יחסי מין ביהדות

מתוך ויקיסקס
גרסה מ־00:54, 23 במרץ 2012 מאת יואבי (שיחה | תרומות) (דף חדש: {{סוגיה| |גדולה=כן |מקרא={{תנ"ך|שמות|כא|י}} |משנה={{משנה|כתובות|ה|ה}} |תלמוד בבלי={{בבלי1|נדרים|כ|ב}} |תלמוד ירוש…)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תבנית:סוגיה יחסי אישות הוא כינוי ליחסי מין בין איש ואישה נשואים. בהלכה היהודית קיום יחסי אישות הוא מחיובי הבעל כלפי אשתו ומחיובי האישה כלפי בעלה. הבעל מצווה על כך במצוות עונה. כאשר אחד מבני הזוג מסרב לקיים יחסי אישות חלים עליהם דין מורדת, שעונשו נקנס בסכום כספי המתווסף או נגרע (לפי בן הזוג המורד) מהכתובה.

בספרות התורנית ישנם הלכות והנחיות מפורטות לגבי האופן והזמן המתאים לקיים יחסי אישות. נושא זה נידון בהרחבה על ידי חז"ל שדנו על יחסי אישות בלשון נקייה, על פי המקובל בדורם. כל ההלכות הללו מתייחסות אך ורק לזמן שבו הבעל והאישה אינם אסורים זה לזה מצד דיני טהרת המשפחה.

היהדות רואה את התאווה ואת ההנאה ביחסי אישות בין בני זוג כדברים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם יהיה לשם מצווה ולא לשם הנאה או מילוי תאווה גרידא. הרמב"ן אף מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות - נבל ברשות התורה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה הנכונה ובאופן של קדושה וצניעות.

כינויים ליחסי אישות ביהדות

יוסף ישראלס, 1903: חתונה יהודית
  1. על פי רוב, יחסי אישות מכונים בתורה בלשון ביאה, למשל, "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ"" (תבנית:תנ"ך).
  2. כינוי נוסף ליחסי אישות במקרא הוא ידיעה, למשל, "והאדם ידע את חוה אשתו" (תבנית:תנ"ך). הרמב"ן מסביר שידיעה מהותה הבנת עניין חיצוני וקירובו אל השכל, וגם הזיווג - לפי התורה - מבטא קירבה של שני אנשים מבחינה גופנית רוחנית ונפשית.
  3. גם המילה שכיבה הושאלה לתאור יחסי מין בתורה. יחסים כפויים במקרה של שכם ודינה שעליו סופר: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ"" (תבנית:תנ"ך) או אצל אבימלך: " כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ"[1].
  4. השורש ש.ג.ל להטיותיו, שמשמעותו הזדווגות, נחשב לשלילי, על כן בחלק מאיזכוריו, השורש מופיע אך בגרסת הכתיב, ואילו בגרסת הקרי (הצורה בה נקראת המילה) משתנה המילה ללשון משכב[2].
  5. תשמיש המיטה (או משימושי המיטה) הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות ברבים ממקורות היהדות מאז ימי הביניים.
  6. בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי חיבור.

בנוסף, נוצרו במשך הדורות כינויים ומונחים הרומזים רבים, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר"; וכן ביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתיה[3].

בספר שולחן ערוך ההלכות הנוגעות ליחסי אישות נקראות הלכות צניעות. יש המבינים מכינוי זה שיחסי אישות צריכים להתקיים בצנעה, ויש הרואים בכך בפשטות רמיזה לנושאים "שהצנעה יפה להם".

היחס ליחסי אישות

הרמב"ם מציג גישה מורכבת ליחסי אישות - מתירה מחד ומסתייגת מאידך

"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כא.

במקורות היהדות ישנן אמירות על משמעותם של יחסי אישות, על חשיבותם מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם. זאת, בשונה מתפיסתם של יחסי אישות בחלק בחלק מדתות המזרח כגון הבודהיזם, או בנצרות הקתולית הרואה במיניות אמצעי לצורך קיום העולם בלבד, בהנאה ממנה חטא, ורואות כדמויות מופת במי שנוהגים פרישות מוחלטת מיחסי אישות.

בכל האמור להנאה והמנעות ממנה, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית, המושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. לפי חז"ל ישנם ליצר המין, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם. בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי שיבת ציון, ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת פרייה ורבייה) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה)[4]:

"אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו".

מדרש ידוע אחר מוסר רעיון דומה:

Cquote2.svg הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים. Cquote1.svg
בראשית רבה פרשה ט

הרמב"ם כתב במורה נבוכים שחוש המישוש הוא מגונה, כיוון שהוא נותן העדפה לאכילה ומשגל:[5]. "ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות" הרמב"ן כתב שאין זה דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי:[6]"ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם"." הרב יצחק אייזיק שר טוען כי דברי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר[7].

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:

Cquote2.svg הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה. Cquote1.svg
– "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.

השקפת היהדות הקונסרבטיבית, עולה בקנה אחד עם ההשקפה האורתודוקסית שההלכה היא הדרכה מחייבת, אך לפי התקופה יש לרבנות מטעמה סמכות לשנות או לתקן פרט כזה או אחר.

עד כה, לא נמצא התייחסות של היהדות הרפורמית למה שנכתב בנושא זה בספרות התורנית. זאת מכיוון שביהדות הרפורמית אין פסיקה או הלכה מחייבת, מתוך אמונה שעצמאותו של הפרט חשובה יותר במרבית תחומי הפרט. קיומן או אי קיומן של מצוות אלו נתון להחלטה האישית של כל אחד ואחד. באופן כללי, היהדות הרפורמית סבורה שיש לפרש את המצוות כמערכת של הנחיות כלליות ולא כרשימה של הגבלות[8].

מטרות

חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני:

"שלושה חדשים אחרונים תשמיש יפה לילד, שמתוך כך יצא הוולד מלובן ומזורז"

  • בספר הזוהר נמצא היבט נוסף במטרתם של יחסי האישות, והוא הורדת השפע האלוהי לעולם; מאמרי הזוהר מהללים את החיבור בין האיש לאישה בקדושה כמתקנים עולמות, וטענים כי הנמנעים מהם (אפילו כשאין אפשרות ללדת על ידי ביאה זו) גורם להפסקת הורדת השפע האלוהי מעולמות עליונים לעולמות התחתונים שבהם דרים בני האדם[10].

תאווה

חכמי ישראל ראו בתאווה (מכונה גם חשק, או רצון) תנאי בסיסי לחיבור לאהבה ולאחדות בין בני הזוג[11]. חכמים אף ראו לנכון לשבח את אנשי בית מונבז המלך (שלא היו יהודים), על שקיימו יחסי אישות בשעות היום, מכיוון שהם עשו זאת כדי שלא יהיו עייפים, מפני שבזמן עייפות אין כל כך תאווה. בפועל - הם לא שיבחו אותם על כך, בגלל שליהודי אסור לקיים יחסים ביום (אלא אם כן מחשיך את הבית)[12]. בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי על ידי זה הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים בריאים וצדיקים[13]. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוותו[14].

בספר חסידים מובא:

Cquote2.svg אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה Cquote1.svg
– ספר חסידים[15]

הרמב"ן מתייחס לחשק ולרצון של שני בני הזוג:

Cquote2.svg אותו החיבור אם אינו נעשה ברוב חשק אהבה ורצון, אין השכינה שורה בו Cquote1.svg
– רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ו'.

בספרות ההדרכה הדתית לאומית, ההדרכה היא להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי[16]. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה רק לצורך. למשל, הרב ישראל אליהו וינטרוב הגדיר זאת כך; "כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי"[17].

לפי חז"ל, בשעת קיום יחסי אישות תאוות האישה גדולה משל האיש. אמנם, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול משל האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש[18].

האור החיים מפרש על הפסוק "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. אחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל. דבר שני, שלא יהיה לה אפשרות להשלים את תשוקתה, כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה שתמיד חסרה תשוקתה[19].

הנאה

חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ואחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה "אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו"[20]. מכאן נראה, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הדבר. דברי רש"י אלו מהווים בסיס להתייחסות לתענוג במצוות, ועל פי זה כתב האגלי טל בהקדמה לספרו: "עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי התורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה - עיין פירוש רש"י סנהדרין דף נח עמוד א"[21].

למרות החשיבות של ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כדבר מאחד, לא נמצא בספרות התורנית לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים סימן רמ) שיש לקצר בתשמיש ולמעט הנאתו, ומצד שני פוסק (באבן העזר סימן כה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו".

חז"ל ראו חשיבות בכך שקודם תגיע האישה להנאה על ידי בעלה. בתלמוד מובא: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים?... בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה – נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן"[23]. על פי התלמוד (נדה לא), "הרבה עשו כן ולא הועיל להם", ולכן "יבקש רחמים ממי שהבנים שלו". כלומר, לפעמים מקבל "שכר" על המאמץ שהוא עושה להנות את אשתו, אבל אין בהכרח קשר מובהק (טבעי) בין הנאת האישה לבין מין העובר.

בספר מנורת המאור כתוב: "לא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה..."[24]. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, תפילות, כוונות, וכדומה - הוא קודם הזיווג, אבל בשעת הזיווג אי אפשר שלא ליהנות[25].

רבנו בחיי הסביר בספרו חובות הלבבות כי תחושת ההנאה שמתלווה ליחסי אישות, הם השכר לקיום מצוות פרייה ורבייה; "ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם - התענוג בהם"[26]. אף רבי יוסף קארו, בספרו שולחן ערוך כינה את יחסי אישות כ"עונג": "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא"[27].

רבי ברוך מקוסוב, מקובל ומגדולי רבני תנועת החסידות, סבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הזיווג הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"[28]. כמו כן, כתב המגיד ממזריטש שהתענוג הוא המחבר שני דברים, למשל זכר ונקבה[29].

לא יכוון להנאה לשם הנאה בלבד ("להשביע יצרו ולמלא תאוותו") אלא להנאה לשם אחדות בינו לבין אשתו (או הנאה לשם אחת מארבע הכוונות המוצגות בהמשך)[30].

קדושה

בתלמוד מובא (מסכת שבועות יח): כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש - יהיו לו בנים זכרים. לפי השל"ה, אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה כראוי[31].

המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו:

  • לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות[32].
  • לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך, וכדומה[33].
  • לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות, במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור, ובאיכות החיבור[34].
  • לפי הגאון מווילנה, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, וליזהר מבני תשע מידות[35].

שכינה

בתלמוד מובא מאמר חז"ל: "איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם"[36]. ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הזיווג בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ישראל הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הזיווג. הרמב"ן תיאר את חשיבות יחסי האישות כך:

Cquote2.svg חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית. Cquote1.svg
– אגרת הקודש אות ב

היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:

Cquote2.svg אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז. Cquote1.svg
– מור וקציעה סימן רמ.

פרישות

ביהדות, אין מקום לפרישות מוחלטת מיחסי אישות, אפילו שהאישה אינה ראויה להתעבר וכדומה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שלעת זקנותו אמר רבי שמעון בן חלפתא על עצמו, "משים שלום בבית בטל". משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי ניסים גאון פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו"[37]. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, כהן גדול פורש מאשתו שבעה ימים קודם יום כיפור, כדי שלא יטמא עקב קיום יחסי אישות. כמו כן,משה רבינו פרש מצפורה אשתו, היות ומשה היה יכול לקבל גילוי שכינה בכל עת.

דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידיאל לפרישות מהנאות העולם הזה.

על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא:

Cquote2.svg כשיבוא האיש הסכל לאסור הזיווג יותר ממה שנאסר מן הבעילות יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי Cquote1.svg
– רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים

בדומה לכך כתב החזון איש באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"[38]. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי: "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם. ופעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש, ואינו יכול להתגבר בשום אופן כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו"[39].

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג הפרישות ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא[40].

בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידיאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת הפרישות), ואישתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"[38]. בדומה לכך כתב הסטייפלר באיגרתו: "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחוייב על פי התורה"[38].

לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידיאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר בתשמיש כדי למעט הנאתו. וגישה שניה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, בגלל שההנאה מאחדת בין בני הזוג[41].

תדירות קיום יחסי אישות

כתובה מאיטליה 1776

חיוב לקיים יחסי אישות בשיעור שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח הכתובה[42]. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להמצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועובודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט לחודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. חז"ל העריכו שאשה זו, שנשאה לספן, ידעה מראש על התדירות שהוא יהיה בבית ונתרצתה לכך. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחוייבים לפעם אחת בשבוע.

בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתן אומנתן[43]. בזמנינו אין לנו אדם שנקרא תלמיד חכם (כי בזמנינו אין נזהרים מביטול תורה כדין ועוד כמה טעמים), מכל מקום כיון שהטעם שתלמיד חכם רק פעם אחת בשבוע משום שהתורה מתשת כוחו וטעם זה ישנו גם בתלמיד חכם שבזמנינו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות יש לחייבו פעמיים בשבוע, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמנינו (טרם שהגיעו לימי העמידה)[44].

הרב משה פיינשטיין גם כתב שתלמיד חכם יש לחייבו פעמיים בשבוע:

Cquote2.svg וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע Cquote1.svg
– אגרות משה חלק ה' אבן העזר סימן כח

על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר החתונה ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא נידה), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"[45].

עיתוי קיום יחסי אישות

חז"ל קבעו זמנים ועונות לקיום יחסי אישות, על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. ולכן, בכל עת שהאיש מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא תאמר זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין[46]. ונקטו הפוסקים, שעיקר מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה[47]. וכן מובא בתלמוד: "כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן". ו'תובעת' הכוונה שרומזת או מקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה, או שאומרת בלשון נקיה כגון 'אלי תבוא' (כמו שלאה אמרה ליעקב) וכדומה, אבל אסור לה לבקש באופן מפורש הנחשב חוצפה ועזות וכדברי חז"ל "בני חצופה"[48].

לאחר חצות

בתלמוד מובא שיש לקיים יחסי אישות לאחר חצות, כדי שלא ישמעו קול בני אדם, ויבואו לחשוב על אנשים אחרים. האחרונים פסקו שזה רק לפרושים (שהגיעו לדרגת הפרישות), או למי שחושש שיהרהר באישה אחרת[49]. בדומה לכך, הסטייפלר היה מורה להתיר שלא להמתין עד חצות, אם עקב כך ישתבש סדר יומו למחרת ויש בזה משום ביטול תורה וזמן תפילה וכדומה, והורה שיש להמתין עד שאין שומעים קול בני אדם[50].

לפי הקבלה יש לקיים יחסי אישות לאחר חצות גם בזמן שהיא מעוברת או מינקת, והזוהר מצטט את הפסוק במשלי: "אץ ברגלים חוטא" (משלי יט) כתיאור מגנה למי שאינו ממתין עד חצות. אך בעיקר יש להקפיד על כך בזמן שיש אפשרות לקליטת הריון, כי לדברי הזוהר אם משמש לפני חצות "ממשיך לוולד נפש מסיטרא דמסאבא (הוולד נוצר ממקום טמא)"[51].

בליל הכלולות

בליל החתונה ישנה מצווה לקיים יחסי אישות, ביאה זו מכונה בתלמוד "בעילת מצווה". ישנה חשיבות מיוחדת לקיום היחסים בלילה זה, ורק במקרים חריגים, ניתן לדחות את קיום היחסים למועד מאוחר יותר, על פי שאלת חכם.

מבחינה הלכתית לילה זה יוצא דופן במספר דברים:

  • אם אירע ליל החופה בזמן שאמורה לקבל וסת, אך בפועל עדיין לא קבלה, אפילו שתמיד צריך לפרוש מאשתו מתשמיש בזמן זה, הרי הכלה מותרת לחתנה, כיון שבבעילת מצווה לא אסרו חכמים, ואפילו שהיא בעלת וסת קבוע.
  • אם יצא ממנה דם בתולים בשעת התשמיש, יכול לפרוש מכלתו אף שהאבר עדיין בקישוי, מה שאין כן בסתם אשה שיוצא ממנה דם בשעת הביאה, עליו לחכות עד שהאבר יתרפה.
  • הלכה נוספת שקיימת רק בליל הכלולות, שלפי חלק מהפוסקים אף אונן (אבל, קודם שנקבר מתו) מחויב במצווה זו. לעומת זאת בליל טבילה או בכל לילה אחר אין לאבל ואפילו ואפילו לאונן לקיים יחסי אישות.

אם הם הגיעו לכלל חיבור - חדירת כל האיבר לנרתיק, הרי הם אסורים מדין דם בתולים, גם אם לא היה דם. אם עדיין לא הייתה חדירה של כל האיבר, ולא היה דם בתולים, עדיין הם מותרים זה לזו[52].

מותר לבעול כלה בתולה בשבת, אפילו שיוצא ממנה דם, ואין בזה איסור חובל. וכמו כן, אין בזה איסור צובע בסדין שתחתיהם[53].

בליל טבילה

מקווה טהרה ביד בנימין (צולם ב-2008)

בשולחן ערוך מובא: חייב אדם לפקוד את אשתו בליל טבילתה. גם בספר הזוהר נכתב, שבזמן שהאשה נטהרת יש עניין מיוחד ושמחה מיוחדת בחיבור הבעל והאשה, שטבעי שהתשוקה היא גדולה לאחר שהיו אסורים במשך כשבועיים. אין איסור הלכתי לדחות טבילה ביום או יומיים כאשר ישנה סיבה ממשית לדחותה, ואין לעשות כן אלא במידה שיש צורך גדול והדחייה מוסכמת על שני הצדדים[54]. אולם, כשנראה לבני הזוג שיש צורך גדול לדחות את הטבילה, עליהם לשאול חכם כיצד לנהוג.

מפני חשיבות ליל טבילה, קודם שיגיע הלילה על הבעל להראות תוספת חיבה ואהבה עם זוגתו[55]. וכן פסק הרב עובדיה יוסף שביום של ליל הטבילה צריך הבעל להגיע מוקדם אפילו שהוא אברך, ואין בכך משום ביטול תורה[56].

בליל שבת

ההלכה קובעת כי "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא", לפיכך רצוי לקיים יחסי אישות בליל שבת. כל זאת בכפוף לשאר הלכות האישות, שכן הלכה זו אינה דוחה הלכות נידה או הלכות אחרות[57].

על פי קבלה אין לתלמיד חכם לקיים יחסי אישות בחול, אלא רק בליל שבת[58]. אבל אם האישה משתוקקת לכך, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה, או שהוא צריך לגדור את עצמו מן החטא ויש חשש של הוצאת זרע לבטלה - מותר לו לקיים יחסי אישות בחול, "ובזכות המצווה יתן הקב"ה נפש קדושה אף כשעושים זאת בחול"[59]. וכן מסופר על האמורא רבא שתבע את אשתו ביום חול מחשש הרהור.

יש אחרונים שאומרים, שחומרא זו (שתלמיד חכם לא יקיים יחסי אישות בחול) נאמרה רק כשהאשה ראויה להיכנס להריון, אבל כשהיא מעוברת וכדומה אין צריך להחמיר[60]. ויש חולקים[61].

בחגים ובמועדים

מדין התורה יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו אסור לבעל ולאשה לקיים יחסי אישות על אף שהאשה אינה נידה. ביום זה נוהגים כל דיני ההרחקה בין בני הזוג כאילו האשה היא נידה.

מתקנת חכמים אין לקיים יחסי אישות בתשעה באב, וכן אסור לשכב עם אשתו באותה מיטה ולגעת בה בשעות הלילה. נגיעה בשעות היום מותרת. בשאר התעניות מותר לקיים יחסי אישות, אך במשנה ברורה הובא שבעל נפש יחמיר על עצמו כמו בתשעה באב.

האר"י הוסיף ימים נוספים שראוי לא לקיים בהם יחסי אישות[62]:

המשנה ברורה כתב, שזה נאמר רק למי שהוא מלא ביראת שמים ולא יחטא, אבל אותם שיצרם מתגבר עליהם ועל ידי מניעת תשמיש בימים אלה הם יבואו ליכשל בעבירה, מצווה עליהם לקיים יחסי אישות ואפילו בראש השנה.

ישנם ימים נוספים שנזכרו בהלכה כימים שראוי לבעל נפש (דרגה רוחנית גבוהה) לא לקיים בהם יחסי אישות, אך רק מעטים מחמירים בימים אלו[63]:

זמנים של פי קבלה ראוי לקיים בהם יחסי אישות[64]:

מובא בספרי ההלכה שבכל הימים חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב, אם חל ליל הטבילה של אשתו, או שהוא יוצא לדרך, או שאשתו משדלתו, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה או שיצרו מתגבר עליו, שבכל המקרים הללו חלה עליו מצוות עונה, וחובה עליו לקיים יחסי אישות עם אשתו.

יוצא לדרך

בהלכה מובא (על פי התלמוד) שכשאחד מבני הזוג עומד לצאת לדרך לכמה ימים, וכן לאחר שחזר מהדרך, יש להם לקיים יחסי אישות. וכך כתב הזוהר: "הבא מן הדרך צריך לשמח אשתו לדבר מצווה משני טעמים. האחד שיהיה זיווג של מצווה, וגם מרבה שלום. ועוד, שאם תתעבר אשתו מהזיווג הזה יהיה לוולד נשמה קדושה... ושקולה עונה זו כעונת ליל שבת[65] "

ההלכה של "יוצא לדרך" נאמרה באחד מהאופנים הבאים[66]:

  • הפתחי תשובה נתן שיעור של דרך - 12 מיל. אך גדולי הדורות האחרונים הסכימו שאין הדברים אמורים בימינו, שהנסיעה ממקום למקום נעשית בקלות, ובזמננו "יוצא לדרך" הוא כשנוסע לזמן שידלג בהכרח על זמן קיום יחסים, כל אחד לפי תדירותו.
  • שנוסע לחוץ לארץ ובאופן שיש התרגשות מהנסיעה, כל אחד לפי הרגל חייו.
  • שנוסע למקום סכנה, שגם בזה יש התרגשות והשתוקקות אפילו בנסיעה לזמן קצר.

אמנם, אם שניהם נוסעים ביחד, אין חיוב לקיים יחסים קודם הנסיעה, אפילו שלא יהיה באפשרותם לקיים יחסי אישות עד שיחזרו לביתם[67].

בזמן הריון

במסכת נדה כתוב: "שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז[68].". החזון איש הסביר שגמרא זו מדברת במרבה אבל פעם בשבוע אינו "קשה"[69]. מצוות עונה קיימת כל זמן ההריון, ולכן תשמיש בהריון, כשנעשה לרצונה ולטובתה של האשה אינו רק בגדר מותר אלא בגדר מצווה[70].

במסכת יבמות (יב ע"ב) מובאת דעתו של רבי מאיר שעל מעוברת לקיים יחסי אישות במוך על מנת למנוע את סיכון העובר ("שמא יעשה עוברה סנדל"), העלול להיגרם מחמת חדירת נוזל הזרע. אולם לדעת חכמים, שנפסק כמותם להלכה, חשש הסיכון הוא רחוק, ולכן אין נוקטים בשום אמצעי, וראוי לומר בזה "מן השמים ירחמו".

לפי הקבלה, אף שהיא מעוברת או עקרה וזקנה, כל טיפות הזרע אינם הולכות לאיבוד אלא הקב"ה מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לכל אחד בנים רבים, ואין זה לבטלה משום שיש מעלה גם בבעילות אלו ויוולדו מהם נשמות[71].

לפני ואחרי קיום יחסי אישות

ההכנות לקראת יחסי אישות

ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הזיווג, ויזהרו בניקיון הגוף ובטהרת הידיים כמו בהכנה לתפילה. וכאשר תהיה הסביבה נקיה ומסודרת, ובני הזוג יקפידו על ניקיונם, יערב להם הרבה יותר היותם יחד[72].

על הבעל לרצות ולפייס את אשתו קודם החיבור. וכן כתב רבי יעקב עמדין: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פיקחים..."[73].

קודם החיבור, על הבעל לעורר את אשתו על ידי חיבוק ונישוק[74]. על פי קבלה, יש עניין בחיבוק ונישוק גם קודם הביאה וגם לאחר הביאה, ובשעת הביאה ינשק אותה בפיה כדי שיהיה חיבור למטה ולמעלה[75].

על האישה להתקשט לפני בעלה, ולהרבות תאוותו בשעת תשמיש. ואף רב חסדא הדריך את בנותיו כך: כשבעליך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום, הדדין המציאו לו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שתתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער, ורק אז חזרי ותני לו[76]. כמו כן, מותר לבעל להסתכל בכל המקומות שבגוף האישה (פרט לאותו מקום, שיבואר להלן), וכן כתב החזון איש באיגרת קודש לגבי שעת קיום יחסי אישות: "וההסתכלות באשתו מותר, מפני שרצון התורה באהבה ביניהם, והאהבה היא ההכנה למצות עונה העתידה לבוא".

לאחר קיום יחסי אישות

מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקירבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי קיצוני, במימרה של רבי מאיר: "כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים"[77], כלומר, שעם הארץ אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.

לאחר קיום יחסי האישות יש ליטול ידיים ונחלקו הדעות לגבי צורת הנטילה. ישנם גברים הנוהגים לטבול במקווה לאחר כל קיום יחסי אישות.

מובא בהלכה שהאישה לא תניק את בנה מיד לאחר קיום יחסי אישות, אלא תמתין שיעור הליכת שני מילין (כ-36 דקות). ואם הוא בוכה מאוד יכולה להניקו.

צורת קיום יחסי אישות

על פי הרמב"ם, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון (בבלי, מסכת נדרים כ' ע"ב):

Cquote2.svg אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. Cquote1.svg
תבנית:רמב"ם

על פי ההלכה ועל פי תורת הקבלה, התשמיש צריך להיות בעירום מוחלט של שני בני הזוג, ואם הבעל אינו מסכים לתביעה זו של האשה מחייבים אותו לגרש את אשתו[78]. אולם, בשעת הביאה עליהם להיות מכוסים ביחד בסדין או שמיכה לפחות מהמותניים ולמטה[79].

סוגי ביאות

"ביאה כדרכה" או "ביאה", הוא המונח ההלכתי למין וגינאלי, ואצל בני זוג נשואים זה לזה, אם אחד מהם אינו מוכן לקיים סוג כזה של יחסים, באופן קבוע, הוא נקרא "מורד" וזו עילה מוצדקת לגירושים.

"ביאה שלא כדרכה", או "הפיכת שולחן" בלשון התלמוד (לפי הפירוש הנפוץ), הוא המונח ההלכתי למין אנאלי, אשר נחשב בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים[80]. אמנם, על פי פרשנות המדרש רבה, בתורה זה נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ודינה "וישכב אותה ויענה"[81]. בעלי התוספות סוברים שמין אנאלי מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע[82]. וכן פסק הרמ"א.

"ביאה דרך איברים" (שוכב עמה בקירוב בשר[83]) הוא מונח הכולל מין אוראלי, אשר אינו נחשב לקיום יחסים של ממש, ולא נחשב לניאוף, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הוא נעשה במסגרת יחסים אסורים[84]. אין במקורות ההלכה התנגדות לגירוי אוראלי לגבר, אך הדעה המקובלת בפוסקים הוא שהשפיכה צריכה להיות בתוך הנרתיק, ואחרת הדבר נחשב לאסור כשפיכת זרע לבטלה[85].

תנוחות

על פי ההלכה אין לקיים יחסים בעמידה או בישיבה, כי על פי חז"ל דבר זה אינו בריא[86]. ויש אומרים שהסיבה שלא מומלץ לקיים יחסים בעמידה היא מפני שאין האשה מתעברת מעומד[87], ולכן אם אי אפשר בדרך אחרת מותר בעמידה לצורך קיום מצוות עונה או אם ירא שלא יבוא לידי עבירה[88].

דרך קיום יחסי האישות המומלצת על פי התלמוד הבבלי היא שהגבר למעלה והאישה מתחתיו כשפניהם מכוונות האחד כלפי השנייה, וכך כתב הרב אליהו די וידאש בספרו ראשית חכמה: "מכלל קדושת הזיווג שיהא פנים כנגד פנים"[89]. מובא בפוסקים שקיום יחסים כשהיא למעלה והוא למטה הרי זה דרך עזות. אך יש שכתבו שדבר זה נאמר רק בליל הטבילה, אבל בשאר לילות עושה כפי הנאתו ובלבד שיהיה בהסכמת האשה[90].

במסכת כלה נכתב כי קיום יחסים כששוכבים שניהם על צידם - זו דרך עיקש, כלומר, שעל ידי כך יצא הוולד עיקש[91].

משך זמן החיבור

התנא רבי אליעזר נהג "כמי שכפאו שד", כלומר, קיצר בזמן החיבור (חדירה), כי חשש שיחשוב באישה אחרת (ויש אומרים כדי למעט הנאתו). הראב"ד מקשה על הנהגתו של רבי אליעזר, ממה שכתוב בגמרא (נידה לא) ש"בשכר שמשהין עצמן על הבטן - נותן לו הקב"ה בנים זכרים", ונראה שיש להאריך בזמן החיבור. הוא מתרץ שאין סתירה, אלא שישנם דרכים שונות להגיע לאותה תוצאה, כי "כל לבבות דורש ה'" (דברי הימים א כח ט) ובלבד שיתכוון לשם שמים. מי שחושש שיחשוב באישה אחרת - יקצר, ומי שלא חושש - יאריך.

השולחן ערוך בחלק אורח חיים פסק שיש לקצר;

Cquote2.svg וישמש באימה וביראה כמו שאמרו על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד... כלומר, שלא היה מאריך באותו מעשה, ודומה לו כמו שבִעתו שד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש... וצריך בעל נפש לזהר בזה Cquote1.svg
תבנית:שולחן ערוך.

לעומת זאת, בהלכות העוסקות בתשמיש המיטה בחלק אבן העזר (סימן כה) - לא הביא השולחן ערוך פסיקה זו. בגלל השמטה זו, יש אומרים שהשולחן ערוך ראה בזה מידת חסידות, וכתב זאת ליחדי סגולה ולא לכלל הציבור, וכפי שכתב בעצמו בסוף הסעיף "וצריך בעל נפש לזהר בזה". למעשה, גדולי הדורות האחרונים הורו שבזמנינו אין לנהוג כדברי השולחן ערוך הנ"ל, כיוון שהתנהגות כזו עלולה לפגוע באישה[92]. וכן בספר חסד לאלפים לרבי אליעזר פאפו השמיט את סעיף ח' וכתב במקומו "וישמש בצניעות"[93]. וכן כתב הרב יעקב קנייבסקי באגרת:

Cquote2.svg כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא כנתונה לפני הארי שדורס ואוכל... ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה... ובעיקר מה שהביא בשולחן ערוך סעיף ח' הנה בספר אורחות חיים בשם ספה"ק נזירות שמשון כתב שע"פ הזוהר וכתבי האריז"ל העיקר כפירוש הראשון (שלא יתכוון לשם הנאה אלא לשם מצווה), אבל פירוש השני והשלישי שיהיה בבגדים ושיהיה במהירות, אדרבה יש בזה איסור על פי הקבלה. Cquote1.svg
– אגרת חיובי הבעל לאשתו במצוות עונה אות ב[94]

הסתכלות ונשיקה ב"אותו מקום"

בתלמוד מובא:

"אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום".

בהמשך מובא, כי חכמים פסקו שלא כדעת רבי יוחנן בן דהבאי: "זו דברי יוחנן בן דהבאי. אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.". פרשני התלמוד נחלקו בפירוש פסק זה: האם חכמים חלוקים על כל דברי רבי יוחנן בן דהבאי, ומתירים אף הסתכלות ונשיקה ב"אותו מקום", דהיינו איברי המין של האישה, או שמא הם חלוקים רק על "הפיכת שולחן".

במסכת כלה רבתי נאמר שכל דברי רבי יוחנן בן דהבאי עוסקים דווקא במקרה שהאישה התעברה מביאה זו. עם זאת, האליה רבה כתב שלפי האר"י מעשים אלו מזיקים לבניו אפילו כשנעשים שלא בשעה שהאישה מתעברת[95].

בשולחן ערוך סימן ר"מ נפסק שאסור להסתכל או לנשק "באותו מקום":

Cquote2.svg אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על "והצנע לכת" ומעביר הבושת מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" - זו הבושה - לבלתי תחטאו", ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה [שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו]. וכל שכן הנושק שם שעובר בכל אלה, ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם Cquote1.svg

כך פסקו הטור[96], הראב"ד ועוד[97], שחכמים חלוקים על בן דהבאי רק בעניין הפיכת שולחן, אבל שאר הדברים (הסתכלות, נשיקה, דיבור בשעת תשמיש) אסורים. ולפי דעה זו, מי שמנשק עונשו שילדיו יהיו אלמים[98] מידה כנגד מידה[99].

אמנם דעת הרמב"ם[100] ורוב הראשונים[101] שמותר לנשק, ויש שסוברים כך גם בדעת הרמ"א[102]

אך גם לפי דיעות אלו, מידת חסידות היא שלא לעשות מעשים אלו, וכך פוסק הרמב"ם: "ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". דברים דומים כותב גם הרמ"א.

כל האחרונים (פרט לרמ"א שהדעות חלוקות בדבריו) פסקו כדעת השולחן ערוך לאסור, ולא הציגו כלל את דעת המתירים. גם בספרות ההדרכה החרדית השמיטו את דעת המתירים. לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הובאה דעתו של הרמב"ם להתיר, אם יש צורך בכך, אך לכתחילה עדיף להימנע מהסתכלות ונשיקה. אמנם, גם לפי ההשקפה החרדית, ישנם מקרים שיש להתיר זאת, כגון בחוזר בתשובה שכבר התרגל לזה וכדומה. הרב נתן קופשיץ הגדיר זאת כך: "כל מה שיעשה אדם עם אשתו הטהורה, אפילו הגרוע ביותר, אינו מגיע כלל לרמת וחומרת האיסור מהתורה של מבט אחד על אשת שכנו"[103].

מצב מנטלי בזמן קיום יחסי אישות

בשמחה וקלות ראש

כמו בכל מצוות התורה, גם מצווה זו יש לקיימה מתוך שמחה. ובפרט מצוות עונה שנאמר בה "איש ואישה שזכו - שכינה בניהם", ולגבי השראת השכינה כתוב במסכת שבת (דף ל): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה".

הרמב"ם מפרט שצריך לקיים יחסי אישות מתוך שיחה ושמחה.

Cquote2.svg ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עמה כדי שתתיישב נפשה Cquote1.svg
תבנית:רמב"ם

דברים דומים כתבו הזוהר והרוקח[104], ועוד. גם השולחן ערוך פסק שעל האדם לפייס את אשתו ולשמחה קודם הזיווג עד שתתרצה.

יש לקיים יחסי אישות באופן של שמחה וקלות ראש, ויש ללמוד זאת מיצחק, שכתוב "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ורש"י אומר שם "שראהו משמש מיטתו". כמו כן יש ללמוד זאת מהנהגתו של רב ש"שח ושחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש", וברש"י: "כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך"[105].

אמנם, בראב"ד כתב "ואל ינהג עמה בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים". דברים דומים כתבו הרמב"ן ורבי מנחם רקנאטי[106]. כמו כן, השולחן ערוך כתב "וישמש באימה וביראה"[107], ובמסכת נדרים פירש זאת הרא"ש: "באימה - ולא בקלות ראש". לכן, יתכן שיש לנהוג בקלות ראש מסויימת, אך אין להפריז בה. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ז): "ולא יקל ראשו ביותר".

דיבור

בתלמוד מובא שאסור לבני הזוג לשוחח בעניינים שאינם קשורים ליחסי האישות, משעה שהם פונים משאר עסקיהם להתכונן לתשמיש (ראב"ד). הראשונים פירשו שלושה טעמים לאיסור[108]:

  • יש לחשוש שיבואו לחשוב על אנשים אחרים, הוא על אישה אחרת, והיא על איש אחר.
  • כדי שלא יסיחו דעתם ועל מנת שיעשה הזיווג בכוונה ובלב שלם.
  • כיוון שקולם נשמע ויש בכך חוסר צניעות.

מותר להם לדבר בענייני תשמיש, דהיינו דברי פיוס ואהבה. הבית חדש אף מוכיח מזה שאימא שלום כינתה את התשמיש "סיפור", שראוי שהתשמיש יהיה מלווה בשיחת דברים. ואם נצרכת האישה לכך, מותר לרצותה אף בדיבור שאינו מעניין התשמיש. דברים שהם ניבול פה אסור להם לדבר כלל, ועל זה אמרו חז"ל "ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין"[109].

כוונה

על המחשבה בשעת תשמיש, כתב הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" שיש ארבע כוונות[110]:

  1. הראשונה (והמובחרת) לשם פריה ורבייה, והיא הכוונה הנכונה שבכולם שהוא מקיים בה שתי מצוות עשה, מצוות פרו ורבו ומצוות עונה.
  2. והשנית לתקון הוולד - בששת החודשים האחרונים של ההריון.
  3. והשלישית, כשאין בה את שני הכוונות המוזכרות קודם (למשל כשהיא מניקה או זקנה), אלא כשהיא משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה.
  4. והרביעית, שהוא מתכוון לגדור עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה, כי הוא רואה שיצרו מתגבר ומתאווה אל הדבר הזה, ודבר זה הוא רפואה בשבילו כדי שלא יעשה חולה (שכשלא יממש תאוותו יחלה). וגם בכוונה זו יש שכר אך לא כראשונות.

מצבים בהם אסור לקיים יחסי אישות

על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר צניעות. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה[111]. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות[112]. אוהל נחשב כבית לעניין זה[113].

אין לקיים יחסי אישות באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.

כשאחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.

נידה

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – נידה

האישה נעשית טמאה כתוצאה מדם הווסת שלה, והיא נאסרת מן התורה בקיום יחסי אישות עם בעלה, עד שתמתין שבעה נקיים ותיטהר בטבילה במקווה.

ביום

בתלמוד מובא שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום (אלא אם כן הבית חשוך), ומובאות לכך מספר סיבות[114]:

  • בגלל האור אין זה צניעות.
  • כדי שהאיש לא יראה דבר מגונה בגוף של אשתו שיפגע במשיכה שלו כלפיה. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע.
  • לדעת הרמב"ם זה נחשב לעזות פנים[115].

הסיבה העיקרית היא משום צניעות, ולכן מותר לקיים יחסי אישות בבית חשוך, וכן תלמיד חכם, כיוון שיודע להצטנע, מתכסה בבגד ומשמש. מכיוון שיש טעמים נוספים עדיף להימנע בכל אופן, אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם יכול לקיים יחסים רק ביום.

בתלמוד מבואר שבני ישראל קיימו את הדין הזה גם לפני מתן תורה, מפני ש"ישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום"[116].

האור החיים בפרשת תולדות אף מפרש, על פי דברי התלמוד, כי מסיבה זו קיימו יצחק ורבקה יחסים ביום (כמסופר בפרשת תולדות), באופן נדיר, שכן הם שמרו את עצמם מהרהורים רעים ולפעמים לשם כך נאלצו לקיים יחסים ביום. בדומה לכך, מסופר על האמורא רבא, שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של חומא ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, ותבע את אשתו לתשמיש (ביום) מחשש הרהור[117].

לצד ספרי קודש

אין לקיים יחסי אישות כאשר יש ספרי קודש (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להם לנהוג באחד מהאופנים הבאים[118]:

  • יכניסו אותם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים סאה או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל).
  • יכסום בשני כסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש. מזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה[119].
  • יעמידו לפניהם מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו.
  • בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.

בני תשע מידות

הגמרא (נדרים כ) מונה תשעה (ויש אומרים עשרה) מצבים בהם אסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו. הגמרא מגדירה ילדים שנולדו מיחסי אישות כאלו "כממזרים ואינם ממזרים" ומתריעה כי "עבודת ה'" עלולה להיות קשה עליהם:

  1. בני אנוסה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו באונס, או אף כשאינה מסכימה לכך באופן מלא.
  2. בני שנואה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בעת שהוא שונא אותה (אף אם בדרך כלל אוהב אותה).
  3. בני נידוי – יש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא נמצאים בנידוי, ויש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא נידה.
  4. בני תמורה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב שמקיים יחסי אישות עם אישה אחרת (אפילו אם גם האישה השנייה היא אשתו).
  5. בני מריבה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שקיימת ביניהם עוינות, גם אם אינם שונאים אחד את השני.
  6. בני שכרות – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא שיכורים.
  7. בני גרושת הלב – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שהחליט בליבו לגרשה.
  8. בני ערבוביה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב באותה עת על אישה אחרת שאינה אשתו, או שהאישה חושבת על איש אחר.
  9. בני חצופה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שביקשה זאת ממנו באופן מפורש ולא מרומז.
  10. יש אומרים אף בני ישנה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא ישנה.

דברים אלו, מבטאים את התפישה לפיה הקשר הרגשי בין הבעל לאשתו הוא בעל חשיבות עליונה בתחום יחסי האישות. ומבטאים גם את היחס הנדרש למערך הלכות והנהגות מקובל שאי ההצמדות אליהם גורמת לדעת חלק מחז"ל לגינוי הצאצאים. בזמן הקמת מדינת ישראל, רבים חזרו בשאלה. לדברי הרב שוחטוביץ, שאלו את החזון איש על מה באה הגזירה הזו. ותשובתו הייתה שזה לא גזירה אלא גמרא מפורשת.שבאותה תקופה הייתה עניות והמצב הכלכלי היה קשה, ובגלל בעיות של שלום בית נתרבו מקרים של בני תשע מידות (בעיקר "בני מריבה")[120].

הדרכה ביחסי אישות

שער מסכת כלה משנת ה'תקמ"ט (1849). החיבור היהודי הראשון שמתמקד בהדרכת יחסי אישות

תנאים ואמוראים

בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות.

בתלמוד מפוזרות הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובא בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור ביחסיהם האינטימיים עם נשותיהם, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות.

אמא שלום סיפרה על בעלה רבי אליעזר (תנא) כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש טפח, והטפח השני משאיר מכוסה. וממהר במעשה הבעילה כאילו הוא נטרד על ידי שד הכופהו[121].

על האמורא רב כהנא מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות "כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו"[122].

רב חסדא הדריך את בנותיו בצורה מפורטת לגבי התנהגות האשה בעת יחסי אישות עם בעלה[123].

ראשונים

עד תקופת הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.

הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" בתחילת שער הקדושה, כותב על בני דורו: "והוא (יחסי אישות) מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם... ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומבוארים לכל דורשיהם".

אף הרמב"ן ראה לנכון לפרש את ההנהגה הראויה ביחסי אישות, וכתב אותה בחיבורו "איגרת הקודש".

אחרונים

רבי משה פיינשטיין העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש"מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה[124].".

האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מחבר הספר "בית ישראל"), סבר שהמצב בארץ ישראל פרוץ לחלוטין, ותיקן לחסידיו תקנון מחמיר המיועד להרחיקם מחטא ולקדשם, תקנון המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו מעולם לא פורסמו בכתב. הם הוסברו לחסיד ביום נישואיו על ידי איש הדרכה שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, יש לקיים יחסים רק בתנוחה המיסיונרית (תנוחה שבה האשה למטה והגבר שוכב מעליה), היא והוא צריכים להיות לבושים ככל האפשר, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, ובכלל, אין לקיים יחסי אישות מעבר הכרחי, דהיינו בליל טבילתה של האשה[125]. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך תקופה ארוכה לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי נדה[126].

תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע שנות ה-60 בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" נהפך לחסיד גור, ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בזה ולא לכלל החסידות[126].

כיום

קובץ:Dagdegan.JPG
תרשים מתוך חוברת ההדרכה "עת דודים" מאת הרב אלישיב קנוהל

מאז שנות ה-80, ביהדות החרדית וביהדות הדתית, ראו אור ספרים וחוברות הדרכה רבים על קיום יחסי אישות על פי מקורות היהדות (ראו בקריאה נוספת). מספר סיבות לכך:

  • בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להלמד בצורה פרטנית.
  • מאבק על הנחלת התפיסה הדתית, ובכלל זה החשש שנוצרה חוסר בהירות בנושא זה אצל אנשים דתיים, בגלל "מהפכת המידע" וחשיפה למידע שאינו נכון. בפרט שעל ידי האינטרנט קיימת גישה חופשית למידע בתחום זה.
  • בגלל חילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור החרדי לציבור הדתי.
  • מכיוון שמונהגת בציבור הדתי לאומי ואף החרדי הפרדה מגדרית בהיקף נרחב יותר מבעבר, נוצר רושם שישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו.

רוב ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי מדריכי חתנים ומדריכות כלות.

בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה[127], ויש רבנים שעונים רק בצנעה[128]. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, למרות שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו צניעות והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.

לקריאה נוספת

מקורות
  • משה אהרון שוחטוביץ, בנין הבית, ירושלים תש"ע - מאמרי הדרכה בעניין קדושת הבית היהודי
  • יעקב שכנזי, שושנת העמקים, ירושלים תשס"ד - בעניין קדושת מצוות הבית
  • רפאל מנחם שלנגר, משכן ישראל, ירושלים תש"נ - בענייני קדושת האישות,
  • נהוראי שמעונוב, במותר לו (קונטרס), תל אביב תשס"ח - בירור בענייני קדושה וטהרה, תל אביב תשס"ח
  • ישראל אליהו וינטרוב, שהכל ברא לכבודו - יסודי מצוות הבית, בני ברק תשס"ו (נכתב על ידי תלמידו)
  • שלמה אבינר, עצם מעצמי - ענייני חיבור בין איש לאשתו, בית אל תשס"א (ראה אור לראשונה בירושלים תשמ"ד, ונכללו בו דברי הרבנית חנה טאו בפרק: הדרכות לכלות).
  • אלישיב קנוהל, איש ואשה - זכו שכינה ביניהם - פרקי הדרכה לחתן ולכלה, עין צורים תשס"ג[129]
  • נעמי וולפסון, "לקראת כלה לכו ונלכה" : דגשים בהדרכת כלות, בתוך: להיות אשה יהודייה, תשס"ט, עמ' 143-154 ‬
  • נעמי וולפסון, ודבק באשתו - פרקי לימוד להעמקת החיבור בין איש לאשתו, ירושלים תשס"ה
  • קובץ מאמרים מרבני ישיבת "שיח יצחק", ויקרא את שמם אדם - זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש, אפרתה תשס"ה
  • יהודה לוי, איש אשה ומשפחה - מודרנה מול מסורת/שיחרור מול חירות, בית אל 2001
  • רן דוד כלילי, הדריכני באמתך - ספר הכשרה, הכוונה והרחבה להדרכת חתנים, מעלה אדומים תש"ע
מחקרים
  • אברהם שטינברג, הערך: "מיניות", אנציקלופדיה הלכתית רפואית, חלק ד', ירושלים תשס"ו
  • מאיר גרובר, המינוח המקראי ליחסי אישות אסורים, עיוני מקרא ופרשנות, י', תשע"א, עמ' 501-508 ‬
  • יעל לוין, תפילותיו של רבי יהושע סגרי בענייני אישות - נישואין, טבילה, היריון ובנים, ידע-עם, 71-72, תשע"א, עמ' 83-94 ‬
  • נתן אופיר, כוונות בזיווג בליל שבת : רומנטיקה קבלית לפי ר’ משה קורדובירו, מסכת, י', תשע"א, עמ' 87-113 ‬

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ בראשית כו י
  2. ^ ראו למשל: תבנית:תנ"ך ורש"י שם, תבנית:תנ"ך.
  3. ^ לדוגמא: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".
  4. ^ מתורגם מתבנית:בבלי.
  5. ^ הרמב"ם בעקבות אריסטו, במורה נבוכיםחלק ב', פרק ל"ו.
  6. ^ אגרת הקודש לרמב"ן.
  7. ^ בקונטרס "קדושת ישראל" הוא מבאר על פי דברי הרמב"ם עצמו במורה נבוכים ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב (ויקרא יח י); "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין..."
  8. ^ על פי דברי הרב יהורם מזור. ובהרחבה ראו כאן, באתר reform.
  9. ^ תבנית:בבלי
  10. ^ זוהר, חלק א דף יב, עמוד ב.
  11. ^ מדרש קהלת רבה (יב ה): "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". מדרש כלה רבתי ב: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".
  12. ^ תבנית:בבלי ובמפרשים שם.
  13. ^ בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש כתב כך (נתיב ג שער ד): "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי רוב תאוותם תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".
  14. ^ שיטה מקובצת בשם הרא"ם, ותוספות ישנים בנדרים כ.
  15. ^ סימן שסב
  16. ^ הרב שמואל אריאל, עת דודים (מאת הרב אלישיב קנוהל) עמ' 44. נעמי וולפסון, מרחק, נגיעה, עמ' 122.
  17. ^ "שהכל ברא לכבודו" עמוד קד.
  18. ^ תאוות האישה מרובה - רש"י בתבנית:בבלי, וכן באור החיים ויקרא יב; "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול". צערו של האיש מרובה - ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן בתבנית:בבלי: "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים".
  19. ^ אור החיים בראשית ג טז
  20. ^ רש"י בתבנית:בבלי. וברוקח (בראשית ב כה): "כי על ידי שנהנין זה מזה [בקירוב בשר] יאהבו זה את זה".
  21. ^ לאחרונה נמצאו דברים דומים בדבריו של רבי אברהם מן ההר (נדרים מח עמוד ב): "שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".
  22. ^ על פי הרמב"ם בפירוש המשניות נידה ב ה, וכן בהלכות איסורי ביאה ה ד. וכן בספר שבילי אמונה, עמ' קעז.
  23. ^ תבנית:בבלי, על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד. הרשב"ץ (במסכת אבות פ"ג) גם מתייחס להזרעה כהנאת האישה "שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג". אמנם, בסוגיא אחרת בתלמוד, יש מפרשים שזרע אצל האישה הכוונה לביצית ותהליך הביוץ[22], אך אין זה קשור לסוגיא זו, שהרי הביוץ חל פעם בחודש בלא קשר ליחסי האישות.
  24. ^ מנורת המאור כלל קפה
  25. ^ דרך פיקודיך מצווה א ח, בשם החוזה מלובלין
  26. ^ חובות הלבבות, שער הפרישות, פרק א.
  27. ^ יוסף קארו, שולחן ערוך, אורח חיים רפ.
  28. ^ "עמוד העבודה" ויכוח השואל והמשיב, פסקה קכד.
  29. ^ מגיד דבריו ליעקב, פסקה קלד
  30. ^ הראב"ד בשער הקדושה
  31. ^ שער האותיות, ערך קדושה
  32. ^ רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו..."
  33. ^ רש"י בתבנית:בבלי. וכן בתבנית:בבלי: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום"
  34. ^ אגרת הקודש לרמב"ן פרק א: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב יצחק אייזיק שר כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש"
  35. ^ תיקוני זוהר נג.
  36. ^ תבנית:בבלי, והפרשנים מביאים גמרא זו בהקשר של יחסי אישות
  37. ^ תבנית:בבלי
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 איגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר
  39. ^ אגרת חיובי הבעל לאשתו, מצוות עונה, אות ב.
  40. ^ משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, פרק י"ח.
  41. ^ ראו למשל: הרב שמואל אריאל, בחוברת "עת דודים" (מאת הרבאלישיב קנוהל), עמ' 44. איש אשה ומשפחה, עמ' 83, ועוד. רן דוד כלילי, הדריכני באמתך, עמ' 411.
  42. ^ כפי שמוזכר בכתובה: "ומזוניכי (שאר) וכסותיכי (כסות) וסיפוקיכי (ועונה)... כאורח כל ארעא (כדרך כל הארץ)".
  43. ^ משנה ברורה, סימן רמ סעיף קטן ו.
  44. ^ בעל הקהילות יעקב באגרות קודש אגרת א': "ופשוט דלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא ב׳ פעמים בשבוע קרוב דהוי (קרוב לוודאי שזה) ספק דאורייתא ממש, ומלבד זה איכא (ישנו) חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך", על פי ביאור הלכה סימן ר"מ, ועל פי מה שהנהיגו המעיל צדקה והחתם סופר.
  45. ^ תבנית:תנ"ך, ובבעל הטורים שם. האליה רבה (באורח חיים סימן רמ), מביא את דברי בעל הטורים להלכה. שו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן עב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.
  46. ^ טור סימן רמ, ומקורו בראב"ד בשער הקדושה
  47. ^ חכמת אדם קכח יט, ואגרות משה אבן העזר ג כח
  48. ^ תבנית:בבלי, תבנית:בבלי.
  49. ^ ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מג תקנה ה, והובאו דבריו בפוסקים. הפלא יועץ בערך זווג כתב, שהמעלה שלא להיות עייף מדאי עדיפה ממעלת חצות הלילה.
  50. ^ "אורחות רבינו", חלק א, עמ' צט.
  51. ^ ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק טז אות נג.
  52. ^ חכמת אדם, קטו, טו. טהרת הבית, חלק א עמ' תקב-תקד. בדי השולחן, סימן קצד, יט.
  53. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן סג סעיף א.
  54. ^ שו"ת רב פעלים, חלק ב' יורה דעה סימן לד, ובבית יוסף קצז ב.
  55. ^ בית חדש, סימן רפ. מדבר אפילו על עונת ליל שבת.
  56. ^ שושנת העמקים, עמ' לח.
  57. ^ שולחן ערוך חלק אורח חיים, סימן ר"פ.
  58. ^ זוהר הקדוש, חלק ג' עח.
  59. ^ אגרות משה, אבן העזר חלק ג' סימן כ"ח. וכן כתב בספר שמחת כהן (תשובה פ"ב): "כאשר יהיה לשם שמים גדול כוחו בכל עת ובכל זמן להוליד בנים קדושים".
  60. ^ בן איש חי שנה ב' פרשת וירא כ"ג, דרך פיקודיך מצוה א' ח', עטרת צבי פרשת יתרו, באר היטב סימן ר"מ סק"ד בשם האריז"ל.
  61. ^ רמ"פ שער המצוות, בראשית א"ר סק"ב.
  62. ^ ראש השנה - באר היטב, או"ח ר"מ סק"ד בשם שיירי כנסת הגדולה. שמחת תורה - מגן אברהם או"ח ר"מ סק"ג. הושענא רבה - באר היטב או"ח תרס"ד סק"ד בשם השל"ה.
  63. ^ מקורות: עשרה בטבת י"ז בתמוז וצום גדליה - מגן אברהם או"ח תק"נ ובמשנה ברורה שם סק"ו. י' באב - משנה ברורה סימן תקנ"ח
  64. ^ באר היטב אורח חיים רמ סעיף קטן ג.
  65. ^ זוהר, בראשית נ
  66. ^ ספר פסקי תשובות, סימן רמ סעיף ו
  67. ^ טורי זהב על השולחן ערוך, סעיף טו.
  68. ^ תבנית:בבלי
  69. ^ ארחות רבנו, חלק א עמוד צח, בשם רבי חיים קנייבסקי.
  70. ^ תבנית:בבלי.
  71. ^ חיד"א, ספר מדבר קדמות, דף פג, בשם החיד"א, מובא בבן איש חי, פרשת וירא אות כד
  72. ^ ספר יסוד ושורש העבודה, שער השמיני.
  73. ^ יעקב עמדן, סידור יעקב עמדן, מיטות כסף, עמ' קנט.
  74. ^ ברוקח (בראשית עמוד צא): "והאדם ידע את חוה אשתו, 'את' לרבות אהבות חיבוקין ונישוקין, שדרך לעשות לפני תשמיש". באגרות משה (אבן העזר ח"ד סו): "ענייני קורבה דחיבוק ונישוק הוא גם כן מחיובי עונה ומצווה דלשמח את אשתו".
  75. ^ יעב"ץ בסידורו "עמודי שמים" חדר המיטות פרק ז חוליה ב - "כדי לעשות שני מיני זיווגין עליון ותחתון".
  76. ^ תבנית:בבלי וברש"י שם. יש לציין שחתניו של רב חסדא לא היו אנשים פשוטים, אלא היו גדולי הדור; רבא, רמי בר חמא, ומר עוקבא בר חמא.
  77. ^ תבנית:בבלי.
  78. ^ תבנית:בבלי, שולחן ערוך אבן העזר עו יג. ומכאן מתנפץ מיתוס ה"חור בסדין"
  79. ^ ואין צריכים לכסות את הראש ואת הרגלים. על פי כף החיים או"ח סימן מ' סקט"ו, ומשנה ברורה רמ סעיף קטן לו. בשעת הביאה - קדושת משה סימן טו
  80. ^ "אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" (תבנית:בבלי) "...והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת." (תבנית:רמב"ם) ועיינו גם בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ט"ו, ובטור אבן העזר סימן כ' בהתחלה.
  81. ^ תבנית:תנ"ך, s:בראשית רבה פ, וכן ברש"י שם: וישכב אותה - כדרכה, ויענה - שלא כדרכה. וראו שם פירושים נוספים על הפסוק.‏
  82. ^ "ואמר ר"י דהתם (=ששם) מיירי (=עוסק) בלא הוצאת זרע דשרי (=שמותר) דכיון דליכא (=שאין) השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי (=מותר)". (בבלי יבמות דף ל"ד עמוד ב', פירוש בעלי התוספות).
  83. ^ רש"י סוטה כ"ו ע"ב. ורש"י יבמות נ"ה ע"ב כתב: "דרך איברים - מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר איברים"
  84. ^ ‏רמב"ם
  85. ^ כך עולה מתבנית:רמב"ם ומהגהת הרמ"א על התבנית:שולחן ערוך
  86. ^ תבנית:רמב"ם, טור ושולחן ערוך או"ח רמ טו. ומקורם מתבנית:בבלי, שם מפורט כי המשמש מיטתו בעמידה אוחזתו עווית, ובישיבה - מחלה אחרת שתרופתה "מוריקא"
  87. ^ תבנית:בבלי
  88. ^ דרך פיקודיך מ"ע א חלק הדיבור סקט"ו - ט"ז.
  89. ^ שער הקדושה פרק ט"ז, ספר הזוהר פיקודי רנט א
  90. ^ רבינו ירוחם נתיב כג סוף ח"א, ספר חסידים סימן תקט ובפירוש החיד"א בספרו ברכי יוסף בסימן רמ סעיף קטן ז. אך הרב שלום שבדרון כתב שמסתימת שאר פוסקים לא נראה כן.
  91. ^ מסכת כלה רבתי סוף פ"א. בספר משכן ישראל עמוד נ כתב, שזה רק בשעת ההזרעה.
  92. ^ ספר "בנין הבית" מאת הרב שוחטוביץ, עמוד 70. ספר "משכן ישראל" מאת הרב רפאל מנחם שלנגר עמוד סט, בשם הרב יוסף שלום אלישיב
  93. ^ ועיין בהקדמתו שמשמיט כל דעה שאין לחוש לה
  94. ^ מובא בספר "ארחות רבנו" חלק ה עמוד כט
  95. ^ האליה רבה (באורח חיים סימן רמ) כתב זאת בעקבות קושיה שמקשה בספר חרדים (מצוות התשובה, ב) על המפרשים ש"הפיכת שולחן" היא ביאה שלא כדרכה, והרי בביאה שלא כדרכה היא אינה ראויה להתעבר
  96. ^ בסימן ר"מ, ועיין ב"ח באבן העזר סימן כ"ה שכן היא דעתו למעשה.
  97. ^ הראב"ד בשער הקדושה. וכן משמע קצת מדברי בעל ספר האגודה בנדרים כ, וכן יש לדייק במרדכי בהלכות נדה רמז תשלב, וכן הוא בספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י' נתיב ט' (דף ל"ב עמוד ב').
  98. ^ לפי דעה זו ההלכה נפסקת כרבי יוחנן בן דהבאי בתבנית:בבלי, שאומר שהעונש על כך הם ילדים אלמים
  99. ^ על חטא שנעשה על ידי הפה העונש הוא שהצאצאים ילדו בפיהם
  100. ^ שברמב"ם כתוב "ומנשק בכל אבר שירצה" ולא מזכיר את האיסור לנשק באותו מקום, וכן כתב בבית יוסף אבן העזר סימן כה (בסוף הסימן) ד"ה "ומ"ש דהא דאמר ר' יוחנן". ובלחם משנה על התבנית:רמב"ם. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת סנהדרין פרק ז משנה ד, שאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. לגבי בל תשקצו, כתב הרב נהוראי שמעונוב בספרו "במותר לו", שעל כגון זה נאמר "נפש היפה תאכלם" (חולין סד ע"ב), כלומר, שמי שאינו נגעל מזה אין עליו איסור בל תשקצו.
  101. ^ כל בו הלכות אישות עמוד קל"ח, ספר האשכול חלק ראשון עמוד 96, וכן כתב הסמ"ק מצווה רפ"ה שהסתכלות ונישוק מותרים מעיקר הדין והעתיקו גם הארחות חיים. וכן נראה בשיטה מקובצת נדרים כ (בדיבור המתחיל "אחרי לבבכם") בשם הרי"ץ. וכן נראה מהרי"ף והרמב"ן והרא"ש שלא הביאו את דברי רבי יוחנן בן דהבאי (שו"ת באר משה חלק ג סימן קנב).
  102. ^ באבן העזר סימן כ"ה, לפי פרשנות הגר"א שם. אבל הבאר היטב במקום חולק על הפרשנות בדברי הרמ"א. וכן בשולחן ערוך סימן ר"מ כתוב שאסור לנשק מפני כמה טעמים, והרמ"א אינו חולק על כך.
  103. ^ "שיעורים למורי הוראה" עמוד 45
  104. ^ בזוהר: "צריך שישמח את אשתו באותה שעה". ברוקח (הלכות תשובה ס״ד): ישמחנה, יחבקנה וינשקנה... יראה לה חיבה ואהבה וישעשע אותה במשמושים ובכל מיני חיבוק, למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו.
  105. ^ תבנית:בבלי
  106. ^ רקאנטי דברים כד א: "צריך להתנהג עמה בצנעה ולא בקלות ראש", ורמב"ן בסוף איגרת הקודש
  107. ^ אורח חיים סימן רמ סעיף ח. לפי הגאון מווילנה בכל מקום שכתוב אימה ויראה הכוונה; אימה - יראת הרוממות מגודל רוממות המצווה, יראה - היא יראה מכשלון שמא לא יקיימן כנדרש ויחטא בהן ("שהכל ברא לכבודו" עמוד לז).
  108. ^ תבנית:בבלי ובמפרשים שם
  109. ^ תבנית:בבלי, שולחן ערוך, אבן העזר, כה, ב. וברמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ד
  110. ^ שער הקדושה עמ' קטז - קיח במהדורת הרב קאפח
  111. ^ תבנית:בבלי, וכמובן שאין הכוונה לחרקים כגון זבובים ויתושים.
  112. ^ שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ד
  113. ^ משנה ברורה סימן רמ סעיף קטן לט
  114. ^ תבנית:בבלי
  115. ^ הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י
  116. ^ תבנית:בבלי
  117. ^ תבנית:בבלי
  118. ^ דרכי טהרה עמוד רז והלאה
  119. ^ קדושת משה סימן יד
  120. ^ בנין הבית, עמ' 42.
  121. ^ תבנית:בבלי, לפי הפירוש הפשוט. ראו שם עוד פירושים לזה
  122. ^ תבנית:בבלי וברש"י שם.
  123. ^ תבנית:בבלי
  124. ^ אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן סו
  125. ^ חלק מתקנות אלו מפורשות בסימן ר"מ בשולחן ערוך כאחת מהדעות ההלכתיות
  126. ^ 126.0 126.1 אמנון לוי, החרדים, עמ' 127-126.
  127. ^ לדוגמה (תשובות שניתנו באתר מורשת): בינו לבינה, אישות, חומרות ביחסי אישות, צניעות ביחסי האישות, אישות מותר אסור וראוי, חיי אישות. הרב יובל שרלו, הוציא ספר (רשו"ת היחיד) המבוסס על תשובות שניתנו באינטרנט. ראו גם; יעל גוטסמן - קיוון חדש לשאלות והתשובות ההלכתיות
  128. ^ ראה לדוגמה בית הוראה לענייני אישות וטהרת המשפחה, באתר ישיבה
  129. ^ הספר עצמו לא מתייחס לנושא אלא החוברת המצורפתעת דודים- הדרכה לחיי אישות מנקודת מבט תורנית.