פדרסטיה

אגרטל מתאר סצנת חיזור פדרסטית בין אראסטס וארומנוס; פריט מתוך קנקן דמות-שחורה יווני, 530-520 לפני הספירה. לובר, פריז

פדרסטיה היא מערכת יחסים אירוטית המתנהלת בהסכמה בין מבוגר לבין מתבגר שאינו ממשפחתו המצומצמת. מערכת היחסים יכולה, אבל לא חייבת, להיות מבוטאת ביחסי מין.

במהלך השנים יחס החברה לפדרסטיה השתנה מסובלנות לאיסור מוחלט. כיום, ברוב הארצות, נדרש שהמתבגר החבר במערכת יחסים זו יהיה בגיל ההסכמה לפחות.

ביוון העתיקה זו הייתה מערכת יחסים וקשרים בין נער מתבגר וגבר מבוגר מחוץ למעגל המשפחה הקרוב ונוצרה במחשבה ראשונית כמוסד חינוכי מוסרי אריסטוקרטי. בהיותה כזו, ראו בה היוונים מרכיב חיוני בתרבותם החל מתקופתו של הומרוס ואילך. גם הנישואים ביוון העתיקה בין גברים לנשים היו מבוססים על גיל, כאשר גברים בשנות השלושים לחייהם נישאו לבנות בגילאי ההתבגרות המוקדמים שלהן.

המונח נגזר משילוב של "פייס" (ביוונית "ילד") עם "אראסטס" (ביוונית "מאהב"). במובן רחב יותר של המילה, הכוונה היא לאהבה אירוטית בין מתבגרים לגברים מבוגרים. היוונים ראו זאת כדבר מקובל עבור כל גבר שנמשך ליופיו של נער – באותה מידה, אם לא יותר, לזה של אישה. חילוקי הדיעות סבבו סביב השאלה האם וכיצד לבטא תשוקה זו.

פדרסטיה קשורה באופן הדוק עם מנהגי עירום אתלטי ואומנותי בגימנסיון, עיכוב נישואים לעלמים, סימפוזיון, ומידור נשים. בנוסף, היא גם חלק בלתי נפרד מאימון צבאי, ומעת לעת גורם בפריסת כוחות.

היסטוריה

פאן מלמד את דפניס לנגן בחליל
העתק שיש של הלידורוס; שנת 100 לפני הספירה נמצא בפומפיי; מוזיאון ארכאולוגי נאפולי; תמונה: א. קלימאך

התחלות אפשריות

היוונים היו הראשונים לתאר, ללמוד, לקבוע ולכונן פדרסטיה כמוסד. מקורהּ של מסורת זו הוסבר בשלל אופנים. אסכולה אחת של תוואי מחשבה, אשר הוצג על ידי ברנרד סרג'נט, קובעת כי המודל הפדרסטי היווני התפתח מטקסי מעבר אינדו-אירופים עתיקים הרבה יותר, אשר זרעיהם נזרעו גם בתרבות השאמאנית ושורשיהם בתקופת האבן החדשה.

הסבר אחר, שמועלה על ידי מלומדי אנגלופון כדוגמת וויליאם פרסי, גורס כי פדרסטיה נוצרה לראשונה בכרתים העתיקה בסביבות 630 לפני הספירה כאמצעי לפיקוח על ילודה, יחד עם דחיית גיל הנישואין עבור גברים עד שנתם השלושים.

ברם, תאוריה אחרת מתייחסת לתפישת המיגדר בחברה היוונית בקרב האריסטוקרטיה הגברית של יוון: הם ראו עצמם יוונים שראויים להיקרא גזע 'נאור', אולם לא כללו בהגדרה זו את הנשים היווניות. מכיוון שכך, אם אחד מהם חיפש מערכת יחסים עם אדם שמשתווה לו, היה עליו לחפש גבר נאור אחר. תפישה זו של חברה נאורה, שמחשיבה, בין אלו המשתייכים לתרבותה, רק את הזכרים, איננה יחידה במינה (ראו גם תרבויות שמיות ורומיות לדוגמה), אולם איפוק בצורת הביטוי המינית במסגרת אותה תפישה הינו יחיד במינו בקרב יוון העתיקה בהשוואה לאלו 'בני זמנם'.

הכתבים היוונים המוקדמים, בעיקר אלו המיוחסים להומרוס, אינם מתעדים בצורה גלויה מימוש יחסים פדרסטיים באופן רשמי. מספר תאוריות מנסות להסביר את היעדר ההתייחסות לנושא. דיעה רווחת אחת היא ההיפותיזה הדורית, שנהגתה לראשונה על ידי קיי.או. מולר במאה התשע-עשרה. לפי תאוריה זו, פדרסטיה הוטמעה בחברה היוונית על ידי שבטים דורים, שכבשו את יוון סביב 1200 לפני הספירה. הם יישבו את רוב חצי האי פלופונסוס, כמו גם את איי כרתים, סנטוריני, ורודוס. דבר זה אילץ את היוונים האיונים להידחק לאסיה הקטנה, אולם ערים חשובות באטיקה ואביה נותרו בעינן. הסבר נוסף הוא שהסגנון האפי הותיר נושאים מסוימים מחוץ לדיון, ביניהם גם פדרסטיה. למרות הנאמר, עבודותיו של הומרוס מרמזות בעקיפין על יחסים הומואירוטיים, כמו למשל במיתוס של זאוס וגנימדס מתוך האיליאדה ובמזמור ההומרי לאפרודיטה.

צורות מגוונות

פדרסטיה התקיימה במספר דרכים. באזורים מסוימים, כגון בויאוטיה, אוחדו הנער והגבר באופן רשמי וחיו יחדיו כזוג. באזורים אחרים, כגון אליס פותו הנערים באמצעות מתנות, ובמעטים מהם, כגון איוניה, קשרים כאלו נאסרו על כל צורותיהם. הספרטנים, לעומת זאת, נודעו כמי שמקיימים פדרסטיה בצינעה. בכל מקום בו היה היתר, היה אדם חופשי רשאי בדרך כלל להתאהב בנער, להצהיר על כך בגלוי, ולחזר אחריו, כל עוד הנער, אובייקט החיזור, הפגין את התכונות המהוות תנאי מקדים לקיום פדרסטיה: היה עליו להיות "קאלוס" (καλός), "טוב מראה" ו"אגאתוס" (ἀγαθός), טוב, אמיץ, ישר, וצנוע. הנער נדרש להפגין זהירות ולא להתמסר בקלות. באופן כללי, לתפקיד המאהב היו תכונות רבות דומות לאלו של אפוטרופוס רשמי, שהיה מקביל בתפקידו לזה שמילאו קרובי המשפחה ממין זכר של הנער.

משוררים כגון תאוגניס ואנאקראון מעידים על עצמם כמי שמעורבים במערכת פדרסטית, וכל אחד מהם מציג אישיות שמגלמת את האידאלים שלו עצמו עבור אותה תרבות. במקרה של תאוגניס, פדרסטיה לובשת משמעות פוליטית ופדגוגית – שיטתו של הגבר האליטיסט להעביר את חוכמתו ונאמנותו למושא אהבתו. ערכיו של אנאקראון הינם אירוטיים ודיוניסיים, הווה אומר חושניים ורוחניים, ואינם מופתיים פחות מאלו של תאוגניס. מחקר הסמלים (האיקונוגרפיה) של אותה תקופה, כדוגמת האגרטלים, מהווה אישוש לפרשנות זו: המתנות שהוגשו, והקישור לגימנסיון שמדבר על ערכים פדגוגיים, במקביל לכיתוב של המילה "קאלוס", אשר חוזר על עצמו, ומפאר את יופיו של הארומנוס (הנער הנאהב) ואת תווי גופו המושכים.

בעייתיות

מישל פוקו הצהיר כי פדרסטיה הוצגה כבעייתית בתרבות היוונית, היא "היוותה נושא לדיונים מוסריים נוקבים במיוחד" עם התמקדות בצניעותו/מתינותו של הארומנוס (המונח מתייחס לנערים ה"נאהבים"). למרות זאת, ידוע כיום, כי מסקנותיו של פוקו תקפות לכתבים של אתונה הקלאסית בלבד, בעוד שפדרסטיה ביוון העתיקה, לא זאת בלבד שלא הועמדה במבחני בעייתיות, אלא אף נקשרה עם אידאלים נשגבים. ג'רמי בנת'ם מציג השקפה שונה במאמרו שנכתב בשנת 1785, מאמר שלא פורסם בעודו בחיים, ואשר ראה אור רק בשנת 1978. לפי בנת'ם, לא היה זה ההיבט של יחסים בין בני אותו המין שהוחרם על ידי היוונים, אלא ההפרזה במעשה, כפי שעשוי להיות מרומז גם ביחסים עם נשים: "הם עשויים היו להתבייש בדבר שהם חשבו שיש בו מן ההגזמה, או שהם עשויים היו להתבייש בזה מכיוון שזה נתפש אצלם כחולשה, כנטיה שמטיבעה להסיח את דעתם של הגברים מעיסוקים חשובים וראויים יותר, ממש כשם שגבר עשוי להתבייש בהפרזה או בחולשה באהבתו לנשים.

חקר הפדרסטיה ביוון הינו סבוך בשל העובדה, שהתיעוד הפדרסטי היה נתון להשמדה שיטתית מאז ימי הביניים. מבין כל העבודות, אשר מתייחסות באופן עקרוני לאהבה בין אנשים מאותו המין, מעטות שרדו - דבר, שהעלה לפחות בקרב היסטוריון אחד, בשם ריקטור נורטון, את ההנחה ש"עבודות העוסקות בהומוסקסואליות הודחקו והושמדו במתכוון ולא אבדו במרוצת הזמן באקראי," למרות שבאופן כללי רק אחוז קטן של ספרות עתיקה השתמר. אף על פי כן, ישנם יוצאי דופן בולטים לתמונה הכוללנית כגון, "Paidikē Mousa of Strato" וה "Erōtes" של לוקיאנוס מסאמוסאטה.

התפתחות והכחדה

פדרסטיה ביוון עברה סדרת שינויים במשך המילניום החל מכניסתה לדפי ההיסטוריה ועד היעלמותה הסופית כמוסד רשמי. באזורים אחדים, כגון אתונה, נראה כי מבנה היחסים עבר מצניעות רבה יותר בימיהם המוקדמים לגופניות משוחררת וחסרת עכבת בתקופה הקלאסית, שלאחריה הייתה שוב חזרה לדפוס יחסים רוחני בתחילת המאה החמישית. סופה הרשמי דמה לתחילתה, בכך שהגיע עם פסק דין פורמלי של הקיסר יוסטיאנוס, אשר שם קץ גם למוסדות אחרים שאצרו את התרבות הקלאסית, כגון האקדמיה האפלטונית והמשחקים האולימפיים.

דיונים פילוסופיים

סוקרטס, אפלטון אייסכינס הסוקראטי (Aeschines Socraticus) וקסנופון תיארו את הכוחות ההשראתיים של אהבה בין גברים על אף שהם גינו את צורות הביטוי הפיזיות. עם מותו של אפלטון, עברה הנשיאות על האקדמיה בין מאהבים. בין הסטואי, כריסיפוס מסולי, קלאנתס וזנון מקיטיון התאהבו בנערים צעירים. נושא הפדרסטיה היה נתון לבחינה נרחבת. חלק מהדילמות העיקריות שנידונו היו:

• איזו צורה צריכה הפדרסטיה ללבוש, צנועה או אירוטית?
• האם נכון לקיים פדרסטיה אם לאו?
• האם פדרסטיה טובה או גרועה יותר מאהבה לנשים?

סוקרטס, כפי שהוצג בכתביו של אפלטון, נטה לכיוון של יחסים פדרסטיים צנועים, שאופיינו באיזון בין תשוקה ושליטה עצמית. על ידי זה שהשאיר את המימוש המיני מחוץ ליחסים, העמיד סוקרטס את החברות ואת האהבה בין בני הזוג בחשיבות גבוהה. הוא ביקר באופן מכוון התאהבויות שהיו על טוהר משיכה מינית, לדוגמה, על ידי הבעת לגלוג על תשוקתו של קריטיאס ליותידמוס באמצעות השוואת התנהגותו כלפי הנער לזו של "חזיר המגרד עצמו כנגד סלע". על אף זאת, אין זה מנע מימנו לבקר תכופות בבתי הבושת לנערים, משם קנה ושיחרר את חברו ותלמידו לעתיד, פאאדו (Phaedo), ולתאר את היקסמותו האירוטית מהצצה בגופו הערום של קרימדס יפה התואר תחת גלימתו הפתוחה.

אהבתו של סוקרטס לאלקיביאדס, שהייתה יותר ממתגמלת, נחשבת כדוגמה לפדרסטיה נטולת מיניות. פלוטארכוס וקסנופון בתאוריהם את הפדרסטיה הספרטנית, מציינים כי למרות שהבנים היפים הם אלו שמתעניינים בהם יותר מכל (בניגוד לתרבות הכרתית), הזוג הפדרסטי מתנזר ממין.

קשרים בין גברים הוצגו בדרכים סבוכות, חלקן מכובדות ואחרות בלתי הולמות. אולם עבור הרוב הרחב של היסטוריונים קדומים, לא להחזיק בנער צעיר כמאהב העיד על ליקוי באישיותו של הגבר. אפלטון, בעבודותיו המוקדמות ("הסימפוזיון" או ב"פיידרוס"), אינו מטיל ספק בעקרונות הפדרסטיה ומציין, בהתייחסו ליחסים בין בני אותו המין:

	שהרי אין מכיר אנוכי ברכה גדולה יותר לגבר צעיר בראשית חייו מאשר מאהב בעל טוהר מידות, או למאהב מאשר נער נאהב. לשם העיקרון, אומר אנוכי, כי אין קרובי המשפחה, אין מידת הכבוד, אין העושר, ואין כל גורם אחר יכולים להיטמע בהצלחה כה רבה בתוכנו מאשר האהבה. על מה מדבר אנוכי? על מידת הכבוד וחוסר-הכבוד, שבלעדיהם שום מדינה גם לא אינדיבידואל פועלים לעשיית הטוב ומבצעים עבודה ראויה לציון...ולו רק הייתה איזו דרך לגרום לכך שמדינה או צבא יהיו מורכבים ממאהבים ואהוביהם, אזי היו הם השליטים הטובים ביותר בעירם, בהימנעם מחוסר כבוד ובאמצם את הכבוד ההדדי אחד כלפי השני, ולא תהיה זו הגזמה לאמר כי כאשר יילחמו כתף אל כתף, למרות שיהיו מעטים במספר, ינחלו ניצחון ויכבשו את העולם כולו.

על אף זאת, מאוחר יותר, בדיאלוג שלו, "חוקים", יצא אפלטון כנגד הניוון לתוכו שקעה התרבות הפדרסטית האתונאית, האשים את הפדרסטיה בליבוי חיכוכים בין אזרחים ובשיבוש הדעת של רבים מהם. הוא גם המליץ לאסור יחסי מין עם נערים, ובכך סלל את הדרך ליצירת החוק. כותבים אחרים, לעתים קרובות במסווה של "ויכוחים" בין מאהבים של נערים לאלו של נשים, תיעדו נימוקים אחרים בהם השתמשו בעד ונגד פדרסטיה. חלקם, כגון הטיעון כי הפרקטיקה "מנוגדת לטבע" וכי אין היא שוכנת בקרב "האריות והדובים", התייחסו לכלל היחסים בין גברים לבין הדור הצעיר. טיעונים אחרים אינם מערבים את הפדרסטיה המסורתית, אלא פרקטיקות שנועדו לסיפוק מיני של החזק על חשבון החלש. העיקרית שבהן היא הוקעת סירוס נערים עבדים שנלקחו כאסירים בשבי. כפי שראה זאת לוקיאנוס, "עזות מצח ורודנות אלימה הגיעו לכדי טבע מעוות הנושא בתוכו חילול קדושה, ומוצא, על ידי הפשטת גבריותם של הזכרים מעליהם, דרך להאריך את השימוש בהם.

היבטים חברתיים

יחסי האראסטס-ארומנוס עמדו בבסיסן של מערכת החינוך והמערכת החברתית ביוון הקלאסית. הם התאפיינו בנורמות מיניות-חברתיות ייחודיות להם והיוו מוסד חברתי חשוב בקרב בני המעמד הגבוה. יחסים פדרסטיים היו יחסי חונכות זוגיים, אשר קיבלו תוקף מהמדינה, בדמות חוקים שהתקבלו ברוב קולות ופיקחו על מערכות יחסים שכאלו. באופן דומה, הם קיבלו מעמד של קדושה מהמימסד הדתי, כפי שניתן לראות במיתוסים רבים אשר מתארים יחסים כאלו בין אלים לגיבורים (אפולו ויקינטון, זאוס וגנימדס, הרקולס והילאס, פאן ודפניס) ובין גיבור אחד למשנהו (אכילס ופאטרוקלוס, אורסטס ופילאדס). (מעניין לציין כי היוונים ניסו להציג רושם פדרסטי לגבי שני הזוגות האחרונים למרות שנמצאה עדות נרחבת ששני המיתוסים נועדו במקור לסמל יחסים שווי זכויות.) באופן כללי, הפדרסטיה, כפי שמתוארת במקורות הספרות היוונית, הינה מוסד שהיה שמור לאזרחים חופשיים.

ממצאים היסטוריים ומיתוגרפיים מרמזים כי יחסים פדרסטיים דרשו את הסכמת אביו של הנער. בכרתים, על מנת שמחזר יוכל לבצע את החטיפה הטקסית, היה על האב לאשר כי הינו ראוי ליחס של כבוד. בקרב האתונאים, כפי שטוען סוקרטס ב"סימפוזיון" של קסנופון, "דבר (מבין הדברים שנוגעים לנער) אינו נשמר בסוד מפני האב כאשר המאהב הוא אידאלי." עניין זה עולה בקנה אחד עם תפקידו הרם של הפטריארך היווני, שאחז בזכות לקבוע את חייהם ומותם של ילדיו. זה גם מתיישב עם החשיבות שהייתה לבן עבור אב. מלבד קשר האהבה שהיה ביניהם, בן היה התקווה היחידה להמשכיות שמו, הצלחתו ותהילתו של גבר יווני. על מנת לגונן על בניהם מניסיונות חטיפה בלתי הולמים, מינו האבות עבדים שכונו "פדגוגוס" על מנת שיסוככו על ילדיהם. על אף הנאמר, לפי אייסכינס, אבות אתונאים נהגו לפלל שבניהם יהיו נאים ומושכים, בידיעה מלאה שכך ימשכו באופן מתמיד את תשומת לבם של גברים ו"יהיו מושא לתגרות על רקע תשוקה אירוטית" (ויקטוריה ווהל, "אהבה בין עיי החורבות: האירוטיקה של הדמוקרטיה ביוון הקלאסית", עמ' 5)

בנים נכנסו לקשרים כאלו מגיל שתים-עשרה ועד גיל שמונה-עשרה או תשע-עשרה, על אף שחלק סוברים כי הם התחילו בגיל חמש-עשרה. זה היה גם הגיל לערך שנערות יווניות באו בברית הנישואין – גם הן עם בעלים המבוגרים מהן בשנים רבות. היה הבדל בין שני סוגי ההיקשרויות: אחרי בנים צריך היה לחזר, והם היו חופשיים לבחור את בן זוגם. בנות, לעומת זאת, היו אמצעי להשגת יתרון פוליטי וכלכלי, נישואיהן נקבעו בחוזה שהתבסס על שיקול דעתם של אביה ושל המחזר.

תבנית הקשר הייתה כזו, כך שהצעיר מבין שני בני הזוג נשאר במערכת היחסים עד שהגיע לגיל בגרות: "פדרסטיה רווחה מאוד ביוון כחלק מתהליך ההתבגרות של הזכרים אף כי תפקידה נותר שנוי מאוד במחלוקת." (ג'ונסטון שרה אילס, "דתות של העולם העתיק: מדריך"; קוקה קרולין, "מיניות בקרב מתבגרים: מדריך היסטורי שימושי")

נראה כי תפקידה של מערכת היחסים הייתה לעזור לנער הצעיר להסתגל לחברה הבוגרת ולמחויבויות של עולם המבוגרים. כדי לממש מטרה זו, על החונך היה ללמד את הנער הצעיר או לדאוג להשכלתו, ולהעניק לו מתנות טקסיות מסוימות בהתאם. לדוגמה, בכרתים, שור, חליפת שריון, וקובעת (ביוונית גביע של יין), סימלו את שליטתו בחקלאות, מלחמה ודת; בבויאוטיה, הארומנוס קיבל חליפה צבאית עם הגיעו לגיל בשלות. נראה כי הקשר בין שני המשתתפים התבסס בחלקו על אהבה ותשוקה הדדיים – שלעתים קרובות באו לידי ביטוי בצורה מינית – ובחלקו על מניעים פוליטיים של שתי המשפחות. חשיבות גדולה ניתנה לערך החברות בין השניים, כפי שמשתקף מתוך הפתגם הלקוח מאותה תקופה, "מאהב הוא החבר הטוב ביותר שיהיה אי פעם לנער". היחסים היו פתוחים ונתונים לביקורת ציבורית, והפכו לחלק מהביוגרפיה של אדם. על-כן, כאשר כתבו היסטוריונים ספרטנים על אישים חשובים, הם נהגו לציין לעתים קרובות מי היה זה אשר לו הוא "האזין" או מי היה זה אשר לו "העניק השראה".

עבור הנערים – ובני משפחתם – יתרון אחד משמעותי להיותם חניכים של אדם מבוגר בעל השפעה היה הרשת החברתית הנרחבת. על כן, נחשק היה בעיני חלק להחזיק בשנות נעוריהם המוקדמות במספר מאהבים/חונכים מבוגרים, אשר היו עדות ליופיים החיצוני וסללו את דרכם לקבלת מעמד רם-מעלה בחברה. באופן שהיה מקובל, לאחר שנסתיים הקשר המיני והנער הצעיר נישא, שמרו הגבר ובן חסותו על קשר קרוב לאורך חייהם. אותם מאהבים, אשר המשיכו במעשי האהבה שלהם גם לאחר שהגיעו אהוביהם לבגרות, קיבלו יחס של הבנה מצד היוונים, באומרם כי, "יכול אתה לשאת שור על כתפיך אם הרמת עגל".

פדרסטיה הייתה הצורה האידאלית של הומואירוטיקה מבוססת גיל, אשר, בדומה לכל יתר המוסדות החברתיים, טמנה בתוכה צורות ביטוי רצויות פחות, כדוגמת זנות או שימוש בנערים-עבדים. למרות זאת, צורות מסוימות נאסרו, כגון התעלסות של עבדים עם נערים (למרות שנשים היו נגישות להם באין מפריע), או יחסי מין עם נערים או בחורים צעירים חופשיים תמורת תשלום. צעירים שבחרו למכור את שירותיהם היו נתונים ללעג וזלזול ומאוחר יותר בחייהם נאסר עליהם לכהן במשרות ציבוריות מסוימות.

העמדתו לדין של טימרכוס על ידי פוליטיקאי אתונאי, אייסכינס, בשנת 346 לפני הספירה, הינה דוגמה לאופן בו נעשה שימוש בתקנות אלו לצרכים פוליטיים. בנאומו, טוען אייסכינס נגד המשך מתן זכויות פוליטיות לטימרכוס – פוליטיקאי מנוסה באמצע חייו, בשל הסיבה שהעביר את ימי בחרותו כנער שעשועים סודי של סדרת גברים אמידים. אייסכינס ניצח במשפטו, וטימרכוס נידון לשלילת זכויותיו האזרחיות (atimia). אולם אייסכינס נזהר מלהודות בדברים שכפי הנראה כל אתונה יודעת: בפלרטוטיו הפרטיים עם נערים יפי תואר, בשיריו הארוטיים שהקדיש לכל הצעירים ובתסבוכות אליהן נכנס כתוצאה מפרשיות אהבים, שמעולם – כך הוא ממהר לציין – לא השיג בתיווך כספי.

גם כאשר עמד החוק לצדם, לא היה זה מקרה נדיר שמערכות יחסים לא שרדו, כפי שנאמר על נערים רבים ש"לא הייתה בקרבם שנאה יוקדת לאף אדם כמו השנאה שהם רכשו לאיש שהיה מאהבם." ראו את מקרה מותו של פיליפוס השני מלך מוקדון. באופן דומה, דרשו הכרתים מהנער להצהיר באם היחסים התנהלו לקורת רוחו ובכך אפשרו לו לבטלם במקרה שהשתמשו נגדו באלימות.

סינרגיה עם ספורט

מוסד הפדרסטיה היה ישות בלתי נפרדת מענפי הספורט המאורגנים. מקום ההתרחשות העיקרי למפגש בין גברים ונערים, לבילוי זמן משותף, וללימוד הנערים על ידי הגברים את אמנויות הלחימה, ענפי הספורט ופילוסופיה היה הגימנסיון, אשר בראש ובראשונה שימש מגרש אימונים למקצועות לימוד אלו, והיה אחת מהזירות העיקריות לקיום יחסים פדרסטיים. בפרט, המינהג להתעמל בעירום נחשב ראשון במעלה בפולחן היופי והארוס, אשר חלחל לחברות הפדרסטיות. "הערים אשר להן הנגיעה הגדולה ביותר להתעמלות" הינו הביטוי בו אפלטון משתמש על מנת לתאר את המדינות בהן פורחת האהבה היוונית. המילה Gymnastics (התעמלות) במקרה זה, מעבירה לא רק את מידת המשמעת האתלטית, אלא גם, כיוון שהיא נגזרת מהמילה היוונית γυμνός ("עירום"), את העובדה שכל הפעילויות הללו התבצעו על ידי גברים ונערים ללא בגד לגופם, ולכן היו נתונים באופן מיוחד להתפעלות מיופיו של הגוף.

יופיו וכוחו האירוטי של הגוף העירום הובלט על ידי המנהג למרוח אותו בשמן לקראת אימון. אספקת השמן להתקשטות שכזו הייתה ההוצאה הגדולה ביותר של הגימנסיון, ודרשה מימון מאסיבי על ידי קופות הציבור או תורמים פרטיים. הפעולה עצמה השתנתה במשך הזמן: בימיה הראשונים נאמר, כי צניעות מנעה מנערים למשוך תשומת לב למיניותם על ידי התמרחות באזורים שמתחת למותניים. עכבה זו, ככל הנראה, כבר נעלמה כלא הייתה בזמן תקופתו של אפלטון.

ליחסים בין מאמן לספורטאים היה לעתים קרובות מימד אירוטי, ואותו מקום אשר שימש מגרש אימונים שירת באותה מידה כאתר למשחקי אהבהבים, כפי שניתן לראות מכלים שנתגלו בפלסטרס, כגון ספוגים וכלי מתכת בהם השתמשו להסיר שאריות לכלוך מן הגוף, אשר מרמזים על סצינות פיתוי רבות ומעשי אהבה.

היבטים צבאיים וחינוכיים

סופרים עתיקים, כמו גם היסטוריונים מודרניים כגון ברוס תורנטון, מחזיקים בדיעה כי מטרת הפדרסטיה הייתה פדגוגית, ניתוב הארוס ליצירת אזרחים הגונים ומכובדים. מבחר החומרים המיתוגרפיים מרמזים על הכשרה דתית (ראו את סיפור טנטלוס, פוסידון, ופלופס) כמו גם על אימונים צבאיים (הרקולס והילאס). נושא לימוד הנהיגה על רכב מלחמה חוזר על עצמו שוב ושוב (פוסידון ופלופס, לאיוס וכריסיפוס). נאמר על אפולו כי לימד את אורפיאוס, אחד ממאהביו, לפרוט על נבל; וזאוס לימד את גנימדס להגיש נקטר - דבר שהיה טעון משמעויות דתיות. הגיוני להניח, אם כן, שבזמן שאהבת האלים הקבילה לאהבת בני האנוש וסימלה אותה במובנים רבים, הפדגוגיה שלהם הצביעה על היבטים של תהליך חינוכי אשר התרחש בין המאהב ואהובו.

בהתייחס למנהג הכרתי, ההיסטוריון אפורוס מספר כי הגבר (בכינויו "פילטור", "המתידד") לקח את הנער (בכינויו "קליינוס", "מופלא") לאזור הערבות, שם בילו מספר חודשים בציד ובעריכת סעודות יחד עם ידידיהם. אם הנער היה שבע רצון מדרך התנהלותו של חברו הפוטנציאלי, הוא שינה את כינויו מ"קליינוס" ל"פראסטאטס" (חבר ובן לוויה בהקשר של שדה הקרב ובחיים עצמם), חזר ל"פילטור" וחי איתו בקשרים הדוקים של קירבה ידועה בציבור. תיאורו של אפורוס לא כולל את ההיבטים החינוכיים של המגורים המשותפים. אף על פי כן, אין ספק כי זהו טקס התבגרות שמגיע לשיאו עם חזרתו של הזוג מההרים, ותהליך ההסתגלות לחברה הזכרית כפי שנרמז.

גורם צבאי

אימון צבאי הינו בלתי נפרד מההיבטים החינוכיים האחרים של פדרסטיה כיוון שהזמנים של יוון העתיקה התאפיינו במלחמות מתמשכות, הן מבית והן מחוץ. גילויי גבורה בשדה הקרב זכו להערכה מהסוג הנעלה ביותר, ואחד התפקידים העיקריים של יחסים פדרסטים היה טיפוח אומץ הלב וכישורי הלחימה.

היבטים מיניים

סצנת חיזור פדרסטית
דמות אמורפה אתונאית שחורה, המאה החמישית לפני הספירה, הצייר מקיימברידג'; אובייקט נמצא נכון לעכשיו באוסף העתיקות הלאומי ובמוזיאון גליפטוטק (Staatliche Antikensammlungen und Glyptothek), מינכן, גרמניה. הגבר המזוקן מתואר במחוות חיזור פדרסטית מסורתית המוכרת כמחוות ה'למעלה-למטה': יד אחת מושיטה לגפף את חלציו של הגבר הצעיר, השניה אוחזת בסנטרו להביט לו בעיניו.

לפי מקורות עתיקים, ההיבט המיני במערכות יחסים פדרסטיות היה שונה מאוד בין אחת לרעותה. בקצה האחד, אנו מוצאים יחסים שנאמר כי התבססו על אהבה פרושה ממין, בעוד שבקצה השני של הקשת ישנם זוגות שמואשמים בקיום מין אנאלי וחילופי תפקידים. קיקרו, בתיאורו את מנהגי ספרטה, טוען כי יחסים אמורים היו לעצור רגע לפני שהגיעו למימוש מיני, "הלקדאימונים – בעודם מתירים הכול מלבד היבריס במסגרת אהבה עם בני הדור הצעיר, בהחלט מפרידים את האסור מן המותר על ידי הצבת קיר דק חוצץ, שהרי מאפשרים הם חביקה ויצוע משותף לאוהבים. מצד שני, אחד מהביטויים האתונאים לציון מעשי סדום היה "לעשות זאת בצורה לקדאימונית", וכיום נוטים לחשוב שהשתמשו בו כעלבון על גבם של הספרטנים – אויביהם המושבעים של האתונאים. מקורות ספרותיים מגלים נועזות גדולה הרבה יותר, בייחוד תחום הקומדיה העתיקה. אריסטופאנס, לדוגמה, ביצירתו "השלום" - הפרודיה שלו על גנימדס שרוכב על גבו של זאוס בדמות נשר - בודה את דמות הגיבור כמי שרוכב למרומי האולימפוס על גב חיפושית זבל (גללים)– משחק מילים סקטולוגי (הדן בחקר הצואה) על מין אנאלי. חלק מההיסטוריונים המודרניים, כגון ת'ורנטון (Thornton), מסיק כי ההחלטה בין אם מערכת היחסים תמומש באופן מיני או לא הייתה תלויה בבני הזוג.

ציורים קרמיים מהמאה החמישית והשישית העוסקים ביחסים פדרסטיים מתארים את המאהב מפציר בנער הצעיר, בסגנון אחת המחוות היווניות המבטאות תחינה. באופן מקובל, חבק המאהב את ברכיו של הבחור שבקירבתו הוא חפץ, ובמקביל אחז בסנטרו כדי שיוכל להביט לתוך עיניו. האגרטלים המעוטרים מראים את הגבר עומד, אוחז בסנטרו של הנער ביד אחת ואת השניה הוא שולח לגפף את חלציו. הנערים מוצגים בדרגות משתנות של קבלה או דחיית ניסיונות ההתקרבות של הגבר. כאשר מתוארים יחסים מיניים בציורים, אלו בדרך-כלל יחסים המבוססים על חיכוך איבר המין בין ירכיו של הגבר, אשר ידועים בשם diamerizein (לעשות זאת בין הירכיים). הזוג נראה עומד פנים אל פנים. האראסטס כורך זרועותיו סביב הנער, ראשו נח על כתפו, בעוד איבר מינו נהדף בין ירכיו המהודקות של הארומנוס.

רק לעתים נדירות מאוד בלבד מוצג או נרמז על מין אוראלי, וכאשר הוא נוכח, הוא מתואר כדבר שגורר תגובות הפתעה מצד המתבוננים. מספר מקורות אחרים מצביעים גם הם על כך שמין אוראלי היה אקט מבייש. בין אלו נמצא המשל של איזופוס אשר מספר על אַיְסְכִינֵה (בושה) שהסכימה לחדור אל גוף האדם מאחור כל עוד ארוס לא יילך באותה דרך בעקבותיה, ובתנאי שתברח מיד אם יופיע ארוס. מקורות ספרותיים מאוחרים יותר מעידים כי זה הפך נפוץ רק בסוף העת העתיקה. באופן דומה, רישומים אפיגרפיים שונים, כגון הכתובות הסנטוריניות, מוגדרים כעדות לכך שבמקומות אחרים זה כנראה היה מקובל יותר.

ק.ג'יי. דובר (K. J. Dover) טוען כי הארומנוס לא "אמור" היה לחוש תשוקה לאראסטס, כיוון שזה נחשב לא-גברי. עדות נוספת מהתקופה המאוחרת מראה כי בפועל (בניגוד לתאוריה) הייתה תשוקה הדדית. כפי שמציין תומאס האברד, בביקורת שלו כלפי הטענה של דיוויד הלפרין שנערים לא התגרו מינית, אגרטלים למיניהם אכן מראים כי נערים הגיבו לביטויים מיניים, ו"גיפוף איברו של נער (בהשוואה לאריסטופאנס, ציפורים 142) היה אחת מצורות החיזור הנפוצות ביותר שצוירו על אגרטלים. איזו תכלית יכולה הייתה להיות לפעולה זו אלא אם מאהבים הפיקו למעשה הנאה מלחוש ולהתבונן באיברו המתפתח של הנער מתעורר ומגיב למגע ידיהם?"

נושא הדדיות התשוקה הייתה נקודה לדיון גם בעת העתיקה. בעוד שהתפקיד הפאסיבי נחשב בעייתי, משיכה לגברים נתפשה לעתים קרובות כסמל לגבריות, ונערים אשר חיפשו את חברתם ואת חיבתם של גברים במידה הגדולה ביותר נחשבו כבעלי הסיכוי הגבוה ביותר להצליח בחיים.

היבטים דתיים

גנימדס מגלגל חישוק ומרים למעלה תרנגול צעיר – מתנת אהבה מזאוס.
ספל דמות-אדומה יווני, 500-490 לפני הספירה; הצייר מברלין, לובר, פריז.

מיתוסים מספקים יותר מחמישים דוגמאות לגברים צעירים שהיו מאהביהם של האלים. משוררים ומסורות מקובלות מייחסים לזאוס, פוסידון, אורפיאוס, הרקולס, דיוניסוס, הרמס, ופאן אהבות מסוג כזה. כל האלים המרכזיים של הפנתיאון מלבד ארס קיימו יחסים מהסוג הזה.

חומרים מיתוגרפיים מרמזים כי מי שהובא בסוד העניין חווה מצבים אקסטטיים של מסע הנפש אשר הוביל למוות מיסטי ושינוי צורה. פעילויות דומות עדיין מדווחות כיום בעיסוקיהם של השאמנים. אם כן, כבר במאה החמישית שכחו היוונים את ההקשר. בשנת 476 לפני הספירה, המשורר פינדארוס, בעבודתו "האודה האולימפית 1" (Olympian Ode I), מביע את זעזועו מהרעיון שאלים אוכלים בשר אדם, שבהקשר זה – מהווה מטאפורה שמאנית ברורה. תאוריה הפוכה שמה מבטחה בטקסטים שזוקפים לזכותם (או לרעתם) של הכרתים את מקור המנהג (אריסטו ואחרים) ומציינת את חריגות דרך ההפצה הגלויה שיוצאת מהכרתים, בעוד שבאזורים (בצפון יוון) הקרובים למקורות האינדו-אירופים לא ידוע על מיסוד השיטה.

מיתוסים היו גם הם אמצעי להעביר סידרה של סטנדרטים מוסריים לסוג כזה של מערכת יחסים. במיתוס של זאוס וגנימדס, כאשר זאוס שולח מתנות והבטחות לטרוס, מלך טרויה ואביו של גנימדס, אנשי העת העתיקה מקבלים תזכורת שאפילו שליט גן עדן חייב לגלות התחשבות כלפי אביו של הארומנוס. רבים מהמיתוסים הפדרסטיים האחרים מאגדים בתוכם באופן דומה את נוכחות האב, ומעניקים לאב תפקיד מהותי ביחסים אלו. המיתוסים אף דיברו ישירות אל הצעירים, כפי שניתן לראות בגרסה של מיתוס נרקיסוס שהתגלתה לאחרונה. גרסה זו, עתיקה יותר מהגרסה המיוחסת לאובידיוס ולמטמורפוזות שלו, הינה מעשייה מוסרית שמספרת כיצד נענש נרקיסוס הגאה וחסר הרגשות על ידי האלים על כך שדחה בבוז את כל מחזריו הגברים.

היבטים פוליטיים

המדינה הפיקה תועלת מיחסים אלו, זאת על פי הצהרות של סופרים עתיקים. החברות פעלה כהטלת רסן על הצעירים, כיוון שאם ביצעו פשע או עבירה, לא הם אלה שנענשו אלא מאהביהם. בצבא נלחמו המאהבים אחד לצד השני, מנסים להרשים איש את רעהו. על כן נאמר כי צבא של מאהבים יהיה בלתי מנוצח, כפי שהיה עד הקרב של קרוניה (רשות מקומית במחוז בויאוטיה שביוון) נגד הגדוד הקדוש של תבאי, גדוד אשר מנה מאה וחמישים זוגות לוחמים, בו כל מאהב לחם לצד אהובו.

לפי דיעה רווחת, ובהתאם למה שנאמר בנאומו של פאוסנייס ב"סימפוזיון" של אפלטון, זוגות פדרסטיים היו מהותיים לדמוקרטיה, ורודנים חששו מפניהם, משום שהקשר בין החברים היה חזק יותר מצייתנות למנהיג דיקקטור. אתנאוס מציין כי "הירונימוס האריסטוטלי אומר שאהבה עם נערים הייתה אופנתית משום ששלטונם של מספר רודנים הופל על ידי נערים צעירים באביב ימיהם, שהתאחדו כחברים ולוחמים בקשר של חיבה הדדית. הוא מביא בתור דוגמאות לזוגיות פדרסטית את הרמודיוס ואריסטוגיטון, שלזכותם נזקפה (אולי באופן סמלי) נפילתו של הרודן היפיאס ומיסוד הדמוקרטיה, כמו גם צ'אריטון ומלאניפוס. אחרים, כגון אריסטו, טענו כי מחוקקים כרתים עודדו פדרסטיה כאמצעי לפיקוח על ילודה על ידי ניתוב האהבה והתשוקה המינית לערוצים נטולי רבייה.

מאפיינים אזוריים

נרקיסוס
גיבור בויוטוני שהמיתוס העתיק שלו היה אגדה שהזהירה נערים מפני התנהגות אכזרית כלפי מאהביהם

מבנה היחסים הפדרסטיים השתנה מפוליס אחת לאחרת, שינויים שהיו לעתים תכופות בסיס לתחרות או השמצה בין הערים. לדוגמה, דמותו של פאוסנייס בסימפוזיון של אפלטון משווה באופן שאינו מחמיא בין אזורים כגון אליס ובויאוטיה, היכן שלגברים "אין כושר ביטוי הולם" ונערים מורשים להתמסר ללא פיקוח, או בין איוניה, היכן שמוטל איסור על נערים להתמסר, לפדרסטיה הנעלה של אתונה וספרטה, היכן שגברים בקיאים היטב בכישורי הרטוריקה ונערים נקשרים באופן מבוקר למחזריהם, ובוחרים אך ורק את המשכנעים ביותר.

אתונה

מקובל לחשוב כי המחוקק הראשון של מסורת פדרסטית באתונה הינו סולון, אשר בנוסף גם חרז שירה שהיללה את יופיים של הנערים. המאהב נודע כ"אראסטס", ושותפו הצעיר כ"ארומנוס" או "פאיידיקה". המעמד הגבוה עודד ביסודו של דבר את האראסטס לחפש אחר נער לקשר של אהבה. באותה העת, הנער ומשפחתו נדרשו להיות בררניים ולא להיכנע בקלות רבה מידי.

רומנים פדרסטיים היו מטרה ללעג בקרב פשוטי העם. פילוסופים אתונאים, סביב סוף המאה החמישית, בעקבות חוסר הנוחות שחשו בגין היעדר שליטה עצמית ומיניות בוטה בחלק ממערכות היחסים הפדרסטיות, פיתחו פילוסופיה של פדרסטיה שביססה ושמרה על יחסים פדרסטיים צנועים.

כלקיס

כלקיס הייתה ידועה גם היא כאחד ממוקדי הפדרסטיה, והובילה את האתונאים להשתמש באופן הומוריסטי במילה "לכלקס" במקום בביטוי "לבצע מעשי סדום". בנוגע למקור של מיתוס גנימדס, טוען אתנאוס כי הכלקיסיים קבעו שגנימדס נישא על גבו של זאוס בארצם שלהם, והם מציינים את המקום וקוראים לו הרפגיון. בתחילה נאמר כי הכלקיסיים יראו מפני פדרסטיה. אף על פי כן, מכיוון שנקלעו לבעיות צבאיות במלחמתם כנגד הארטריאנים, הם קראו לעזרתם לוחם ששמו היה קלמכוס. קלמכוס הביא עימו את הארומנוס. בנוכחות הנער, הוא הפגין גבורה יוצאת דופן בהובילו את גדוד הלוחמים הכלקיסי נגד הארטריאנים, והביא לניצחון הכלקיסיים במחיר חייו שלו עצמו. הכלקיסיים העמידו קבר לכבודו בחלקת השוק ומאז ואילך החלו לגלות הערכה לפדרסטיה. אריסטו הקדיש שיר מקומי פופולארי לאירוע זה:

	אתם בחורים מלאי חן הגחתם משושלת מפוארת אומץ ליבכם אינו מתנגש עם יופייכם בעיר כלקיס, אהובים, עשויים ללא חת לחמו זה לצד זה בגבורה

כרתים

הכרתים, עם דורי שמתואר על ידי פלוטארכוס כמי שידוע במתינותו ובדרכיו השמרניות, קיימו את הפדרסטיה בצורתה המיושנת באופן שהגבר ביצע טקס חטיפה של הנער בו בחר, בהסכמת אביו של הנער כמובן.

אריסטו קובע כי היה זה המלך מינוס שייסד את הפדרסטיה כאמצעי לפיקוח על ילודה בקרב קהילת האי. מסורת זו קיבלה מעמד מבוסס, ועבור צעירים - נחשב היה מבייש לא להחזיק במאהב זכר. לזכות אותם כרתים נזקפה הצגת המיתוס של זאוס החוטף את גנימדס על מנת שישמש לו כמאהב באולימפוס – על אף שגם מלך האלים צריך היה לכפר על מעשיו בפני האב.

איוניה ואאוליה

רוב משוררי הקינה הפדרסטיים, מלבד תאוגניס וטירטאוס, היו ממוצא איוני ואאוליני. בניגוד ליוונים הששים אלי קרב הם היו מלחים וסוחרים. נדמה כי הם שינו את הפדרסטיה הדורית שחייבה חונכות צבאית לכזו בעלת חופש בחירה ואינטלקט במקצועות הלימוד, והקדישו לכך שעות רבות.

המסורת שלהם הולידה משוררים כגון אנאקראון ואלסיאוס, אדם שנודע בין השאר בגבורתו ובכישוריו הפוליטיים, וחיבר רבים משירי המשתאות (Scolia) שמאוחר יותר הפכו לחלק ממורשת המקום. בניגוד לדורים, שם למאהב היה בדרך כלל ארומנוס אחד בלבד, במזרח עשוי היה גבר להחזיק במספר ארומנוסים במשך חייו. משיריו של אלסיאוס אנו למדים כי לפי המסורת נהג המאהב להזמין את הארומנוס שלו לסעוד עימו. על אף זאת, עם סיפוחה של איוניה על ידי הפרסים, הוצא המינהג מחוץ לחוק. דבר זה נחשב כמשקף חולשה מוסרית. מצד אחד, זה חשף את תאוות המנהיגים לכוח – ועל כן דיכוי מנהגים עשוי היה להוביל לחברויות חזקות וסקרנות, תוצר האהבה. מצד שני, זה חשף את מוג לבם של הנתינים.

מגארה

"נשיקת אוהב ומאהב"
עיגול מתוך קנקן שתייה יווני, מאה חמישית לפני הספירה, על ידי צייר ברייסס (Briseis ), לובר

אחת מהערים הראשונות אחרי ספרטה שנקשרה עם מנהג העירום באתלטיקה, הייתה גם ביתו של הספורטאי הרץ אורסיפוס שנודע כמי שהיה הראשון שהשתתף עירום בתחרות ריצה במשחקים האולימפיים ו"הראשון מכל היוונים שהוכתר כמנצח עירום" (פאוסניאס, 1.44.14)

מגארה הייתה גם ביתו של המשורר תאוגניס, שבין עבודותיו ישנן יצירות פדרסטיות רבות, שלעתים קרובות פונות אל אהובו סימוס. בעבודתו, הוא מקשר בין אתלטים עירומים ופדרסטיה:

	מאושר המאהב שמתאמן בעירום ואז סר לביתו לחלוק יצועו כל משך היממה עם נער יפה תואר

מבקרים רבים טוענים כי העבודה אינה עבודה של משורר יחיד אלא מייצגת "מספר דורות של חוכמת השירה". השירים הינם "חברתיים, פוליטיים, או תפיסות מוסריות שמועברות לסימוס כחלק מהתגבשותו לכדי מגאריאן בוגר אריסטוקרטי בדמותו של תיאוגניס עצמו.

נאמר כי במאה השביעית, כאשר הניחו כי פדרסטיה התהוותה לראשונה בערים דוריות, מגארה טיפחה יחסים טובים עם ספרטה, וייתכן כי נמשכה מבחינה תרבותית לאמץ את המנהגים הספרטניים.

משורר נוסף, תיאוקריטוס, מתאר תחרות נשיקות מקומית בין נערים:

	ואתם בני מגארה, בבית נסיה שוכנים שייטים משכמכם ומעלה, בחתירה מצטיינים היו שמחים לעד! שהרי האתונאי דיאוקלס רוכש לכם כבוד, את חברות האמת אתם חוגגים עד מאוד. עם לבלובו הראשון של האביב הצעירים מקיפים את קברו; שם מי יהא זה שיניב את הנשיקה המתוקה ביותר. שפתיו של מי יימצאו הטהורות מכל, אל אימו ישוב עם זר עטור לראשו. אין ספק כי הבורר בעל מגע ענוג הוא ועדין וחייב, כך דומני, גנימדס תכול העין לבקש בתפילות רבות – פה רגיש במידה, מהימן למגע שפתיים כאבן לידיה אבן בוחן לטיבו של הזהב – שבדיקתה תראה ללא עוררין טוהר או בסיס כפי שחלפני כספים יודעים להבחין.

ספרטה

ספרטה, פוליס דורית נוספת, נחשבת כמי שהייתה העיר הראשונה לקיים עירום אתלטי, והראשונה לתת תוקף חוקי לפדרסטיה. הספרטנים האמינו שאהבת גבר מבוגר, אריסטוקרט מבוסס, לנער מתבגר הייתה חיונית לעיצוב דמותו כאזרח חופשי. האגוג, ההשכלה של המעמד השולט, הייתה מושתתת אם כך על יחסים פדרסטיים שנדרשו מכל אזרח.

רבים מהכותבים העתיקים טענו כי פדרסטיה ספרטנית התקיימה בצורתה הצנועה, על אף שעדיין הייתה אירוטית. פלוטארכוס מתאר גם הוא את היחסים כצנועים, ומציין כי מאהב לא העלה על דעתו לממש את היחסים באופן מיני עם אהובו כשם שאב לא היה מעלה זאת על דעתו בהקשר לבנו. אליאנוס מרחיק לכת אף יותר, באומרו כי אם זוג כלשהו נכנע לתשוקה והתענג על יחסים גופניים, היה עליהם לכפר על העלבון לכבודה של ספרטה בין אם על ידי הגלייה ובין אם על ידי איבוד עצמם לדעת.

המאהב היה האחראי להכשרתו של הנער. פדרסטיה ואימון צבאי נקשרו באופן הדוק בספרטה, בדומה לאשר היה בערים אחרות. הספרטנים, כפי שטוען אתנאוס, הקריבו קורבנות לארוס לפני כל קרב.

תבאי

בתבאי, הפוליס הראשית בבויאוטיה, שהייתה ידועה במנהגיה לקיים פדרסטיה, התרבות הייתה מקודשת במיתוס הייסוד של העיר. במקרה זה, הסיפור נועד ללמד על ידי דוגמה נגדית: הוא מתאר את לאיוס, אחד מאבות המיתולוגיה של תושבי תבאי, בתפקיד מאהב שבוגד באב ואונס את הבן. מיתוס פדרסטי בויאוטי אחר הוא סיפורו של נרקיסוס.

פדרסטיה תיבאית נוסדה כאמצעי חינוכי עבור נערים, במטרה "לרכך, בעודם צעירים, את תוקפנותם הטבעית", ועל מנת "למתן את התנהגותם ואת תכונותיהם של הצעירים". הגדוד הקדוש של תבאי, בטליון שהיה מורכב מ- 150 זוגות אוהבים, היה בלתי מנוצח עד הקרב האחרון שלו נגד פיליפוס השני בקרוניה בשנת 338 לפני הספירה.

השפעה על ספרות ואומנות

אדם בגימנסיון מפתה גבר צעיר למין תמורת תשלום

משוררים כתבו על פדרסטיה מתקופות קדומות ועד התקופה ההלניסטית. חמישה דיאלוגים פילוסופיים דנים בהשלכות המוסריות של זה. אנשי אקדמיה נכבדים וסופרים כגון אפלטון, קסנופון, פלוטארכוס] ופסבדו-לוקיאנוס דנו בנושא זה. טרגדיות בעניין הפכו להיות שכיחות מאוד. אריסטופאנס ערך תיאטרון קומי אודות יחסים מיניים בין גברים ונערים צעירים.

המשוררים המפורסמים אלסיאוס, איביקוס, אנאקראון, תאוגניס, פינדארוס, וכמובן סאפפו – כולם כתבו אודות אהבה פדרסטית. אייסכילוס, סופוקלס, ואוריפידס כתבו מחזות על הנושא.

כדים מעוטרים מציגים מספר סצינות הומו-ארוטיות, וישנן אלפי כתובות שחוגגות את יופי הנעורים. אכן, עיטורי כדים הינם אחד מהמקורות העיקריים למידע בנוגע למינהג זה. הם מדויקים יותר בתיאורם את הפעילות המינית מכל מקור אחר; בו זמנית, ניתוח זהיר של האיקונוגרפיה של סצינות פדרסטיות מאשר כי היוונים (או לפחות אתונאים של העת העתיקה, שהרי רוב עיטורי הכדים מקורם מאתונה העתיקה) ראו את הפדרסטיה כאידאל גבוה, וקישרו אותה עם פעילויות אליטיסטיות כגון ציד, אתלטיקה, והסימפוזיון, ועם תפיסות עולם גבריות, כגון אריטה (מצוינות) וסופרוזון (איפוק). פוליטיקאים מפורסמים, לוחמים, אמנים, וסופרים נהגו להשתעשע ביחסים אלו. יחסים אידאלים אלו תפסו מקום של כבוד בתרבות שלהם לפחות החל משנת 600 לפני הספירה ועד שנת 400 אחרי הספירה.

הפסל פידיאס אף הנציח את מאהבו פנטארסס בשיש על ידי חקיקת שמו על אצבע פסלו הכביר של זאוס. במהלך התקופה ההליניסטית (332 לפני הספירה – 400 אחרי הספירה) פלוטארכוס, אתניאוס, ואליאנוס עקבו אחר ההיסטוריה של ההומוסקסואליות היוונית מתחילתה.

טקסים ופתגמים

• שבועת נאמנות בקברו של לולאטוס בתבאי; טקס שנטלו על עצמם האוהבים על מנת לקדש את הקשר.
• הלולאיה, פסטיבל אתלטי שנתי בתבאי, שכלל אירועי מוזיקה, אתלטיקה ורכיבה. נערכה בגימנסיון של לולאוס לכבודו של הרקולס, ונמשך מספר ימים. לזוכים הוענקו חצובות כלי נשיפה.
• פסטיבל האיאסינתיה בספרטה, לכבודו של יקינתון, הנסיך המיתי הצעיר מספרטה ואהובו של אפולו. החגיגות נערכו שלושה ימים, כאשר היום הראשון הוקדש לאבל על מותו של יקינתון והשניים האחרים לחגיגת הולדתו המחודשת. הועלתה השערה כי המעגל מסמל את התפתחות הנעורים ביחסים כאלו, בהם הוא מת כילד על מנת להיוולד מחדש כמבוגר.
• ג'ימנופדיה; ריקודים ספרטניים על ידי נערים עירומים, נוכחות הוגבלה לגברים נשואים.
• פסטיבל דיאוקליה במגארה לכבודו של דיאוקלס, מאהבו של פילולאוס; נערכה תחרות נשיקות בה נישקו הבנים שופט ממין זכר, וטבעת הוענקה לזה שנשיקתו הייתה המוצלחת ביותר.
• "מאהב הוא החבר הטוב ביותר שיהיה אי פעם לנער"
• "אתה יכול לשאת שור, אם נשאת עגל". ביוון העתיקה ידוע גם כ "Taurum tollet, qui vitulum sustulerit". נאמר כהתנצלות על יחסים גברים עם "נערים" שעברו זה מכבר את גיל ההתבגרות.

לימוד מודרני

הדעות המוסריות שרווחו בחברות אלו (כגון באתונה, תבאי, כרתים, ספרטה, אליס ואחרות) לגבי קיום פדרסטיה נחקרו על ידי מלומדים רק החל מסוף המאה התשע-עשרה. אחד הראשונים לעשות זאת היה ג'ון אדינגטון סימונדס שכתב את עבודתו המקורית "בעייתיות באתיקה היוונית" בשנת 1873, אולם נאלץ לחכות עשרים ושמונה שנים עד הרגע שיוכל לפרסם אותה (בצורה משוכתבת) בשנת 1901. אדוארד קרפנטר הרחיב את יריעת הלימוד עם עבודתו משנת 1914, "טיפוסי ביניים בקרב בני עם פרימיטיביים". הטקסט בוחן שיטות הומואירוטיות מכל הסוגים, לא רק פדרסטיות, ונע על פני טווח נרחב של תרבויות בחלקים שונים של העולם. בגרמניה נמשכה העבודה על ידי סופר המופת פול ברנד שכתב תחת שם העט האנס ליכט, ופרסם את עבודתו "חיי המין ביוון העתיקה" בשנת 1932.

עם זאת, מחקרים שנעשו על הזרם המרכזי ביוון העתיקה השמיטו אזכורים על קיום נרחב של הומוסקסואליות. בשנת 1910 ספר בשם מאוריס (Maurice) שנכתב על ידי א.מ. פורסטר, העלה איזכור ל"קוד השתיקה" הזה על ידי כך שגרם לפרופסור מקיימברידג' לומר "השמטה: איזכור למידות המגונות של היוונים שלא ניתן להעלות על דל השפתיים". ארבעה עשורים מאוחר יותר, בשנות הארבעים כתב ה. מייקל: "ההיבט של מידות המוסר היווניות הוא מיוחד במינו, ובכדי להמשיך לשמור על שלוותנו, עדיף שלא לחטט בו לפרטים". רק בשנת 1978 פורסם ספר באנגלית בנושא זה, שכותרתו "הומוסקסוליות ביוון" על ידי ק. ג'יי. דובר.

עבודתו של דובר עוררה מספר דיונים אשר עדיין נמשכים. ברמה הבסיסית ביותר, ישנה התנגדות גדולה בקרב היוונים המודרניים לתמונה שמציירים מלומדים מודרניים על יוון העתיקה – תמונה על תרבות ששילבה בתוכה ופיקחה על יחסים בין בני אותו מין לאורך תקופה של אלף שנים בקירוב.

קו מחשבה מודרני שמוביל מדובר לפוקו ולהלפרין גורס כי הארומנוס לא החזיר אהבה ותשוקה לאראסטס, וכי היחסים הורכבו משליטה מינית של הגבר המבוגר על הנער המתבגר, פוליטיקה של חדירה שהייתה תקיפה לגבי כל הגברים המבוגרים באתונה ביחסיהם עם הנחותים מהם חברתית – נערים, נשים ועבדים – תאוריה שהועלתה גם על ידי אווה קאולס. מנקודת מבט זו, היחסים מאופיינים ומבוססים על כוח בעוצמות שונות בין המשתתפים, ובמהותם הם א-סימטריים.

מלומדים אחרים מפנים לעבודות אמנות על אגרטלים, לשירה, ולעבודות פילוסופיות כדוגמת הדיון האפלטוני על אנטרון, "להחזיר אהבה" , שכולם מביעים עדינות, תשוקה ואהבה מצד הארומנוס שתואמות ומשיבה לאלו של האראסטס. מבקרים על דובר וממשיכיו מציינים כי הם מתעלמים מכל החומרים שטענו נגד הפרשנות "התאורטית מידי" שלהם לגבי יחסים רגשיים והומניים ואומרים מנגד כי "מובן מאליו שנוצר קשר הדדי שבהסכמה", וכי "זו מעשייה שהארומנוס הצעיר לא חש תשוקה מינית מעולם".

עמדתו של הלפרין הוגדרה על ידי המבקרים כ "שלילית בצורה עקבית ורטורית באופן שיפוטי שרומז על ניצול ושליטה כתכונות שעומדות בבסיס מודלים מיניים פרה-מודרניים" ונלקחה כטיעון בוויכוחים בקרב "סנגורי תאולוגיה הומוסקסואליים מעורים בזרם המרכזי" וכניסיון "לעשות דמוניזציה ולטהר מהתנועה" את כל הזכרים שאינם אורתודוקסים ומעורבים בקשר מיני עם בני מינם, בעיקר קשרים שמערבים גברים ומתבגרים.

ראו גם

• הומוסקסואליות ביוון העתיקה
• זנות ביוון העתיקה
• משגל בין-ירכי

קישורים חיצוניים

• Intergenerational and Egalitarian Models
• The Androphile Project – The World History of Male Love: Male Love in Greece
• Ephorus on Cretan pederasty
• Pederasty and Pedagogy In Archaic Greece
• Ancient Greek Homosexuality

• אמיר אור, מגנימדס ועד אפלטון: היבטים סוציאליים ופסיכולוגיים באתוס הפדראסטי היווני, "זמנים" 42, 1992
• אמיר אור, שירים פדרסטיים של אנקריאון, תיאוגניס, מלאגרוס ועוד, ב"תשוקה מתירת איברים", אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית, הוצאת 'ביתן' 1993