הבדלים בין גרסאות בדף "הפטיטיס D"
מ (מועתק מהוויקיפדיה העברית. ראו פרטי זכויות יוצרים בדף השיחה.) |
|||
| (2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 7: | שורה 7: | ||
|מין='''''Hepatitis delta virus''''' | |מין='''''Hepatitis delta virus''''' | ||
}} | }} | ||
| − | '''נגיף הפטיטיס D''' ( | + | '''נגיף הפטיטיס D''' (באנגלית: '''HDV''', קיצור של '''Hepatitis D virus''') הוא נגיף השייך לסוג נגיפי הדלתא (''Deltavirus'') אשר זוהה לראשונה בשנת 1977 באיטליה. הנגיף אינו יכול להתקיים באופן עצמאי משום שאינו מסוגל לחדור פיזית לתוך התאים עקב מחסור בחלבוני מעטפת ספציפיים אשר תפקידם להקשר אל הרצפטורים המתאימים על גבי תאים בגוף. זו הסיבה שהנגיף זקוק להפטיטיס B{{כ}} (HBV) על מנת להדביק תאים, משום שהוא נעזר בחלבוני ה-HBs (חלבוני המעטפת) שלו על מנת להקשר אל הרצפטורים. בעקבות זאת ניתן לומר שההדבקה בנגיף ה-HDV מתרחשת על פי רוב במקביל להדבקה ב-HBV או זמן קצר אחריה. |
==דרכי הדבקות== | ==דרכי הדבקות== | ||
| − | נגיף הפטיטיס D אינו שכיח בקרב | + | נגיף הפטיטיס D אינו שכיח בקרב המדינות המפותחות כך שדרך ההדבקות המרכזית במדינות אלה היא בקרב צרכני ה[[סמים]] על ידי שימוש במחטים מזוהמות. יחד עם זאת, הנגיף אנדמי לאגן הים התיכון ובמיוחד המזרח התיכון ואפריקה שמדרום לסהרה. |
==מבנה== | ==מבנה== | ||
| − | נגיף ה-HDV מכיל | + | נגיף ה-HDV מכיל גנום RNA דו גדילי חלקי מעגלי בעל מובן שלילי המכיל כ-1700 נוקלאוטידים. פרט לכך הנגיף מכיל שני חלבונים הקרואים "חלבוני דלתא". חלבונים אלה הם אנטיגן דלתא קטן (HDAg-S) ואנטיגן דלתא גדול (HDAg-L). סינתזת החלבונים נעשית באותה מסגרת קריאה בדומה לחלבוני המעטפת של הפטיטיס B היוצרת שני חלבונים זהים כמעט לגמרי מבחינת רצף חומצות האמינו פרט ל-19 חומצות אמינו הנוספות בקצה הקרבוקסילי של אנטיגן דלתא גדול. תפקידו של אנטיגן דלתא קטן בא לידי ביטוי בשלבים המוקדמים של ההדבקה בתור המשפעל של תהליך הרפליקציה של הנגיף בתא המאחסן, בעוד שתפקידו של אנטיגן דלתא הגדול הוא לדכא את הרפליקציה הנגיפית ולעזור בהרכבת החלקיק הנגיפי (אריזה לתוך הקפסיד). חלבון זה פעיל בשלבים המאוחרים של מחזור ההתרבות של ה-HDV. |
==הדבקה ומחזור ההתרבות== | ==הדבקה ומחזור ההתרבות== | ||
| − | הנגיף זקוק לחלבוני המעטפת של HBV כדי לחדור אל תוך התאים ולהדביקם. מיד לאחר החדירה מנצל הנגיף את | + | הנגיף זקוק לחלבוני המעטפת של HBV כדי לחדור אל תוך התאים ולהדביקם. מיד לאחר החדירה מנצל הנגיף את האנזים RNA פולימראז התאי באמצעות אנטיגן דלתא קטן על מנת שזה ישכפל עבורו את הגנום. כאן חשוב לציין שפעילות מעין זו חריגה ואינה אופיינית בטבע, מפני שהאנזים RNA פולימראז המצוי בתאים הוא מסוג ''DDRP) DNA dependent RNA polymerase)'', כלומר אנזים שבונה גדיל RNA על סמך תבנית DNA, אולם ככל הנראה הנגיף גורם לאנזים להיות מסוג RNA dependent RNA polymerase - RdRP'', כלומר לסנתז גדיל RNA חדש מתבנית RNA קיימת (שהיא הגנום הנגיפי). ה-RNA פולימראז מסנתז מולקולת RNA ארוכה אשר מורכבת מיחידות RNA החוזר על עצמו מספר רב של פעמים הקרוי קונקטמר. בשלב הבא הנגיף משתמש באתרים הקטליטיים המצויים על גבי ה-RNA שלו עצמו הקרואים ריבוזים (''Ribozymes'') אשר חותכים בין היחידות החוזרות של הקונקטמר ויוצרות בכך מולקולות RNA נפרדות הנארזות בשלב האחרון לתוך הקפסיד בעזרת אנטיגן דלתא גדול. |
==פתוגנזה== | ==פתוגנזה== | ||
| − | הדבקה ב-HDV במקביל להדבקה ב-HBV היא לרוב הדבקה קשה הרבה יותר מהדבקות ב-HBV בלבד. כתוצאה מכך מתפתחת לרוב | + | הדבקה ב-HDV במקביל להדבקה ב-HBV היא לרוב הדבקה קשה הרבה יותר מהדבקות ב-HBV בלבד. כתוצאה מכך מתפתחת לרוב מחלה חריפה אשר עלולה לגרום לסיבוכים אשר כוללים בין היתר כשל של הכבד, שחמת הכבד ובמקרים מסוימים סרטן. עם זאת חשוב לציין שהסיכוי להיהפך לנשא כרוני של הנגיף הוא יחסית נמוך בהשוואה להדבקות בנגיף זמן קצר לאחר ההדבקות ב-HBV. |
==אבחנה וטיפול== | ==אבחנה וטיפול== | ||
| − | היות והנגיף זקוק להפטיטיס B על מנת להמשיך להדביק, | + | היות והנגיף זקוק להפטיטיס B על מנת להמשיך להדביק, חולים אשר ידועים כנשאים כרוניים של HBV או כאלה שנמצאים בשלב האקוטי של מחלת הצהבת הנגרמת מ-HBV סביר להניח שידבקו גם בהפטיטיס D. האבחנה הראשונית תצביע על נוכחות חלבוני המעטפת HBs יחד עם עליה חדה ברמות נוגדני IgM כנגד חלבוני הדלתא של HDV בדם. כעבור פרק זמן מסוים ניתן יהיה לאתר גם RNA ויראלי על ידי ביצוע RT-PCR. |
| − | הטיפול היעיל ביותר כנגד הפטיטיס D הוא מיגור הפטיטיס B ובמקרים קשים של המחלה ניתן להשתמש | + | הטיפול היעיל ביותר כנגד הפטיטיס D הוא מיגור הפטיטיס B ובמקרים קשים של המחלה ניתן להשתמש באינטרפרון אלפא כתרופה נגד ה-HDV. מתן החיסון הסטנדרטי כנגד הפטיטיס B ימנע הדבקות עתידיות ב-HDV. |
==ראו גם== | ==ראו גם== | ||
*[[הפטיטיס B]] | *[[הפטיטיס B]] | ||
| − | |||
| − | [[ | + | [[קטגוריה:בעיות רפואיות אצל גברים]] |
| − | [[ | + | [[קטגוריה:בעיות רפואיות אצל נשים]] |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
גרסה אחרונה מ־17:49, 25 בינואר 2020
| הפטיטיס D | |
|---|---|
| מיון מדעי | |
| קבוצה: | קבוצה V נגיפי (-)ssRNA |
| סוג: | Deltavirus |
| מין: | Hepatitis delta virus |
נגיף הפטיטיס D (באנגלית: HDV, קיצור של Hepatitis D virus) הוא נגיף השייך לסוג נגיפי הדלתא (Deltavirus) אשר זוהה לראשונה בשנת 1977 באיטליה. הנגיף אינו יכול להתקיים באופן עצמאי משום שאינו מסוגל לחדור פיזית לתוך התאים עקב מחסור בחלבוני מעטפת ספציפיים אשר תפקידם להקשר אל הרצפטורים המתאימים על גבי תאים בגוף. זו הסיבה שהנגיף זקוק להפטיטיס B (HBV) על מנת להדביק תאים, משום שהוא נעזר בחלבוני ה-HBs (חלבוני המעטפת) שלו על מנת להקשר אל הרצפטורים. בעקבות זאת ניתן לומר שההדבקה בנגיף ה-HDV מתרחשת על פי רוב במקביל להדבקה ב-HBV או זמן קצר אחריה.
תוכן עניינים
דרכי הדבקות
נגיף הפטיטיס D אינו שכיח בקרב המדינות המפותחות כך שדרך ההדבקות המרכזית במדינות אלה היא בקרב צרכני הסמים על ידי שימוש במחטים מזוהמות. יחד עם זאת, הנגיף אנדמי לאגן הים התיכון ובמיוחד המזרח התיכון ואפריקה שמדרום לסהרה.
מבנה
נגיף ה-HDV מכיל גנום RNA דו גדילי חלקי מעגלי בעל מובן שלילי המכיל כ-1700 נוקלאוטידים. פרט לכך הנגיף מכיל שני חלבונים הקרואים "חלבוני דלתא". חלבונים אלה הם אנטיגן דלתא קטן (HDAg-S) ואנטיגן דלתא גדול (HDAg-L). סינתזת החלבונים נעשית באותה מסגרת קריאה בדומה לחלבוני המעטפת של הפטיטיס B היוצרת שני חלבונים זהים כמעט לגמרי מבחינת רצף חומצות האמינו פרט ל-19 חומצות אמינו הנוספות בקצה הקרבוקסילי של אנטיגן דלתא גדול. תפקידו של אנטיגן דלתא קטן בא לידי ביטוי בשלבים המוקדמים של ההדבקה בתור המשפעל של תהליך הרפליקציה של הנגיף בתא המאחסן, בעוד שתפקידו של אנטיגן דלתא הגדול הוא לדכא את הרפליקציה הנגיפית ולעזור בהרכבת החלקיק הנגיפי (אריזה לתוך הקפסיד). חלבון זה פעיל בשלבים המאוחרים של מחזור ההתרבות של ה-HDV.
הדבקה ומחזור ההתרבות
הנגיף זקוק לחלבוני המעטפת של HBV כדי לחדור אל תוך התאים ולהדביקם. מיד לאחר החדירה מנצל הנגיף את האנזים RNA פולימראז התאי באמצעות אנטיגן דלתא קטן על מנת שזה ישכפל עבורו את הגנום. כאן חשוב לציין שפעילות מעין זו חריגה ואינה אופיינית בטבע, מפני שהאנזים RNA פולימראז המצוי בתאים הוא מסוג DDRP) DNA dependent RNA polymerase), כלומר אנזים שבונה גדיל RNA על סמך תבנית DNA, אולם ככל הנראה הנגיף גורם לאנזים להיות מסוג RNA dependent RNA polymerase - RdRP, כלומר לסנתז גדיל RNA חדש מתבנית RNA קיימת (שהיא הגנום הנגיפי). ה-RNA פולימראז מסנתז מולקולת RNA ארוכה אשר מורכבת מיחידות RNA החוזר על עצמו מספר רב של פעמים הקרוי קונקטמר. בשלב הבא הנגיף משתמש באתרים הקטליטיים המצויים על גבי ה-RNA שלו עצמו הקרואים ריבוזים (Ribozymes) אשר חותכים בין היחידות החוזרות של הקונקטמר ויוצרות בכך מולקולות RNA נפרדות הנארזות בשלב האחרון לתוך הקפסיד בעזרת אנטיגן דלתא גדול.
פתוגנזה
הדבקה ב-HDV במקביל להדבקה ב-HBV היא לרוב הדבקה קשה הרבה יותר מהדבקות ב-HBV בלבד. כתוצאה מכך מתפתחת לרוב מחלה חריפה אשר עלולה לגרום לסיבוכים אשר כוללים בין היתר כשל של הכבד, שחמת הכבד ובמקרים מסוימים סרטן. עם זאת חשוב לציין שהסיכוי להיהפך לנשא כרוני של הנגיף הוא יחסית נמוך בהשוואה להדבקות בנגיף זמן קצר לאחר ההדבקות ב-HBV.
אבחנה וטיפול
היות והנגיף זקוק להפטיטיס B על מנת להמשיך להדביק, חולים אשר ידועים כנשאים כרוניים של HBV או כאלה שנמצאים בשלב האקוטי של מחלת הצהבת הנגרמת מ-HBV סביר להניח שידבקו גם בהפטיטיס D. האבחנה הראשונית תצביע על נוכחות חלבוני המעטפת HBs יחד עם עליה חדה ברמות נוגדני IgM כנגד חלבוני הדלתא של HDV בדם. כעבור פרק זמן מסוים ניתן יהיה לאתר גם RNA ויראלי על ידי ביצוע RT-PCR.
הטיפול היעיל ביותר כנגד הפטיטיס D הוא מיגור הפטיטיס B ובמקרים קשים של המחלה ניתן להשתמש באינטרפרון אלפא כתרופה נגד ה-HDV. מתן החיסון הסטנדרטי כנגד הפטיטיס B ימנע הדבקות עתידיות ב-HDV.
