הבדלים בין גרסאות בדף "הזנות בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה"
מ (מועתק מהוויקיפדיה העברית. ראו פרטי זכויות יוצרים בדף השיחה.) |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־08:10, 7 בנובמבר 2009
במהלך מלחמת העולם הראשונה, השילוב של המצב הכלכלי הקשה בירושלים עם ריבוי החיילים עקב הימצאות מפקדת הארמיה ה-4 הטורקית בה הולידו לתופעה רחבה של זנות בעיר. בשיאה של התופעה, בשנת 1919 פעלו בירושלים כחמש מאות זונות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות.
עם הגעת הצבא העותמ'אני לעיר הוקמו מספר בתי בושת לאירוח המאהבות של הקצינים הטורקיים הבכירים. בין היתר למפקד הארמיה הרביעית, אחמד ג'מאל פאשה, היתה מאהבת יהודיה[1] [2] [3] בשם לאה טננבוים [4]. בעקבות המלחמה והשלכותיה פרץ ב-1915 משבר כלכלי חמור. משבר זה הוביל משפחות רבות, יהודיות וערביות לסף רעב, והביא נערות רבות להדרדר לזנות ולשרת את כל דרגי הצבא. בין היתר, לפי מקורות מהתקופה [5] ג'מאל פאשה אירח ב-27 לאפריל 1915 משתה גדול שאליו הוזמנו 50 זונות מבתי בושת ברחבי העיר, זאת למרות הנוכחות של נשות הקצינים הטורקים במשתה.
בזכרונות של צעירים ערביים מהתקופה [6] מסופר על חשש שידיעות מלחמה יזלגו מהקצינים הטורקיים דרך המאהבות שלהם ויועברו לאויב, ואכן בספרו [7] מתאר עזיז בך, ראש המודיעין הטורקי בסוריה וארץ ישראל, את תפיסתה של מרגלת 'יהודיה יפהפיה', לידיה סמנוביץ, שפעלה בשרותו של אלתר לוין מבית ששכן במגרש הרוסים בירושלים. עקב המצב הכלכלי הגרוע והסכנה לחורבן היישוב, עד כיבוש הארץ בידי הבריטים לא נעשו מאמצים של ממש למיגור תופעת הזנות.
עם כיבוש ירושלים על ידי הבריטים תופעת הזנות לא פסקה אלא אף גברה, בעקבות הביקוש הרב של החיילים המנצחים והכסף שברשותם. לאחר המלחמה החלו נסיונות של היישוב למגר את תופעת הזנות, מאבקים שהובלו על ידי ועדי השכונות בעיר ו'ועד העיר המשותף'. הועדים פנו למושל הצבאי של העיר, רונלד סטורס, ובאחד המכתבים נאמר:
| "לא נבוא לפניו בשם ההפסד החומרי - הפסד של כסף המגיע לבעלי הבים, שלא משיגים דיירים לבתיהם מפני שכל איש צנוע וישר מתרחק מן הכיעור שמצא לו מקום בשכונות. גם לא נדבר בשם הפסד הרוחני, שיש בזה לילדים תמימים הנמצאים בקרבת הכיעור הזה. נתכבד עתה רק להעיר את כבודך כי עוד מעט ויגיעו ימי החגים הקדושים ... ואין אתה יכול להיות בטוח אם יוכלו להבליג על מורת רוחם, בראותם קודשיהם מתחללים לעינהם, ע"י קירבת בתי בושת וכיעור לבתי מקדשם." | ||
| – מתוך יעקב גרוס ירושלים תרע"ח | ||
.
בתחילה הממשל הצבאי הבריטי לא פעל בנחרצות נגד התופעה. ב- 15 ליוני 1919 הוציא המיור-גנרל ארתור ו. מוניי מודעה רשמית המגדירה מהו בית בושת ואוסרת על קיומם של בתי בושת בירושלים למעט ב'מקומות הקבועים'. המקומות הקבועים שנבחרו היו רחוב פיינגולד בשכונת נחלת שבעה ו'בתי שלמה מילנר' בשכונת מאה שערים. קול הזעקה שהרימו תושבי שכונות אלו לא עזר לביטול הצו.
על פי דב גנחובסקי [8] הממשל הבריטי החל לבסוף לפעול לבעור נגע הפרוצות בעקבות לחץ מצד הוותיקן. הוותיקן התנגד לנוסח כתב המנדט על ארץ ישראל ובין ההוכחות לניהול הכושל של ארץ ישראל ציין את נושא הפרוצות בעיר הקודש. בעקבות כך החל הממשל הצבאי לפעול נגד הפרוצות, ומושל ירושלים רונלד סטורס כותב בזכרונותיו שבמהלך ביקורו ברומא באוגוסט 1921 הוא נפגש עם האפיפיור ודיווח לו כך:
| "עם כניסתנו לירושלים מצאנו לא פחות מ-500 גברות כאלה שחיו ברובע מיוחד. מהן החזרתי כמה שיותר למקום מוצאן במהירות האפשרית וכשנתיים לאחר מכן חוסל הרובע. ייתכן שעדיין נשארו אחדות, אך מעטות בלבד לעומת מה שמצאנו בתחילה" | ||
| – מתוך ירושלים תרע"ח בעריכתו של יעקב גרוס | ||
הערות שוליים
- ^ יומניו של ואסיף ג'והריה המנותחים במאמר של סלים תמרי 'Jerusalem's Ottoman Modernity: The Times and Lives of Wasif Jawhariyyeh' שהופיע בJerusalem quaterly
- ^ יומניו של אישן תורג'מן המנותחים במאמר מעת סלים תמרי The Short Life of Private Ihsan: Jerusalem 1915 שהופיע בJerusalem Quaterly
- ^ יומניו של הקונסול הספרדי בירושלים אנטוניו דה בלובר
- ^ הידועה בשל נישואיה לאחר המלחמה עם עו"ד נסיב אבקריוס ביי שבנה עבורה את וילה לאה בשכונת רחביה
- ^ יומניו של אישן תורג'מן.
- ^ זכרונותיהם של אישן תורג'מן וואסיף ג'ואהריה.
- ^ עזיז בך "מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל", תירגם לעברית פרופ' אליעזר טאובר.
- ^ דב גנחובסקי, 'המלחמה נגד הפרוצות', מתוך ירושלים תרע"ח בעריכתו של יעקב גרוס.
