שמירת נגיעה

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שמירת נגיעה, הוא מונח פופלרי בן זמננו המתאר את שמירת האיסור הקיים בהלכה היהודית על מגע חיבה פיזי בין גבר ואישה שאינם נשואים או קרובי משפחה מדרגה ראשונה (איסור המכונה גם בשם איסור נגיעה). בדרך כלל השימוש במונח נעשה כדי לתאר אדם מסוים כ"שומר נגיעה".

לדעת הרמב"ם מקורו של איסור זה הוא באיסור קירבה לעריות שהוא איסור תורה המובא בספר ויקרא: "איש איש אל כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה, אני ה'" (ויקרא יח, ו), אך הרמב"ן חולק עליו וסובר שאיסור הנגיעה הוא מדרבנן בלבד, מכיוון שסובר שאיסור קירבה לעריות עוסק בביאה ממש [1]. לפי פירוש זה האיסור דרבנן נועד להיות גדר ולמנוע גילוי עריות.

על אף שההלכה בנושא עתיקה, המונח "שמירת נגיעה" התפתח בדורות האחרונים עם הופעתם של אנשים (בעיקר צעירים) דתיים שהכריזו בגלוי כי אינם מקפידים על איסור זה.

יש לציין כי אין איסור הלכתי במגע שאינו של חיבה, כגון התחככות נוסעים צפופים בתחבורה ציבורית, אולם לעיתים ישנה נטייה מסויימת לנסות להימנע גם ממגע כזה, בעיקר בציבור החרדי, כדוגמת נסיעה ב'קו מהדרין'.

תוכן עניינים

[עריכה] האיסור

על פי הרמב"ם, שמייצג את הגישה המחמירה בהלכה, מגע של חיבה[2] אסור לחלוטין בין בני מין שונה, שיש איסור כרת על ביאתם, מדאורייתא או מדרבנן - "ערווה"[3], והוא גם מרחיב את איסור המגע גם לאיסורי לאו. עריות הם בדרך כלל איסורי חיתון בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה ("ראשונות לעריות") ושנייה ("שניות לעריות")[4], ואיסורי לאו הם איסורי חיתון קונקרטיים אחרים כמו אלמנה וכהן גדול, ממזר ובת ישראל וכדומה, שחומרתם פחותה משל איסורי עריות.[5]. מקרים יוצאי דופן לשיטת הרמב"ם שאין בהם איסור נגיעה הם בין אם לבנה ובין אב לבתו, אבל בין אחים גדולים או בין בני דודים, קיים איסור נגיעה‏‏[6].

לעומת הרמב"ם הרמב"ן חלק עליו וסבר שאיסור "לא תקרבו" מדבר על קיום יחסים מיניים ממש, ולכן איסור נגיעה לא נכלל בו, ולא לוקה עליה, וממילא איסור נגיעה הוא איסור דרבנן שתקנו חז"ל.

[עריכה] פנויות

בשונה מקרובות ומאשת איש, ההלכה אינה קובעת שאישה פנויה היא ערווה על גבר, ולפיכך אין הלכתית-תאורטית איסור על מגע של חיבה בין גבר לפנויה. אולם, איסורי קריבה יש גם לנידה, שכן גם היא אסורה באיסור כרת; וכך על גבר ישנו איסור קריבה גם כלפי פנויה אם היא נידה.

מאז חורבן המקדש ולאור היעדרו של אפר פרה אדומה פחת הצורך בטהרה ליומיום (הפרשת חלה למשל), מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא "שימושים טכניים", הרי שכאשר אין שימושים טכניים פוחתת המוטיבציה להיטהר. בתקופת הריב"ש קיבל המנהג שרווקות אינן טובלות הנמקות נוספות.[7]

מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קריבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מהאיש).

יוצאות מכלל זה הן כלות הטובלות לפני יום חתונתן, וכך הן טהורות אך לא נשואות.

בשנים האחרונות התחזקו מגמות שמעודדות נשים לטבול לפני חתונתן בפלחים שונים של הציבור הדתי:

  • לצורך עלייה להר הבית
  • לצורך הקלת הקשר המיני ללא חתונה (מגמה הפוכה להנמקת הריב"ש שהובאה לעיל).

[עריכה] סוגי מגע

ההלכה מבחינה בין שני סוגים של מגע:

  1. מגע של חיבה - מגע המבטא חיבה, משיכה מינית וכדומה.
  2. מגע שאינו של חיבה - מגע הנדרש לצורך מסוים - טיפול רפואי, מעבר באוטובוס, עזרה לקום וכדומה.

אף על פי שמקור האיסור הוא במגע של חיבה בלבד, גם במגע "סתמי" נוטה ההלכה כיום להחמיר במקום שניתן (עזרה לקום, הפניית תשומת לב, לחיצת יד) אך מתירה במקום שהדבר נדרש והכרחי. לגבי לחיצת יד ישנם חילוקי דעות, בעוד רבנים בגרמניה של לפני מלחמת העולם השניה לא נמנעו מלחיצת יד, היו רבנים שסברו כי בלחיצת יד ניתן להקל, כאשר אי לחיצת ידה יתפרש בעיניה כעלבון, והיו רבנים שאסרו לחיצת יד מכל וכל, בדומה למגע של חיבה [8] .

התלמוד מתייחס בבוז לאדם שמחמיר על עצמו גם במקרה של פיקוח נפש, וקורא לו "חסיד שוטה".[9]

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ וכן סובר האבן עזרא בפירושו על הפסוק ומביא ראיה מהפסוק "ואקרב אל הנביאה".
  2. ^ "כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים, או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר - הרי זה לוקה מן התורה שנאמר: "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא י"ח, ל'); ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא י"ח, ו'), כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה. והעושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א א') יש לציין שאפילו הרמב"ם אסר ביאה, חיבור ונישוק אירוטי, וכך הנאה מקשר גופני, אבל לא אסר נגיעה סתמית.
  3. ^ הרמב"ם מגדיר בפירוש את המושג "ערווה" - "כל שאסר ביאתן בתורה וחייב על ביאתן כרת, והן האמורות בפרשת 'אחרי מות', הן הנקראין עריות; וכל אחת מהן, נקראת ערווה, כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות א' ה')
  4. ^ רשימת העריות מופיעה בפרשת אחרי מות, וחז"ל הוסיפו על הרשימה המקראית עוד 20 אפשריות נוספות.
  5. ^ "וכל הדברים האלו, אסורין בחייבי לאוין." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א ג') - איסורי לאו הקיימים הם למשל בין כהן גדול לאלמנה, ובין כהן לגרושה, בין ישראל לממזרה, או בין בת ישראל לממזר.
  6. ^ ‏"שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו" - (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א ו')‏
  7. ^ איסור על קיום יחסי מין בין פנויים כשהאישה טהורה הוא לחלק מהשיטות (רמב"ם) איסור לאו רגיל שחייבים עליו מלקות בלבד, ולחלקן איסור "עשה" בלבד, או אף מותר (ראב"ד ורמב"ן) בהתקיים תנאים מסוימים (ייחודיות הקשר ופומביותו). עם זאת, לדעת כולם האיסור לקיים יחסי מין עם נידה הוא איסור כרת שהוא חמור. המנהג שלא לטבול נומק כחיובי בהיותו מרחיק קיום יחסי מין בין פנויים בשל החמרת האיסור על כך.
  8. ^ הרב פיינשטיין, אגרות משה אבן העזר חלק א´ סוף סימן נ"ו.
  9. ^ המושג מוזכר בהקשר של אדם שעובר בנהר ורואה אישה טובעת, אך מסרב להצילה, כי אין זה ראוי וצנוע להסתכל על אשה ולכן לא ניגש להצילה.

[עריכה] ראו גם