עודף מיניות
עודף מיניות (hypersexuality) הוא שכיחות רבה או פתאומית של דחפים מיניים או פעילות מינית. עודף מיניות עשוי להיגרם ממצבים בריאותיים מסוימים או כתופעת לוואי של תרופות מסוימות, אך במרבית המקרים הסיבה אינה ידועה. מודלים תיאורטיים רבים מסבירים או מסייעים בטיפול בעודף מיניות. הנפוץ שבהם, במיוחד בתקשורת הפופולרית, הוא גישת ההתמכרות המינית, אך אין קונצנזוס בקרב הסקסולוגים. עודף מיניות מזוהה בדרך כלל עם הפחתה בעכבות המיניות, אלכוהול וסמים מסוימים המשפיעים על העכבות החברתיות ומיניות של האדם.
הסיווג הבינלאומי של מחלות (ICD-10) של ארגון הבריאות העולמי כולל "דחף מיני מופרז" (קוד F52.8), המחולק לסאטיריאזיס (satyriasis; תשוקה מינית בלתי נשלטת) עבור גברים ולנימפומניה (nymphomania; תאווה מינית בלתי נשלטת). הוא כולל גם סיווג "אוננות יתר" (קוד F98.8). האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (APA) דחה הצעה להוסיף התמכרות מינית לרשימה הרשמית של הפרעות פסיכיאטריות, ה-DSM.
ישנם המטילים ספק בצורך לדון בנושא העודף המיני כלל, בטענה שדחפים מיניים קיצוניים אך ורק מתארים אנשים שהתנהגותם אינו מתאים לקבוצה התרבותית או החברתית אליהם הם שייכים.
תוכן עניינים
אפידמיולוגיה
מספר האנשים שלהם עודף מיניות ומספר האנשים המאמינים שיש להם עודף מיניות, אינו ידוע. אף על פי שפורסמו מספר הערכות בעבר, לא ברור על סמך מה הסתמכו האומדנים. ההערכות נעות בדרך כלל בין 3% ל-6%.
רבים מציעים להגדיר "עודף מיניות" ביחס לנורמות הקבוצה התרבותית או החברתית. בסקירות של "דגימות נוחות" עולה כי 3% עד 5% מגברים בגילאי 16-23 מאוננים על בסיס יומי. במחקרי קינסי, 7.6% מהגברים עוסקים בפעילות מינית שמביאה לאורגזמה (אוננות, יחסי מין, מין אוראלי וכדומה) על בסיס יומי. במחקרו של לאומן (סקר מייצג בקנה מידה גדול על ההתנהגות המינית של האדם) נמצא כי 1.9% מהגברים בגילאי 18-59 מאוננים מידי יום, ו-1.2% מאוננים יותר מפעם אחת ביום.
מודלים וסיווגים
סקסולוגים תיארו מקרי עודף מיניות החל מסוף המאה ה-17. במקרים מסוימים, עודף מיניות היה סימפטום של מחלה רפואית אחרת, כגון הפרעה דו-קוטבית, או תופעת לוואי של תרופה כלשהי, כגון תרופות ששימשו לטיפול במחלת הפרקינסון. במקרים אחרים, עודף המיניות הייתה הבעיה העיקרית.
סקסולוגים לא הגיעו להסכמה באשר לדרך הטובה ביותר לתאר עודף מיניות כאשר היא הבעיה העיקרית. ישנם החוקרים הטוענים כי מדובר בסוג של הפרעה אובססיבית כפייתית (OCD) וישנם שטוענים שמדובר בהפרעה אימפולסיבית. חלק מהחוקרים טוענים כי לגברים אין "עודף מיניות" וכי מצבם משקף סלידה תרבותית מהתנהגות מינית בלתי רגילה.
עודף מיניות עשוי להיות מכונה או מסווג תחת שם אחר, בהם אוננות כפייתית, התנהגות מינית כפייתית, התמכרות לסייברסקס, ארוטומניה, דחף מיני מופרז, היפרפיליה, היפרסקסואליה, הפרעת עודף מיניות, התמכרות מינית, תלות מינית, התנהגות מינית חסרת שליטה, וכן הפרעות פאראפיליה קשורות. כינויים נוספים, בעיקר בעבר, כוללים "דון ג'ייניזם", תסביך מסאלינה, נימפומניה וסאטיריאזיס.
מודל התמכרות
ערך מורחב – התמכרות מינית |
מודל ההתמכרות הוא הדרך הנפוצה ביותר לתיאור עודף מיניות. רעיון עודף המיניות כהתמכרות עלה לראשונה בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי קבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים שהאמינו שניתן להסביר את התנהגותם המינית בדומה לשימוש המופרז באלכוהול, קרי, התמכרות. במדיניות מסוימות קיימות כיום קבוצות עזרה פרטיים למכורים למין.
מודל כפייתיות
התנהגויות כפייתיות הן התנהגויות שהאדם מבצע על מנת להפחית תחושות של חרדה או מתח. בהתאם למודל זה, האדם עוסק בהתנהגות מינית, שמטרתה המקורית היא הבעת תשוקה מינית, להפחתת תחושות של מתח. העוסקים בהתנהגות זו יכולים להחמיר את מצבם ולגרום למתח נוסף לטווח ארוך, על אף הקלה מסוימת לטווח קצר, וכתוצאה מכך להנציח את הבעיה.
מודל אימפולסיביות
בארת' וקינדר (1987) טענו כי יש לסווג עודף מיניות כבעיה אימפולסיבית, ולא כהתמכרות או כפייתיות. הם טענו כי התמכרות כוללת מצבי נסיגה, ואילו עודף מינית אינו כולל מצב זה. עוד טענו כי התנהגויות כפייתיות אינם כוללים פעילויות מהנות במהותן, בעוד התנהגות מינית מהנה במהותה. עודף מיניות, כך טענו, כולל את היסודות של בעיה אימפולסיבית: (1) התייחסות לכישלון להתנגד לדחף או לפיתוי. (2) קיימת תחושה גוברת של מתח לפני ההתנהגות. (3) ישנה חווית עונג, סיפוק או שחרור בעת ביצוע הפעילות.
טיפול
עדיין אין גישה טיפולית אחידה הנתמכת על ידי מומחים או אחרים. רופאים רבים ממליצים טיפול רב-שיטתי הכולל מגוון טיפולים, כולל תרופות נגד דיכאון המפחיתים את החשק המיני.
היסטוריה
ריצ'ארד פון קראפט-אבינג
הפסיכולוג והסקסולוג האוסטרו-גרמני קראפט-אבינג תיאר מקרים של התנהגויות מיניות קיצוניות בספרו "Psychopathia Sexualis", מ-1886. בנוסף, הוא השתמש במונח "hypersexuality" בספר זה, אך למעשה תיאר מצב המכונה כיום "שפיכה מוקדמת".
נימפומניה בתקופה הוויקטוריאנית
בתקופה הוויקטוריאנית בבריטניה, החל משנת 1837 ועד ל-1901 לערך, מוסדות רבים לטיפול בחולי נפש התייחסו לנימפומניה כאל מחלה נפשית המאפיינת נשים בלבד. נשים סווגו כחולי נפש עקב נימפומניה אם היו קורבן לתקיפה מינית, הביאו ילד מחוץ לנישואים, "התעללו בעצמן" (אוננו), או נחשבו למופקרות. נשים חדשות עברו בדיקת אגן עם כניסתן למקלט. נשים עם דגדגן מוגדל עברו טיפולים. טיפולים אלו כללו הקאה, הקזת דם, עלוקות, דיאטה ואף כריתת דגדגן.