הצגת המקור של הדף "איסור עריות"

{{פירוש נוסף|נוכחי=איסור ביהדות על קיום [[יחסי מין]] בין קרובי משפחה|אחר=טאבו אוניברסלי על קיום יחסי מין בין קרובי משפחה|ראו=[[גילוי עריות]]}}
ביהדות, '''איסור גילוי עריות''' הוא איסור על קיום [[יחסי מין]] בין קרובי [[משפחה]], דהיינו, קיום יחסי מין בין אב לבתו, בין אם לִבנהּ, בין אח לאחות, וכן יחסי מין בין אישה נשואה ובין מי שאינו בעלה, אף שאינם קרובים. בנוסף נכללים אם חורגת, כלה, דודה, גיסה, חמות, נכדה ועוד, וכן [[משכב זכר]] ו[[משכב בהמה|יחסים עם חיות]]. איסור זה כולל על פי הרמב"ם 24 מצוות לא תעשה שונות (ספר המצוות - מצוה ש"ל עד מצוה שנ"ג) מתוך כלל 365 מצוות לא תעשה. חז"ל הרחיבו איסור זה לקרובי משפחה רחוקים יותר כמו סבתא, נינה, כלת הבן ועוד רבים.

גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר – אחד משלוש העברות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור". עם זאת, יש להבחין בין איסורי עריות לאיסורי [[ביאה]] אחרים שבתורה, כגון איסור [[זנות]] (יחסי מין שלא במסגרת הנישואים) או איסור גרושה לכהן. באיסורי עריות העונש הוא כרת, ובחלק מהמקרים אף מיתת בית דין, והחוטא בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, המקדש אישה שהיא ערווה לו - אין הקידושין תופסים, ואם נולד ולד מקשר כזה - הוא [[ממזר]], שאינו יכול לשאת אלא ממזרת, או חסרת ייחוס אחרת. לעומת זה באיסורי ביאה אחרים העונש הוא מלקות, השוגג פטור מקרבן, המקדש אישה אסורה - קידושיו חלים, והולד אינו ממזר.

==מקור==
המונח העברי מקורו בתלמוד, המתאר מגוון רחב של יחסי מין אסורים, ובכלל זה יחסי מין בין גבר לאישה הנשואה לגבר אחר, בין גבר לגיסתו (אחות אשתו או אשת אחיו), בין גבר לחמותו ועוד. מקור הביטוי הוא במקרא באיסור "לגלות [[ערווה]]" (ויקרא י"ח, ו). במקרא עבירה על איסורי עריות מכונה "תועבות" מספר רב של פעמים.

על פי המקרא, המצרים והכנענים הקדומים נהגו לעשות את המעשים הכלולים באיסורי גילוי עריות {{הערה|ויקרא יח ג,כז}}. ומי שעובר עליהם מאבד את זכותו המוסרית להיות שייך לארץ ישראל{{הערה|ויקרא יח כח, ויקרא כ כג}}. חז"ל דורשים את הקשר בין פרשיית עריות לפרשיית קדושים, שהקדושה קיימת כאשר אנשים גודרים את עצמם מעריות, ו"כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש"{{הערה|ויקרא רבה כד ו}}.

==סוגי האיסורים השונים==
פירוט איסורי העריות מצוי בספר ויקרא י"ח (פרשת אחרי מות). הוא נפתח בפסוק: {{הדגשה|אִישׁ אִישׁ, אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה|ויקרא יח ו|שם, ו}}. אלו האיסורים המנויים בפרשה: אם, אשת האב החורגת, אחות – אף מהורה אחד משותף ואף מחוץ לנישואים,  נכדה, אחות האב והאם, אשת אחי אביך, אשת הבן, אשת האח, בת אשתו, נכדות אשתו, אחות אשתו – כל זמן שאשתו חיה, אשת איש, נידה, משכב זכר ובהמה. פירוט דומה שבו מפורשים העונשים קיים בויקרא כ' (סוף פרשת קדושים), ובו קיימת חזרה על חלק מאיסורי העריות כמו אשת האב ואשת האח, אחות, כלה ועוד. ונוסף בו איסור החמות. ראוי לציין שבתו לא נזכרת בשתי הרשימות, ונלמדת מכך שאסור לשאת אשה ובתה.

אפשר לחלק את איסורי עריות לארבעה סוגים שונים: 
# 11 קרובות משפחתו של אדם: אימו, אחותו, בתו, אשת אביו, אשת אחיו, ואשת דודיו, דודותיו, כלתו ונכדותיו. 
# 7 קרובות משפחת אשתו שנוצרו בשל זיקת הנישואין: אמה, סבתותיה מצד אמה ואביה, ובתה ונכדותיה מצד בנותיה ובניה, ואחותה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה ב ז). אמנם במקרה של פלגש שלא התקדשה, או קידושין שלא חלו, קרובותיה של האישה מותרות על הגבר (שו"ע אבן העזר טו ל-לא).
# איסור אשת איש (רמב"ם הלכות איסורי ביאה ד א), 
# איסור של [[משכב זכר]] ו[[משכב בהמה]] (רמב"ם הלכות איסורי ביאה א). 

עריות מהתורה מכונות גם "ראשונות לעריות", והן מתמקדות בעיקר בדורו של הגבר ובדור הראשון לפניו והראשון והשני לאחריו, בנוסף יש עריות מדרבנן שנקראות "שניות לעריות" כמו סבתא, וסבתא רבתא ונינה, שרובן הן בדור השני לפניו ובדורות השלישי הרביעי לאחריו (אם כי יש ביניהן גם בדור הראשון). על פי הרמב"ם ישנן 20 סיווגים כאלו, פירוט שלם נמצא ברמב"ם הלכות אישות א ו. בשניות לעריות ישנן 8 מחלוקות בין הרמב"ם לפוסקים אחרים לגבי הטווח שלהן. בדרך כלל הרמב"ם מקל ומגביל את האיסורים עד לטווח מסוים, בשעה שפוסקים אחרים ממשיכים אותם עד סוף כל הדורות, (וכמותם פוסק השולחן ערוך). כך למשל הרמב"ם פוסק שאיסור נישואין של אדם עם צאצאיו קיים עד נינותיו בלבד, לעומת פוסקים אחרים שסוברים שלאיסור זה אין הפסק עד סוף הדורות, "שאברהם אסור בכל נשי ישראל, ושרה אסורה בכל אנשי ישראל" (שו"ע אבן העזר טו יב). בדרך כלל נראה שמדובר במחלוקות תיאורתיות מכיוון שהמקרים שהם חולקים בהם הם בין גבר לריבעיו, או גבר לסבתא ריבעה.  

כל האיסורים חלים גם אם הנישואין שיצרו את הזיקה כבר אינם בתוקף עקב מוות או גירושים. החריגים הם אשת איש שנתגרשה, שמותרת להינשא לאחר, אחות אשה, שמותרת אם אחותה נפטרה, ואשת אח שנפטר ערירי בלא ילדים, המותרת בייבום במקרים מסוימים. על פי ההלכה קידושין אינם תופסים באיסורי עריות מהתורה, ואילו נשים האסורות מדרבנן - [[קידושין]] תופסין בהן, ולכן יש לבצע [[גירושין]]. כמו כן, אשה שהיא ספק ערוה - ספק אם חלו קידושיה, ולכן יש לגרשה (שו"ע אבן העזר טו א).

פירוט מלא מצוי במשנה תורה לרמב"ם (הלכות אישות א' ה') ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן ט"ו). פירוט מקוצר מצוי למשל בספר "חכמת אדם" לרבי אברהם דנציג‎{{כ}} ([http://www.daat.ac.il/daat/vl/hochmathadam/hochmathadam08.pdf כלל קכ"ה א': דין להתרחק מן העריות] {{PDF}}).

על פי הרמב"ם יש איסור להנות מאיסורי עריות באופן מיני, אף ללא קיום יחסים: "האזהרה שהזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעלות שאדם נהנה בהן." (ספר המצוות, מצוות לא תעשה שנ"ג). על פי הדין התלמודי אף מי שהיה נהנה מקרבה מינית עם עריות אף ללא [[יחסי מין]] היה לוקה (שו"ע אבן העזר כ א). איסור ייחוד לכתחילה היה מוקדש לכל האנשים שיש ביניהם קרבה של עריות, אף אם הנשים זקנות או ילדות, להוציא אם עם בנה ואב עם בתו, ורק בהמשך הוא התפתח לאיסור על פנויה וגויה (שו"ע אבן העזר כב א, ב).

היהדות קובעת כי גם לבני עמים אחרים נאסר גילוי עריות; איסור זה הוא אחד משבע מצוות בני נח האוניברסליות. אמנם כמות האיסורים מצומצמת לששה והם אם, אשת האב, אחותו מאמו, אשת איש, משכב זכר, ובהמה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יד י).

קרובי משפחה שלא נכללים באיסורי עריות הם בני דודים, דוד ואחייניתו {{הערה|("והנושא את בת אחותו...עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה'" סנהדרין עו ב). בשופטים שופטים א יג מסופר כי עתניאל בן קנז נשא לאישה את אחייניתו עכסה בת כלב.}}, ואחים חורגים{{הערה|1="אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: חורגתא (=חורגת) הגדילה בין האחין - אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא (=שנראת) כי אחתייהו (=כמו אחותיהם). ולא היא (=והדין אינו כך), קלא אית ליה למילתא. (=יוצא הקול שהם חורגים.)" (סוטה מג ב), וכן בטור אבן העזר סימן ט"ו, ושו"ע אבן העזר סימן ט"ו סעיף י}}.

==טעמי האיסור==
רבים מהמפרשים דנו בטעמם של איסורי עריות, ובפרט בטעם איסור קרובות, שכן לכאורה "אין לאדם נישואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה, וינחילם בנחלתו, ויפרו וירבו בביתו" (רמב"ן ויקרא יח,ו). הרמב"ם עסק בנושא בהרחבה בספרו מורה נבוכים<ref>חלק ג' פרק מ"ט.</ref>, וכתב שמטרת איסורים אלה היא לגרום לאדם למעט ביחסי מין "ולהסתפק ממנו במועט שבמועט". לפיכך, ראתה התורה לאסור על האדם את קרובותיו, שכן הן מצויות עמו בבית, ואם תהיינה מותרות לו - רוב בני האדם ייצרו מערכות יחסים מיניות עם קרובותיהם. לעומת זאת, לאחר שהתורה אסרה קשרים אלו - התבטלה גם התשוקה לקשר מיני עם הקרובות. 

הרמב"ן (שם) טוען שהסבר זה הוא "טעם חלוש מאד", שכן התורה לא אסרה ריבוי נשים, דבר שאיסורו מתבקש, אם המטרה היא למעט ביחסי מין. במקום זה, הוא מסביר את טעם האיסור על פי יסודות קבליים.

הרמב"ם מביא טעם נוסף לאיסור הקרובות - "הדאגה לבושת הפנים". לדעתו, קשר מיני עם קרובות יש בו משום עזות, הן בקשרים בין הורים וצאצאיהם, שהם כמו "שורש וענף", והן בקשרים בין אדם לבין שתי נשים שהן קרובות זו לזו, כמו אשה ובתה. הוא ממשיך ומפרט מדוע, לפי הסבר זה, האיסור חל גם על הקרובות האחרות.

לגבי איסורי עריות שאינם נובעים מקרבה משפחתית, כותב הרמב"ם כי הם ברורים: [[איסור משכב זכר]] ובהמה - פשוט, שכן הוא יוצא מגדר הטבע, וכל מטרתו אינה אלא ההנאה; ולגבי איסור נידה ואשת איש הוא כותב, כי "הוא ברור מכדי לחפש לו טעם".

הראי"ה קוק הולך בדרך שיש בה דמיון מה להסברו השני של הרמב"ם, וכותב כי אהבת הקרובים ואהבת האישה הן שתי סוגי אהבות שונות, בעלות מסלולים אחרים, שאסור להן לגעת אחת בשנייה, מפני שכאשר הן מעורבבות, הן מקלקלות ועוצרות זו את זו. בגילוי עריות אהבת האחוה המשפחתית נפגעת ונדחקת על ידי אהבה רומנטית-אירוטית. כדוגמה הוא מביא את האיסור לשאת שתי אחיות, שברגע שהן נשואות לאותו אדם ומתחלקות באהבתו הדבר פוגם באחוה שביניהן, והופך את האהבה שביניהן לשנאה. (שמונה קבצים ו סח).

==בתנ"ך==
בתנ"ך מסופר על כמה אנשים שעברו על איסורי עריות. על לוט מסופר כי שכב עם שתי בנותיו בהיותו שיכור והוליד מהם את עמון ומואב. על ראובן נאמר ששכב עם בלהה פלגש אביו (בראשית לה כב) (אף שלפרשנות חז"ל רק בלבל את יצועי אביו (בבלי, שבת נה ב)). 

כמו כן, התורה מספרת על מקרים שאירעו לפני מתן תורה, ובהם נעשו נישואים האסורים לפי דיני העריות שבתורה, אך מותרים לבני נח: יעקב נשא שתי אחיות בחייהן, ועמרם אביהם של משה ואהרון נשא את יוכבד דודתו - אחות אביו - לאישה (שמות ו כ). על יהודה מסופר כי שכב בלא יודעין עם תמר כלתו (שאף הוא איסור שנתחדש לאחר מתן תורה) לאחר ששני בניו מתו, והוליד ממנה את זרח ואת פרץ. 

על [[אמנון ותמר|אמנון]], בכורו של דוד, מתואר בספר שמואל כי אנס את תמר אחותו. לפי חלק מהדעות בחז"ל ורש"י, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה, והיא אחות אבשלום מאמו; על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית, ולכן היא אומרת {{הדגשה|דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ|שמואל ב יג יג|שמואל ב' י"ג, יג}}.{{הערה|ראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח', י'}}.

מקרה נוסף, עליו מסופר בספר מלכים, הוא מעשהו של אבשלום בן דוד, ששכב עם עשר פלגשי אביו, על גג בית המלכות לעיני כל ישראל - כדי לבטא את מרידתו המוחלטת בדוד אביו (שמואל ב טז כב).<ref>אמנם יש מחלוקת האם פילגש נקנית בקידושין, והבא עליה עובר על איסור אשת איש - ראה תלמוד בבלי, סנהדרין כא,א; ירושלמי סנהדרין ב ג; רש"י, רמב"ן והרא"ם בראשית כה,ו; רד"ק שמואל ב' ה יג; רמב"ם הלכות מלכים ד,ד.</ref> מנגד, על יוסף מסופר כי עמד בניסיון, וסירב לשכב עם אשת אדוניו, באומרו: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוהים".<ref>בראשית לט,ט.</ref>

על פי התלמוד, קין נשא את אחותו (שאינה מוזכרת בכתובים) מאחר שהיה בכך צורך לקיום העולם, כאשר לא היו עוד בני אדם מלבדם‏‏ (בבלי סנהדרין דף נח ע"ב).

==תרשים של איסורי עריות==
{{עץ משפחה איסורי עריות}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

==ראו גם==
* [[גילוי עריות]] – על איסור עריות בתרבויות נוספות
* [[לא תנאף]]

{{חיי אישות ביהדות}}

[[קטגוריה:יהדות]]