סחר בנשים בישראל

סחר בנשים בישראל הוא סחר בבני אדם המתבצע בנשים בישראל במטרה להעסיקן בזנות. על פי רוב מתבצע הסחר בנשים שאינן אזרחיות ישראל, ושהובאו לישראל במרמה. סחר הנשים בישראל הוא חלק ממגמה עולמית רחבה יותר של סחר למטרות זנות, שבו נשים מגויסות, לרוב במרמה, לעבודה בתעשיית המין ונסחרות למטרות ניצול מיני.

שינוי ההגדרה מ"זונות" ל"קורבנות סחר", הוא מאבק לשוני המהווה חלק ממאבק למען זכויות הנשים המועסקות בזנות, מתוך הכרה כי שינוי ההגדרות מוביל לשינוי תפיסתי. ההגדרה של סחר בנשים באה להדגיש כי מדובר בקורבנות: נשים הנסחרות למטרות זנות וללא יכולת בחירה אמיתית תוך היותן נתונות לניצול ולפגיעה מתמשכת.

זונה נתפסת כ"אחר", מודרת מהשיח ההגמוני ושרויה בשיח של הצפנה והשתקה. לעומת זאת, ההגדרה "קורבן סחר" היא הגדרה חדשה ומודרנית היוצרת הזדהות רבה יותר במסגרתו של השיח הליברלי על זכויות האדם ובמסגרת הביקורת על אכזריותה של הגלובליזציה.

עלייה בשיעור הסחר בנשים

הזנות היא תופעה כלכלית-עולמית בעלת השלכות חברתיות רבות, שהיקפה הכלכלי נמדד במיליארדי דולרים בשנה.

שיעור הסחר בבני אדם בעולם ובישראל נמצא בעלייה מתמדת. הסחר בנשים בישראל במתכונתו הנוכחית מתקיים מראשית שנות התשעים של המאה העשרים. תופעת הסחר בנשים החלה להיות נפוצה עקב תהליכים גלובליים, כגון התפרקות ברית המועצות, אשר הובילו לתוצאות כלכליות וחברתיות ששהשפיעו על הביטחון הסוציאלי של מיליונים עד לכדי איום על פרנסתם וקיומם. נוסף על כך, התמוטטו רשתות התמיכה החברתיות בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, יחד עם גידול בביקוש לשירותי מין קנויים בארצות רבות, ובהן ישראל. לפיכך, הגירה לצורך עיסוק בזנות נובעת בראש ובראשונה ממצוקה כלכלית ומרצון לשרוד. אדישות רשויות האכיפה והציבור בארצות אלה מאפשרות את שגשוג הסחר בנשים למטרת זנות.

אפיוני הנשים הנסחרות בישראל

על פי ההערכות, כ-3000 נשים נסחרות בישראל למטרת זנות; גילן הממוצע הוא 23, ורובן מובאות ממזרח אירופה: מולדובה, אוקראינה ורוסיה. רק 9% מהן דיווחו כי בעבר עבדו בזנות, משמע: רובן עבדו בזנות לראשונה בישראל. 29% דיווחו כי היו מובטלות במדינת מוצאן; אלו שעבדו, שימשו מזכירות, מורות, תופרות וכדומה, בשכר ממוצע של 38 דולר בחודש.

תהליך ההעברה לסוחרים

נכון ל-2009, מרבית הנשים הנסחרות מועברות לישראל דרך הגבול המצרי. לרוב הן מועברות מארץ מוצאן למוסקבה ומשם למצרים. הן מוברחות אל גבול סיני-ישראל ברכב או ברגל, לעתים במסעות מפרכים. דווח כי לעתים הן נאנסות ומוכות בדרך על ידי הבדואים המבריחים. עם כניסתן לארץ הן נמכרות לסרסורים; חלקן במכירה פומבית, חלקן במכירה פרטית יותר, וחלקן נכנסות כבר כשהן תחת בעלותו של סרסור מסוים שמימן את הבאתן.

בישראל עומד המחיר לאישה על סך של בין 4,000 ל-10,000 דולר, כתלות במראה ובאיכות התיעוד שברשות האישה, בגילהּ, בפגמי עור, בלידות ובניסיון עבר בזנות. ישנם סרסורים שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות אישה בשל המחיר הגבוה ועל כן מתחלקים בבעלות עליה עם סרסור נוסף, כשהרווחים מעבודתה מתחלקים ביניהם. לאחר מכירתן מגיע שלב העסקתן, שבו הדרכונים שלהן כבר לא ברשותן, מה שמהווה מכשול לבריחה אפשרית. הנשים מועסקות בתנאים קשים של הרעבה, עבודה במשך שבועות רצופים עם יום חופש אחד בחודש במקרה הטוב. הן עובדות גם בתקופת המחזור החודשי, ובממוצע עובדות 13 שעות ביום.

שכר

תעשיית המין מגלגלת סכומי עתק, שמהם מקבלות הנשים עצמן שכר זעום. ישנן נשים המדווחות כי סוחרים גובים מלקוח 100 עד 600 ש"ח, כשמתוכן הן זוכות ל-20 ש"ח בלבד. אחוז לא מבוטל של נשים אינן מקבלות את שכרן כלל. סוחרים וסרסורים נוקטים לא פעם בצעדים של הטלת קנסות על הנשים כשהן מבצעות "עבירה" (שעשויה להיות גם לעיסת מסטיק) בסכום מופרז של אלפי דולרים, כשעיקר מטרתם היא להימנע מתשלום לנשים או לצמצם אותו.

התמודדות עם תופעת הסחר בנשים בישראל

עד שנת 2000 מדינת ישראל התעלמה כמעט לחלוטין מתופעת הסחר בנשים. רק במהלך חודש מאי 2000 נחקק בראשונה תיקון לחוק העונשין, שלפיו קיים איסור מפורש על סחר בנשים למטרות זנות. צעד זה נעשה בעקבות דו"ח שפרסם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על אודות הפרת זכויות אדם של הקורבנות. ביולי 2001 פורסם דו"ח של משרד החוץ האמריקני, שבו סווגה ישראל ב"רשימה השחורה" – רשימת מדינות שאינן עומדות במדדים הבסיסיים של החוק האמריקני למאבק בסחר בבני אדם ושאינן פועלות למיגור הסחר בנשים. איומהּ של ארצות הברית לבטל את הסיוע הכלכלי למדינות מרשימה זו הוביל לשינוי במדיניותהּ של ישראל בנוגע לתופעה.

הכנסת החליטה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בראשותה של ח"כ זהבה גלאון. בהיבט הכלכלי-הגלובלי, נקטה הוועדה בשני מהלכים מרכזיים: תביעת פיצויים מן הסרסורים של אישה הנסחרת לזנות, וביקורת על הפחתת הפיקוח של מדינת ישראל.

בהיבט החברתי, נערך דיון בלגיטימיות שבהעסקת הנשים הנסחרות בזנות, במטרה להעלות את המודעות לתנאי העסקתן באמצעות תיאור ניצולן הקשה והפגיעה בהן. מטרתו של תיאור תנאי העסקתן היא לשנות את תפיסתן כנשים עצמאיות חברתית וכלכלית המרוויחות כסף רב. לפיכך, יש שינוי הגדרתי מ"עובדים" ל"עבדים", כמו גם שינוי מ"שוהות בלתי חוקיות" ו"פושעות", ל"קורבנות עבירה" ואף ל"נאנסות". השינוי בהגדרה לא היה סמנטי בלבד, אלא ביטא מציאות ענישה שונה לחלוטין. בעבר הייתה ענישת הסרסור על עבירות זנות וניהול מכון זנות, כשהעונש המרבי היה חמש שנות מאסר; כעת, שונה הסעיף לעבירת סחר בבני אדם, כשהענישה המרבית על כך היא 16 שנות מאסר. בנוסף, ממעצר נשים על היותן שוהות בלתי חוקיות, החלו להפנותן למקלט לקורבנות סחר.

לקריאה נוספת

• נעמי לבנקרון (2003). 'לחיות בין זאבים', בתוך: כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, 26: 54–62.
• נירית בר (2005). "השמות מתחלפים, העבדות נשארת", בתוך: כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, 33: 85–93.
• אליעזר ויצטום ויעקב מרגולין (2004). 'מין ממוסחר – היבטים חברתיים ורפואיים', בתוך: הרפואה, 143 (1): 26–27.
• יוסי דהאן ונעמי לבנקרון, 'סחר בנשים בישראל', תיאוריה וביקורת 24: 9–44.

קישורים חיצוניים

• תיאור כללי של סחר בנשים, הרשות לקידום מעמד האישה, משרד ראש הממשלה
• ריטה חייקין, תולדות המאבק בסחר בנשים בישראל, המכללה החברתית כלכלית, פורסם ב-ynet ‏,23.09.07
• נעמי לבנקרון, יוסי דהאן, אשה עוברת לסוחר: סחר בנשים בישראל, 2003