הצגת המקור של הדף "צניעות"

'''צניעות''' במשמעה הרחב מייצגת אופן התנהגות מוסרית, בזיקה לענווה. אדם הנוהג בצניעות נמנע מהתנהגות מוחצנת האמורה להעיד על עצמו. במשמעות רחבה זו של מושג הצניעות כלולה גם הצניעות בתחום ה[[ארוטי]]. עם השנים, הפכה הצניעות בתחום ה[[ארוטי]] לחלק המרכזי במושג הצניעות, הן בהלכה והן במחשבה היהודית.

== מקורות המושג ==
=== מקרא ===
במקרא קיימים שני ביטויים בלבד הקשורים לשורש צ.נ.ע, ואין בהם זיקה מפורשת לצניעות בתחום הארוטי. 
* ביטוי מובהק למשמעות הרחבה של מושג הצניעות מצוי בדברי הנביא מיכה (ו, ח) "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְ'''הַצְנֵעַ''' לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
* המופע השני של השורש צ.נ.ע במקרא מופיע במשלי (יא, ב): "בָּא-זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן; וְאֶת '''צְנוּעִים''' חָכְמָה" וגם אותו מפרשים מפרשי הפשט בזיקה לענווה ('המסתתרים<!--לא, זו לא טעות, ככה הציטוט המקורי--> עצמם מרוב ענותנותם' – מצודת ציון), או בזיקה לריסון עצמי והקפדה מתודולוגית חמורה בחיפוש אחרי החכמה (פירוש הרלב"ג).

=== ספרות חז"ל ===
בספרות חז"ל ניתן כבר מקום רחב לשימוש במושג הצניעות במשמעות ה[[ארוטי]]ת, למרות שעדיין אין זו המשמעות הדומיננטית.

בתואר 'צנועים' זוכים אנשים שמדקדקים במצוות בהסתר ובענווה. בני אדם אלה קרויים "הצנועים" (משנה, מעשר שני פרק ה, משנה ו), "צנועי בית הלל" (משנה, דמאי פרק ו, משנה ו). אף מי שמקפיד לעשות את צרכיו בהסתר נקרא צנוע. כך 'אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכיסא, וצנועין בדבר אחר' [= בתשמיש המיטה] (תלמוד בבלי, ברכות, ח ע"ב). ונאמר גם: 'דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכיסא' (ברכות, סב, א).

נשים, לעומת זאת, כבר זוכות בתואר צנועות בדרך כלל בהקשר הארוטי. כך מציינת הגמרא לשבח את שרה אמנו, שהייתה באוהל בעת ביקור המלאכים אצל אברהם, "להודיע ששרה אמנו צנועה היתה" (בבלי, בבא מציעא, פז ע"א), רחל, שנאמר שבשכר צניעות שהייתה בה זכתה ויצא ממנה שאול (בבלי, מגילה יג ע"ב), ועוד דוגמאות רבות.

==== קישור בין התחום הארוטי לתחום מיסטיים ואזוטריים ====
ההסתרה הראויה של התחום הארוטי (מטעמי צניעות) נקשרה (למשל משנת חגיגה פרק ב, משנה א) עם תחומים אחרים שהאזוטריקה יפה להם: ("אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו").<br />
בכיוון ההפוך, הועמס לימים גם התחום הארוטי במשמעות מיסטית. בספרות הקבלה ובספרות המוסר הועצם משקלה וחשיבותה של הצניעות בתחום הארוטי, והיא אף הטביעה את חותמה על האתוס של החברה היהודית בקהילות מסוימות.

==== המושג "דרך ארץ" ====
משמעות דומה למושג צניעות מצויה גם במושג '''דרך ארץ''' בספרות חז"ל. גם המושג "דרך ארץ" מייצג הן התנהגות חברתית כללית ראויה והן הוראות והמלצות להתנהגות בתחום שבינו לבינה.  אלא שבעוד שבמושג הצניעות הלכה וגברה המשמעות של צניעות בתחום הארוטי, הרי שבמושג דרך ארץ משמעות זו הלכה ונתמעטה.

==== המושג "קלות ראש" ====
התנהגות הפוכה ולא צנועה בתחום הארוטי קרויה בפי חז"ל '''קלות ראש'''. בלשון זה נוקטת הברייתא בבואה לתאר את הרקע ליוזמת ההפרדה בין גברים לנשים שננקטה בשמחת בית השואבה:
"בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (בבלי, סוכה, נא עב).

==== "צניעות" ו"קדושה" ====
התנהגות צנועה של הפרט ושל הציבור בתחום הארוטי נקשרת אצל חז"ל - ובעקבותיהם גם בספרות המוסר הכללית והקבלית - למושגי ה"קדושה" וה"טהרה", בעוד שהתנהגות לא צנועה קשורה למושג ה"טומאה".
למשל, ויקרא פרק יט, ב: "קדשים תהיו כי קדוש אני ה אלהיכם", ורש"י שם מפרש בעקבות ויקרא רבה פרשה כד: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".

== מקורות להלכות הצניעות בהקשר המיני ==
גדרי הצניעות והלכותיה בהקשר המיני נסמכו ברובן על ויקרא יח, יט: "וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". חלקם נסמכו גם לפסוק בדברים כג, י: "כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה עַל-אֹיְבֶיךָ  וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע".

כמו כן, בדיון ההלכתי על אופנת הלבוש השתלבו גם דיונים על האיסור "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, ה). 

=== מחלוקת בנושא "קרבה לעריות" ===
"קרבה לעריות", אם כן, כוללת את כל ההתנהגויות הכרוכות בגירויים ארוטיים, והיא המקור לגדרי הצניעות. על פי דעת חלק מחז"ל, הקרבה לעריות עצמה מקבלת מעמד של איסור מן התורה. ואולם ישנן דעות חלוקות, כגון האמורא רבי פדת, הסבור שכל גדרי הצניעות וההרחקה אינם אלא מדרבנן (בבלי, שבת יג, ע"א).
 
מחלוקת תלמודית זו על מעמדם של גדרי הצניעות נמשכה גם אל חכמי הראשונים, והיא באה לידי ביטוי במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה שנג. הרמב"ם מונה במנין תרי"ג המצוות את גדרי הצניעות הכלולים בקרבה לעריות. וכלשונו: 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות והוא אמרו באזהרה מזה "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה": כאילו יאמר לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה.|מקור=מצוה שנג}}

לעומתו סבור הרמב"ן כי "קרבה לעריות" היא הביאה עצמה ולדעתו אף החכמים בתלמוד מסכימים לזה (השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה שנג). 

=== חומרת הרהורי עבירה ===
הפסוק השני שעליו נסמכים חלק מגדרי הצניעות הוא, כאמור, הפסוק בדברים: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע". בדרשות שונות משמש פסוק זה אסמכתא כללית להתנהגות צנועה ומאופקת ובכללה המלצה על זהירות מפני גירויים ארוטיים. ההמלצה היא מקיפה וכוללת איסורים שונים כמו איסור הסתכלות באישה ואפילו לא בבגדיה, וגם לא על בעלי חיים בעת הזדווגותם (לדוגמה, בבלי, עבודה זרה, כ עא).
חומרת הרהורי העבירה ועוצמת היצר הארוטי, הפכה להיות מסורת נורמטיבית מכוננת בחיבורים הלכתיים ומוסריים רבים העוסקים בסוגיית הצניעות, עד לימינו.

== גישה כללית לנושא המיניות ביהדות ==
היחס אל ה[[מיניות]] במסורת היהודית איננו אחיד. אפשר למצוא בה קשת רחבה של עמדות, החל בעמדה הרואה במיניות ערך שלילי שראוי לפרוש ממנה ככל האפשר (עמדה שבאה לידי ביטוי מודגש בנצרות), ועד לעמדה הרואה בה ערך חיובי. ניתן לזהות קשר בין עמדות בסיסיות אלה כלפי המיניות לבין הגדרים ההלכתיים המעצבים את אתוס הצניעות מבחינה הלכתית.

התפישה הרווחת בחז"ל היא תפישה דואליסטית של שני יצרים המצויים באדם, היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני.

בסיפור תלמודי מפורסם (יומא סט ע"ב) מסופר שיצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם בימי שיבת ציון, אך איתו בטל גם יצר המין. לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש מהפסק פריה ורבייה) חזר היצר הרע אף כי עוצמתו נחלשה.

מדרש ידוע אחר (בראשית רבה פרשה ט) מוסר רעיון דומה:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.}}

=== ההנאה ממעשה המין ===
גם בנושא היחס להנאה ממעשה המין עצמו, ניתן לזהות מודלים שונים הנעים החל מניגוד גמור וטמא לחוויה הדתית ועד  מודל קיצוני - אותו ניתן למצוא אצל חלק מהמקובלים - הרואה בה מסלול אפשרי לסובלימציה אל חוויית הדבקות הדתית{{שוליים|1}}{{כלומר?|למה הכוונה? כל המשפט הזה תמוה.}}.

== ההבדלים בין המינים ==
גדרי הצניעות המוטלים על האישה שונים מאלה המוטלים על האיש. הבדלים אלה נובעים – בין השאר – מתפישות שונות של תכונות האישה לעומת תכונות האיש. יש לציין שהדימוי הנשי בעת העתיקה ובימי הביניים בעולם המסורת היהודית היה מבוסס לא רק על כתבי הקודש ועל המסורת הפרשנית שלהם, אלא גם על התאוריות המדעיות של אותן תקופות. מחקרים השוואתיים מצביעים על הדמיון בתפישת האישה בתקופות אלה בתרבות היהודית, הנוצרית והמוסלמית.
* פיתוי - משנתפתתה האישה על ידי הנחש בגן עדן קנתה לה את תכונת הפיתוי. לפיכך נוחות הנשים לפתות את הגברים וגם נוחות להתפתות{{שוליים|2}} .
* קשר לשטן - כבר בתקופה התלמודית אך במיוחד בימי הביניים התעצמו החרדות מפני הנשים ומפני מיניותן. לטענתם, תאוותה המינית של האישה היא גדולה. יש לאישה כוחות דמוניים, שבאמצעותם היא מפתה את הגברים, וגם מסכנת את חייהם{{שוליים|3}}. ר' יונה גירונדי אף ראה בכוח הפיתוי הנשי סכנה גדולה מסכנת המוות (פירושו למסכת אבות פרק א משנה ה).
* נידה - כוחה הדמוני של אישה גדול במיוחד בעת נידתה{{שוליים|4}}. 
* כישוף - במקורות רבים נקשר לנשים כוח הכישוף. קשר זה הועמק לאחר שבספר הזוהר הוא נקשר עם הזוהמה שהנחש הטיל באישה בגן עדן, ועל ידי כך הפך כוח הכישוף לתכונה נשית מהותית.

קביעות קטגוריות מינוריות יותר כלפי ההבדלים בין המינים אנו שומעים בביטויים כגון "האיש דרכו לכבּ‏ֹש ואין האשה דרכה לכבש" (יבמות סה ע"ב), וכן הפסוק "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהילים מה יד) שקיבל את המשמעות הבאה, למשל בדברי הרמב"ם הבאים: 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן="אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך:  שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה"".|מקור=(משנה תורה, נשים, הלכות אישות פרק יג, יד)}}

מצד שני, הגבר נתפש כבעל תאוות וכמי שקשה לו לעמוד ביצרו. בעקבות דימוי זה, האישה נדרשת לשמור על צניעותה כדי '''לעזור לגבר''', שלא ייכשל מחמת תאוותו הבלתי נשלטת.

ראה למשל פירוש המשניות לרמב"ם בנושא עזרת נשים במקדש "...כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".

גם ההנחיות למבנה עזרת הנשים בבתי הכנסת בנויים על הנחה זו, למנוע בעיקר הסתכלות של האנשים בנשים ולא להפך.

=== גדרי הצניעות של האישה - דת משה ודת יהודית ===
{{ערך מורחב|כיסוי ראש לנשים ביהדות}}
גדרי הצניעות המופנים לאישה כוללים כיסוי של גופה, וכן הוראות שנועדו להצניע את האישה ולהדיר אותה ממעורבות יתרה עם חברת הגברים. 
בספרות חז"ל ובפסיקת הראשונים קיים חילוק בין גדרי צניעות המוגדרים כ"דת יהודית" ואלה המוגדרים כ"דת משה". גדרי "דת משה" בסיסיים וחמורים יותר מגדרי "דת יהודית", וכוללים גם נושאים שאינם קשורים כלל לתחום הצניעות. למשל:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על '''דת משה'''--יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת, או ששימשה מיטתה והיא נידה, או שאינה קוצה לה חלה; או שהאכילה את בעלה דברים אסורים...

ואיזו היא '''דת יהודית''' הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת או שהייתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהייתה משחקת עם הבחורים או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה|מקור=(משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות כד יא-יב)}}

הרמב"ם מסתמך על המשנה ממסכת כתובות (עב:). בהמשך פוסק כך הרב יוסף קארו בשולחן ערוך אבן העזר (קטו, ד).
בפועל לא הייתה אחידות בין הפוסקים לאורך הדורות מה כלול בגדרי הצניעות, והייתה שונות ניכרת במוסכמות החברתיות בתחומים אלה, שהושפעו לא במעט מהבדלים חברתיים, כלכליים, וגאוגרפיים. לא בכל מקום ולא בכל זמן נשמרו בפועל גדרי הצניעות הללו במלואם. במקרים רבים הוכיחו את הציבור כדי שישנה את נהגיו בתחומים אלה, ובמקרים אחרים טרחו הפוסקים להצדיק אותם בדיעבד או אף לכתחילה. 
כך, לדוגמה, כלל החת"ם סופר את כיסוי ראש האישה כ"דת יהודית" משום ש"כבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצו ישראל לאסור".

גם בהקשר לאופנת הלבוש, על הפסוק "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, ה), ניתן למצוא גישות שונות בפסיקה לגבי חלקה של האישה בפסוק. כבר במאה השבע עשרה היו שניסו לצמצם את האיסור רק למקרים של לבוש למטרות ניאוף ("אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור" ר' יואל סירקיש, "בית חדש" על הטור, יורה דעה סימן קפב), בעוד שאחרים התנגדו להגמשת האיסור. לדידם ההבדלים בין המינים הם מהותיים ונצחיים וטשטושם עלול לפגוע במוסר החברתי. 

עמדה גמישה ברורה בנושא גדרי הצניעות נקט למשל הריטב"א, מגדולי חכמי ספרד, שכתב בסוף חידושיו למסכת קידושין (פא ע"ב):
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור. […] ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש…}}

הריטב"א מציע כאן מידת גמישות אינדיבידואלית בהקפדה על גדרי הצניעות. אחרים הציעו קריטריון ציבורי-כללי להגמשה אפשרית זו, והוא עקרון ה"רגילות". הרב יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן, התיר "להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות, [= של נשים נשואות] כיון שעתה רובן הולכות כך, והוה כמקומות המגולים בגופה" לאחר שהסתמך בזאת על הראבי"ה (הרב אליעזר בן יואל הלוי, 1140 – 1225, מגדולי חכמי אשכנז), וכן כתב הבן איש חי (בן איש חי שנה א בא יב).

כאמור, עמדה גמישה זו הייתה שנויה במחלוקת לאורך הדורות עד ימינו, ופוסקים אחרים עמדו על תוקפם הפורמלי המחייב של גדרי הצניעות שהוזכרו בחז"ל במלואם. רוב הפוסקים בימינו, כגון הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה זלמן אוירבך ואחרים, תומכים ב"עקרון הרגילות" הגמיש.

הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד), שהוצא מהקשרו המקראי, שימש קוד מנחה להצנעת האישה מן הפרהסיה הציבורית בשורה רחבה של נושאים, עם שהוא מחמיא ל"כבודה" המגדרי של האישה ומשווה אותה ל"בת מלך". המשמעות המשתנה של מושג הכבוד הנשי שהיה מקובל בחברה היהודית בפועל עמדה במתח מתמיד עם הפרשנות המשתנה שגזרה מפסוק זה את הנורמות הראויות. כך למשל הוא משמש להגבלת יציאת הנשים אל מחוץ לבית, למניעת יציאתן לשווקים, ואף לא לבוא לבית הדין. בנימוק זה אף היו שמנעו מנשים לקרוא בציבור במגילת אסתר, אף לא בציבור של נשים.  

"כל כבודה בת מלך פנימה" שימש הרבה בעת הוויכוח הציבורי הגדול בישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20 סביב הענקת זכות בחירה לנשים. וגם לאחר ששאלה זו הוכרעה בפועל, עדיין בסוף המאה העשרים המשיך פסוק זה לשמש להגבלת נשים מפעילות פוליטית או מנשיאת תפקידים ציבוריים. לאחר קום המדינה נעשה שימוש בפסוק זה כדי לאסור גיוס נשים לצה"ל ואף לאסור עליהן להתנדב למסגרות של שירות לאומי.  

כך לדוגמה כותב הרב יחיאל יעקב ויינברג:

{{ציטוט|מרכאות=כן||תוכן="מ"מ הסכמנו כולנו, שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, שהאשה הישראלית תשמור את ביתה ואת חינוך ילדי' ואל תהי' קולנית ויוצאנית, לפזר כוחה ולהרוס צניעותה, ולאבוד את חינה וטעמה על ידי ריב ומדנים פוליטיים וציבוריים"|מקור=(שו"ת שרידי אש חלק א סימן קנו, ע' תפו)}}

ככלל, מידת הגמישות ההלכתית הלכה ונחלשה בדרך כלל כתגובה להתרופפות המוסר המיני בעולם התרבות המערבי וההשכלה. התמודדות זו באה לידי ביטוי בהחמרות רבות של גדרי הצניעות, אף בעולם הדתי הלא חרדי.

=== דרישות עיקריות מהגבר ===
==== הרהורי עבירה ====
אחד התחומים הקשים ביותר להתמודדות המוטלים על האיש הוא הרהורי עבירה. תחום זה זכה לניסוחים חמורים, שתרמו ככל הנראה מבחינה פסיכולוגית להעצמת רגשות האשם ולהנכחת תודעת ה"יצר הרע" אצל גברים יהודים רבים.<br />  
איסור זה הוא יוצא דופן מאיסורים אחרים החלים רק על מעשים ולא על מחשבות. חז"ל הכירו בקשיים אלה, ולמרות זאת לא מיתנו את חומרתם. הרהורי עבירה הן בין שלוש העבירות "שאין אדם ניצול מהן בכל יום" (בבלי, בבא בתרא, קסד ע"ב), "הרהורי עבירה קשין מן העבירה עצמה" (בבלי, יומא כט ע"א) ועוד רבים.

הרהורי עבירה אמורים לעצב לא רק את התנהגותו של האיש היחיד אלא גם נורמות התנהגות חברתיות. כך נרשמו הוראות ואיסורים להתנהגות צנועה בחברה, כמו, למשל ההוראה ש"אין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה... בפני אחרים שלא יבא הרואה לידי הרהור" (קיצור שולחן ערוך סימן קנב סעיף יא).

בדומה לכך, בחברה מעורבת מצויים מן הסתם הרהורי עבירה, ולפיכך במסיבות נישואין שנערכות בחברה שבהן "נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא ייתכן לברך שהשמחה במעונו" (ספר חסידים, סימן שצג) אם כי הרב עובדיה יוסף מתיר בימינו, מפני "עקרון הרגילות" לראות נשים בשער גלוי. 

היקפם וחומרתם של הרהורי עבירה תרמו לפיתוח הצעות רבות ושונות להתמודדות עמם. הרווחת ביותר היא ההצעה להרבות בלימוד תורה (למשל בבא בתרא טז, עא ועוד מקורות רבים). המלצה רווחת אחרת היא להקדים ככל האפשר את [[גיל הנישואין]] של האיש. ההמלצות נעות בין גיל 14 ל-20.

בספרי מוסר קבליים וחסידיים רווחות גם הצעות אחרות, כגון אימוץ של תהליכים סובלימטיביים, כגון "אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי הלא אם הייתה מתה לא היה לה עוד זה הפנים אם כן מנין לה זה ע"כ זה בא מכח אלהי המתפשט בה..." (צוואת הריב"ש).

==== קול באישה ערווה, שער באישה ערווה ====
{{ערך מורחב|קול באישה ערווה}}
גדרי צניעות נוספים, הקשורים גם הם למניעת הרהורי עבירה, הם קבוצת האיסורים הקשורים לשמיעת אישה שרה. בין פוסקי ההלכה יש מספר דרגות באשר לתנאי האיסור, בין היתר האם האיסור הוא רק בראיה פיזית של האישה השרה או גם שלא בראיה פיזית ובלבד שמראה הזמרת ידוע לשומע, האם רק בשמיעה ממשית או גם בשמיעת באמצעים דיגיטליים, וכדומה.

הגם שהמונח ההלכתי "קול באישה ערווה" הפך לאחד המושגים המותקפים ביותר על ידי רבים בטענה של השפלת האישה, דומה שאין לכך כל הצדקה. מקורו של המושג הוא בתלמוד הבבלי:
:'''אמר שמואל: קול באשה ערוה שנא' (שיר השירים ב) ''כי קולך ערב ומראך נאוה''. אמר רב ששת: שער באשה ערוה שנא' (שיר השירים ד) ''שערך כעדר העזים''''' (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ''ד)
:פירוש הדבר הוא, שבראייתם של חכמי התלמוד שער האישה וכן השירה הנשית הינם אלמנטים ארוטיים, כפי שמצטייר מן הנאמר בספר משלי, שם שלמה המלך מהלל את שערה וקולה של האשה. נראה כי הצליל הוולגרי של המילה "ערווה" בלשון ימינו, כמו גם אי ההבנה שחכמי התלמוד נוקטים בלשון משפטית, הם הגורמים לאי הבנת המושג לאשורו.

==== הסתכלות ====
{{ערך מורחב|איסור הסתכלות בערווה}}
גם איסור ההסתכלות בנשים נבנה על בסיס זה. איסור זה יסודו באמירה התלמודית "כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה" (בבלי, נדרים כ, עא), וככל הנראה החזיק מעמד בעיקר בחברות שבהן נשים לא נכחו בדרך כלל בפרהסיה הציבורית. בימינו, שלא ניתן למנוע את נוכחותן של נשים בפרהסיה, הוטל שוב עיקר איסור זה כלפי הנשים, שתקפדנה על כיסוי הולם לגופן. בחברה החרדית איסור זה שהועמק, הודגש והורחב בתחומי החיים השונים, משמש כאחד היסודות להפרדה מגדרית, והגיע אף לאיסור הצגת תמונות נשים מכל סוג שהוא בפרסומים החרדיים.

==== שיחה ====
האיסור המוטל על האיש, שלא להרבות בשיחה עם האישה (בבלי, נדרים כ ע"א), התפרש על ידי רוב הפוסקים רק לסיטואציות שעולה מהן חשש ברור להידרדרות לעבירה או להיבטלות מן התורה.
דיבור עם אשה שאינה צנועה אסור בכל מקרה, עם אשה צנועה מותר.

==== נגיעה ====
{{ערך מורחב|שמירת נגיעה}}
נגיעה כגון לחיצת יד לשלום, ואפילו חיבוק ונישוק שלא ב"דרך חיבה", שנויים במחלוקת של פוסקים אחרונים. רוב הפוסקים אוסרים, אך מספר פוסקים חשובים מתירים, כגון "אף הרמב"ם לא אסר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם" (ש"ך יו"ד קנז י), וכן הרב משה פיינשטיין (1892 – 1986), שהתיר נסיעה ברכבת תחתית בניו יורק למרות "שקשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים", בנימוק ש"אין זה דרך תאווה וחיבה".
עם זאת, הרב משה פיינשטיין אסר כל נגיעה, ואפילו שלא "בדרך חיבה", ובכלל זאת אף לחיצת יד לשלום.

==== ריקוד ====
בקהילות יהודיות שונות באירופה בימי הביניים נהגו לקיים ריקודים מעורבים, והם אף התמסדו בקהילות שונות באשכנז ואפילו נבנו מבנים ציבוריים מיוחדים למטרה זו (העדות הקדומה ביותר היא משנת 1290 בקהילת אוגסבורג).

הריקודים המעורבים גררו אחריהם פולמוסים חריפים לאורך הדורות, שכללו ניסיונות חוזרים של רבנים לבטלם משום שראו בהם הפרה של רוב גדרי הצניעות: הרהורי עבירה, הסתכלות, נגיעה, ושמיעת קול אישה. 

==== ייחוד ====
{{הפניה לערך מורחב|איסור ייחוד}}
קבוצת הלכות מפרטת את התנאים בהם נאסר על האיש לשהות ביחידות עם אישה. בין סייגים אלו נדון גם האיסור לרווק ללמד ילדים כדי שלא תיווצר ההזדמנות להתייחד עם אמותיהם, ייחוד רופא עם חולה, מורֵה עם תלמידה ועוד.

==== הוצאת שכבת זרע לבטלה ====
האיסור התלמודי (בבלי, נידה יג ע"א) על [[הוצאת שכבת זרע לבטלה]] (שז"ל) התעצם במהלך הדורות וקיבל ממדים מיתיים. מבחינת המינוח, הוצאת שז"ל בכוונה מכוּנה [[אוננות]], ואילו הוצאה שלא בכוונה מכונה "ראיית קֶרי" או [[קרי לילה]].

יותר מכל נושא אחר בתחום הארוס והדת, זכתה סוגיית שכבת ה[[תא זרע|זרע]] לפיתוח מיסטי מסועף (מאיר בניהו, מעמדות ומושבות, ספר זיכרון לרב יצחק נסים, ירושלים תשמ"ה). בדורות האחרונים פותחו ביתר עוז הדימויים הקבליים המיתיים בנושא, כשהם תומכים בהתמדת תחושת החטא ובהעמקת רגשי האשמה הכרוכים בה, וממילא לתודעת כישלון וחטא בתחום זה.

==אכיפת הצניעות==
על אף שהצניעות היא התנהגות מוסרית הנדרשת מהפרט, יש ולעתים רואה החברה בה הוא חי צורך לאכוף את אמות המידה המוסריות שלה עליו באמצעים שונים.

הדרישה לאכיפה זו אף מעוגנת בהלכה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תקכ"ט, ד):
:"חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה" 
לשם כך כיום קיימים מספר ארגונים בחברה החרדית, כגון משמרת הצניעות, "משמרת הקודש והחינוך‭,"‬ "ועד הצניעות‭,"‬ "ועד טוהר מחננו‭,"‬ "האגודה למען טוהר המחנה‭,"‬ "ועדת נשים מתנדבות לשמירת הצניעות בכותל המערבי", ואחרים, שמטרתם אכיפת חוקי הצניעות. לרוב נעשית אכיפה זו בדרכים לא אלימות, אולם לעתים עושים ארגונים או ועדות אד הוק שכאלו שימוש באלימות פיזית קשה, הכוללת שריפת רכוש, הכאה וגזיזת שיער ופאות. ארגונים אלו מהווים גם חיץ בין חלקים בחברה החרדית לבין רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל, ובשם אכיפת הצניעות הם מונעים טיפול משטרתי במעשים חמורים ולעתים אף פליליים.

==ראו גם==
* [[כיסוי ראש לנשים]]

==קישורים חיצוניים==
*{{קשע|150|הלכות צניעות}}
* {{אתרישיבה | קישור=http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=506&id=1830&q= | הרב=אליעזר מלמד | תיאור=מהלכות צניעות חלק א' }} 
* {{אתרישיבה | קישור=http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=506&id=1831&q= | הרב=אליעזר מלמד | תיאור=מהלכות צניעות חלק ב' }}
* אורי אורבך, "[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3490641,00.html כשהצניעות עולה להתקפה]", ynet
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F2_WSR&SearchRequest=60 כתנות אור, בירור אמוני בסוגית הצניעות] באתר רמבי"ש.

{{חיי אישות ביהדות}}

[[קטגוריה:יהדות]]