הבדלים בין גרסאות בדף "ברית מילה"

גרסה אחרונה מ־10:53, 15 בספטמבר 2015

ערך זה עוסק במצווה היהודית. אם התכוונתם לניתוח לכריתת העורלה, ראו מילה.

ברית מילה

ברית מילה או בקיצור "ברית" היא מצווה ביהדות שבמסגרתה מתבצעת מילה, כלומר חיתוך והסרת העורלה העוטפת את ראש הפין. ברית המילה נערכת ביום השמיני להולדת התינוק ויש לקיימה ביום זה אפילו בשבת וביום הכיפורים, וזאת אם אין סכנה לחיי התינוק שמצדיקה את דחייתה.

הסרת העורלה היא סמל לכניסתו של התינוק ליהדות בבריתו של אברהם, בין אלוהים לבין עם ישראל. היא נקראת גם ברית הבשר שמבדילה את ישראל מהעמים. נהוג לקיים את הברית, בטקס מיוחד בנוכחות משפחה וחברים כאשר לרוב הטקס מלווה גם בסעודת מצווה.

ישנו מנהג מקביל בשם "בריתה" או "זבד הבת". זהו טקס יהודי אשר נהוג במשפחות מסוימות ועיקרו סעודת הודיה משפחתית לרגל הולדת הבת.

היסטוריה של ברית המילה

לאורך ההיסטוריה היהודית לא היה טקס ברית המילה מתבצע באותה הדרך בדיוק; חלו שינויים שונים במנהגים הטקסיים הנהוגים בקהילות ישראל השונות, ויש הטוענים שאף תהליך ביצוע המילה עצמו השתנה בעקבות מחלוקות הלכתיות והשפעה של גורמים חיצוניים על היהדות. כך לדוגמה בספר יהושע (ה' 2-3) מוזכרת מילה באמצעות "חרבות צורים", ואילו בימינו משתמשים באזמל מפלדת אל חלד לביצוע המילה.

בתקופת המקרא

מילת יצחק על ידי אברהם, ספר תורה מרגנסבורג, שנת 1300 לערך.

על אף שהמילה מוזכרת במקרא באופן מפורש כמצווה, אין במקרא הסבר מדויק כיצד לבצע את הליך המילה או את הטקס, בדומה למצוות רבות אחרות. האזכור הראשון לברית המילה במקרא מופיע לאחר טקס כריתת הברית בין אברהם לבין אלוהים, שינוי שמו של אברהם משמו הקודם אברם, והבטחתו להרבות את זרעו, להיות להם לאלוהים ולתת להם לעולם את ארץ כנען, היא ארץ ישראל:

	וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי-אֵל שַׁדַּי -- הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד'. וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר: 'אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם -- לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים'.
– בראשית, י"ז, א'-ח'

לאחר הגדרת נוסח הברית, מופיעה המצווה של אלוהים לאברהם לבצע את ברית המילה.

	וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם: 'וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר -- אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר -- לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת -- וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ -- וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר'.
– בראשית, י"ז, ט'-י"ד

תיעוד של מילת מבוגרים במצרים העתיקה, ימי השושלת השישית, 2350-2000 לפנה"ס

זהו האזכור הראשון של המילה בהקשר היהודי, ועם זאת המנהג למול היה קיים בקרב העמים השכנים עוד לפני תקופת האבות, ובחינת מומיות מצריות העלתה שחלקן נימולו. הרודוטוס, היסטוריון יווני בן המאה החמישית לפנה"ס, הזכיר את המנהג בכתביו, והסיק שמקורו ב- "כושים" או במצרים.^[1] בין החוקרים ישנם דעות שונות בעניין טעם מנהג המילה בעמים אחרים.

המצווה על המילה מוזכרת גם בשמות י"ב 48, בה מוזכרת החובה למול כחלק מתהליך ההתגיירות כתנאי להצטרפות לעם ישראל ולקיום מצווה הפסח: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ".

ולאחר מכן היא מוזכרת בויקרא י"ב 3, כחלק מחוקי הטומאה ליולדת זכר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי - יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:".

נוסף על האזכורים לחובת המילה, מוזכרים במקרא מקרים נוספים בהם בוצעה מילה:

פרשת אונס דינה, בה מלים תושבי שכם את עצמם על מנת להצטרף למשפחתו של יעקב (בראשית ל"ד).
מילת בנו של משה בידי ציפורה אשתו (שמות ד').
מילת כל עם ישראל מיד לאחר כניסתם לארץ ישראל (יהושע ה').

בתקופה ההלניסטית

במהלך ההיסטוריה היהודית קיבלה ברית המילה הכרה כאחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות. דבר זה אירע ככל הנראה בתקופה ההלניסטית, שבה היו רוב הלא-יהודים ערלים, והמילה נחשבה כהטלת מום בגוף, ולכן נחשבה כחרפה ופגיעה באידאל היופי היווני שראה בגוף האדם ערך אסתטי.

בתקופה זאת נערכו משחקי הספורט בעירום וגם החינוך הספורטיבי בגימנסיון בוצע בעירום ולכן יכול היה כל אדם לראות את אותו הסימן שיש ליהודים. השתתפות בחינוך הספורטיבי בגמנסיון ובאפביון היה חלק מתנאי הקבלה של האזרחות בפוליס ההלניסטית שהעניקה הטבות שונות, ולכן עבור היהודים יהודים שרצו לקבל אזרחות היוותה המילה חסם שמנע מהם להשתלב בחברה הסובבת אותם מאחר שהם הוכרו מיד כיהודים.

על רקע זאת היו יהודים שמשכו את עורלתם מרצון, במטרה להסתיר את יהדותם ולהתקבל לחברה ההלניסטית. משיכת העורלה הייתה הליך שבו נמתח עור העורלה עד שהסתיר שנית את איבר המין, כך שלא היה נראה שהאדם נימול.

בתקופה שלפני מרד החשמונאים, נהגו המתייוונים ביהודה בהנהגת יאסון הכהן הגדול למשוך את עורלתם. על פי המסופר במקבים א' (י"א - ט"ו), משכו הצעירים את ערלתם לאחר שבנו בה גימנסיון בו הופיעו בעירום: "בנו בית מערומים [=גמנסיון] בירושלים כמנהג הגויים, משכו ערלתם, עזבו ברית קודש, התערבו בגויים, ויתמסרו לעשות הרע".

הנצרות ביטלה את מצוות ברית המילה כבר בראשית קיומה, בטענה כי באמונת אמת אין צורך באות גופני לברית עם האל. ועל רקע זה היו גם נוצרים שמשכו את ערלתם. אולם באגרת הראשונה אל הקורינתיים ז' י"ח, מוזכר שאין חובה למשוך את העורלה אם האדם כבר נימול: "אם נימול האיש המקורא - אל ימשוך ערלתו, ואם ערל הוא - אל ימול. אין המילה נחשבה ואין העורלה נחשבה, כי אם מצוות האלוהים". ייתכן שעל רקע זה כשהמדרש רוצה להזכיר אנשים שונים לשלילה הוא מזכיר בין יתר הנקודות השליליות גם את משיכת העורלה. למשל ר` יהודה בן מספרתא היה אומר "עכן מושך בעורלתו היה"^[2] .

יש הטוענים שהפריעה, כלומר הסרת הקרום הרך שתחת עור העורלה ('inner preputial epithelium') מהעטרה (להלן), מנעה את משיכת העורלה, ונקבעה בתקופה ההלנסטית, כחלק מהניסיונות של החכמים להתמודד עם תופעת משיכת העורלה.^[3] זאת לעומת העמדה המסורתית, שחובת הפריעה נקבעה בעת מתן תורה, ואף לפני כן הייתה נהוגה בפועל^[4], וכפי שהיא נהוגה היום כחלק אינטגרלי מכל טכניקות המילה הרפואית המודרניות.^[5] עמדה זו האחרונה נסמכת גם על:

1. ההתיחסות ההלכתית לפריעה, המתירה לבצעה אף בשבת, למרות שעל פי ההלכה היהודית תקנות חכמים אינן מתירות חילול שבת;

2. העדר אזכור היסטורי כלשהו לקביעת תקנה בעניין הפריעה בתקופה ההלניסטית;

3. העובדה כי גם בקהילת ביתא ישראל הייתה נהוגה פריעה, אף כי התנתקה משאר תפוצות ישראל כתוצאה מהכיבוש היווני של ארץ ישראל.‏‏^[6]

4. שכיחותה של משיכת עורלה טבעית אף לאחר הפריעה, כסיבוך שלאחר הברית;^[7] ע"פ ההלכה היהודית, במקרים מסוימים תופעה זו מחייבת ביצוע מילה חוזרת על מנת שהנימול לא יראה כערל.

בתקופה ההלניסטית היו מספר נסיונות חיצוניים לפגיעה במצוות הברית. ניסיונות אלה נחשבו לנסיונות פגיעה בעצם קיומה של הדת היהודית, ולכן זכו להתנגדות בקרב שומרי המצוות. בין שני הניסיונות לפגוע בקיום ברית המילה ניתן להזכיר את:

גזירות אנטיוכוס (167 לפנה"ס), שכפי הנראה נבעו מכוונה לפגיעה בדת היהודית - פגיעה שמנוגדת לגישה ההלניסטית ממנה צמח אנטיוכוס, גישה של סובלנות כלפי כל האמונות. גזירות אלה היו בין הגורמים העיקריים למרד החשמונאים.
גזירות אדריאנוס (130-131 לספירה). ההוראה של אדריאנוס על איסור המילה הייתה חלק מחקיקה רחבה יותר בתחומי האימפריה הרומית אשר אסרה על הטלת מומים בבני אדם. בקרב היהודים נתפס איסור זה כפגיעה במצוות היהדות, וגזרה זו נחשבת לאחת הסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא. יש לציין כי עקב חוסר מקורות היסטוריים אין לדעת בוודאות אם יתר הגזירות באו בעקבות מרד בר כוכבא או לפניו אך ההנחה המקובלת היא כי אכן איסור ברית המילה קדם למרד ושאר גזירות אדריאנוס באו לאחריו. האיסור על ברית המילה ברחבי האימפריה הרומית בוטל רק על ידי הקיסר אנטונינוס פיוס.

בעת החדשה

גם בעת החדשה היו קשיים חיצוניים שגרמו ליהודים שלא לבצע את ברית המילה. כך למשל בברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי נמנעו יהודים רבים מקיום המצווה עקב היחס העוין שהפגינו השלטונות לדתות בכלל וליהדות בפרט. במלחמת העולם השנייה ובשואה ניצלו הנאצים את הסממן היהודי כדי לאתר יהודים ולהבדילם מהגויים.

במדינת ישראל

כיום, במדינת ישראל, נהוג לבצע את הפעולה על ידי מוהל או רופא המתמחה בזה, בטקס משפחתי מיוחד.

הברית כאירוע משפחתי

על פי רוב, ברית המילה מתבצעת כיום בבתים פרטיים, בבית כנסת ובאולמות אירועים. הטקס בדרך כלל פומבי ומוזמנים אליו קרובי משפחת היילוד ומכרים. כאירוע חברתי ומשפחתי הטקס מושקע יותר במקרה של לידת בן בכור ומעט פחות בבנים הבאים. כאירוע משפחתי, נחשב טקס ברית המילה למחייב יותר מאשר טקסי בר מצווה, אך פחות מחתונה (חשיבות זו באה לידי ביטוי במספר האורחים המוזמנים, בשעות קיום הטקס ובהשקעה הכספית בהפקתו). בקרב יוצאי עדות המזרח מקובל לערוך טקס בשם ברית יצחק בלילה קודם לברית.

עם זאת, בעיקר בקרב חילוניים יש הנוהגים לקיים את הטקס במסגרת מצומצמת ביותר (על פי הנוהג דרוש לפחות מניין), ואף בבית החולים על ידי רופא שהוא גם מוהל.

הליך המילה

ערכת כלי ברית מילה מהמאה ה-18.

סט מכשירים המשמשים לשם ביצוע ברית המילה, תצוגה במוזיאון העיר גטינגן

בשונה מהליכי מילה אחרים, רפואיים או בדתות אחרות, הליך המילה עצמו ביהדות הרבנית כולל שלושה שלבים שונים:'מילה'" או ה"חיתוך", פריעה'", ו"'מציצה'". שלושתם הם חלק מטקס ברית המילה של ימינו. שלושת השלבים האלה מוזכרים כבר במשנה, מסכת שבת, פרק י"ט, ב': "מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון".

מילה היא חיתוך העורלה בסכין. פריעה היא קילוף העור הדק מעל העטרה ומבוצעת באופן מסורתי בציפורן אגודלו של המוהל, ומציצה היא מציצת דם מהפין הנימול, אשר באופן מסורתי מבוצעת ישירות בעזרת פי המוהל.

על פי רוב מקדים המוהל לשלושת השלבים האלה את שלב ההפרדה, בו הוא משחיל "מפריד" מתכתי אל פתח העורלה ובתנועה סיבובית מבתק את הרקמה המחברת בין העורלה לעטרת הפין. פעולת ההפרדה המקדימה היא שלב טכני שנועד להקל את שלב המילה (החיתוך) ואינו מצוין במקורות. לאחר ההפרדה נוהג המוהל להשחיל את העורלה אל חריץ של מגן מתכת ולבצע את החיתוך כאשר המגן חוצץ בין הסכין לבין הפין. תפקידו של המגן הוא להבטיח שרק העורלה תיחתך והפין והעטרה לא ייפגעו.

המילה

שלב המילה, שהיא חיתוך העורלה, הוא השלב הראשון והמרכזי בברית המילה. כדי לכרות את העורלה המוהל משתמש בסכין מילה, כאשר חיתוך העורלה נעשה תוך שימוש במגן עטרה מיוחד כדי למנוע פגיעה בעטרה. רופאים המבצעים מילה רפואית נוהגים להשתמש במכשור מורכב יותר, המשמש לתפיסת העורלה, למעיכתה ולחיתוכה בהליך הנמשך כעשר דקות. ההלכה היהודית שוללת את השימוש בטכניקה זו לשם קיום מצות ברית מילה, כיון שהמצווה מתקיימת בכריתת העורלה, ואילו בהליך הרפואי העורלה נכרתת רק שנמעכה למוות. בנוסף, לדעות מסוימות בהלכה הטפת דם הברית היא חלק מהמצווה, בעוד שהתופסנים מונעים את יציאת הדם.^[8]‏

הפריעה

הפריעה היא חשיפת העטרה על ידי הפרדתה מהקרום הרך הנותר תחת עור העורלה ('inner preputial epithelium'). במקרא לא מוזכר במפורש קיומו של הליך "פריעה". יחד עם זאת ניתן הסבר שהסיבה שיהושע נצטווה למול את בני ישראל בשנית, היא מפני שבהיותם במדבר הם מלו אך לא פרעו. אולם למעשה האזכור הראשון לקיומה של הפריעה מופיע במשנה וזאת על אף שאופן ביצועה לא נזכר במשנה או בתלמוד. רש"י כתב בפירושו על התלמוד ^[9], שהפריעה היא הליך בו "פורעין את העור המכסה ראש הגיד". הרמב"ם, והשולחן ערוך כותבים שמבצעים את הפריעה בעזרת הציפורנים של המוהל: "ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה". לפי מנהג זה, המוהל, שמגדל ציפורן אגודלו במיוחד למטרה זו, מקלף את הקרום הרך שתחת עור הערלה וחושף את העטרה. אולם, כפי שעולה ממקורות שונים כמו תשובות הגאונים לרב האי גאון, ניתן לבצע את הפריעה גם בעזרת כלי. וכך נאמר בכללי המילה לרבי יעקב הגוזר בהן נכתב שמנהג שאלוניקי הוא לעשות מילה ופריעה כאחת באיזמל, כי נמצא תחת הציפורן ארס הרבה, והמוהלים לא ידקדקו לנקותן.

המטרה של הפריעה היא לגלות באופן מושלם את העטרה ולא להותיר עליה שאריות של עורלה שיכולות להשאר עליה במילה ללא פריעה. דיון במקורו של דין הפריעה, ראה לעיל בסעיף "ברית המילה בתקופה ההלניסטית".

המציצה

לאחר המילה והפריעה מגיע שלב המציצה. בשלב זה המוהל מוצץ את הפצע עד שיצא ממנו דם. דין המציצה מוזכר במשנה^[10]. התלמוד^[11] מבאר שהמציצה נחוצה לשם מניעת סכנה מהנימול, אך אינו מבאר מהי הסכנה. עניין המציצה מוסבר בדברי רבי יעקב הגוזר, מוהל בן המאות ה-12 וה-13: "מציצה כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ. כדאמרינן בפ' ר"א: אמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעבירין ליה משום דדם נקרש בין האמה והוא סכנה"^[12]. הרב ד"ר מרדכי הלפרין פרסם מאמר^[13] המסביר את הצורך במציצה ביתר ביאור; לדבריו עורקי הגב של האיבר מתכווצים בעקבות חיתוך העורלה, והדם שנקרש עלול במקרים נדירים לחסום אותם ולהוביל לנמק.

הפולמוס סביב המציצה בפה

במשך שנים נהגו ביהדות הרבנית לבצע את מציצת הדם ישירות בעזרת פיו של המוהל. מנהג המציצה ישירות בעזרת הפה רווח בישראל בקרב רוב המוהלים גם כיום, בעיקר על ידי המוהלים החרדים, שהם רוב העוסקים במקצוע וחלקם נרתעים ממציצה באמצעות שפופרת כי הם רואים בכך סטייה מהמסורת.

אולם, בעקבות הסכנות הבריאותיות של הדבקות במחלות זיהומיות שונות, ובהן הרפס, כתוצאה ממגע ישיר של פיו של המוהל באבר מינו של התינוק, יש שגורסים כי יש לבצע את המציצה בשפופרת סטרילית כדי למנוע מגע ישיר בין הפה של המוהל לאיבר המין המדמם של התינוק לאחר כריתת העורלה. סוגיה זאת נדונה יותר מ-150 שנים, והתעוררה ביתר שאת בשנת 2005 בעקבות שלושה מקרים בניו יורק בהם תינוקות נדבקו בהרפס לאחר שנימולו ועברו מציצה ישירות בפה בידי אותו מוהל ^[14], וכן בעקבות מחקרים שהתבצעו בארצות הברית ישראל וקנדה וזיהו 11 מקרים נוספים של הדבקות תינוקות בהרפס בעקבות המציצה בפה מאז שנות השמונים. לצמצום הסכנה לנימול ולמוהל פרסמה מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד.^[15]

בניגוד לטענות כי מנהג המציצה באמצעות הפה עלול להזיק לתינוק, יש הטוענים כי לא רק שאין במנהג זה פסול אלא שיש מעלות רפואיות בביצוע ההליך דווקא באמצעות הפה. בתגובה של משרד הבריאות לעניין המציצה בפה, ציין ד"ר הלפרין, הממונה על האתיקה הרפואית במשרד הבריאות, כי עד היום טרם הוכח באופן מדעי קשר בין המציצה בפה להידבקות תינוקות בהרפס והוסיף כי ההמלצה הרפואית של משרד הבריאות היא לבצע את המציצה בשפופרת סטרילית ללא מגע ישיר של המוהל עם מקום החתך.

מהלך הטקס

קודם לטקס, נוהגים יוצאי עדות אשכנז לקיים לימוד מיוחד בסעודת השבת שלפני הברית, מה שנקרא "שלום זכר". אצל הספרדים נהוג לקיים את הלימוד בלילה שלפני הברית, והוא נקרא "ברית יצחק". אצל יוצאי בבל (עיראק), נוהגים הנשים והילדים ביום השישי ללידה להתאסף בבית היולדת ולהכין סוכריות אגוזים ושאר גרעינים קלויים הנקראים שאשה (שש) ושרים שירים שונים. בערב הברית מתאספים לטקס שנקרא עיקיד אליאס (ברית אליהו), מביאים כיסא של אליהו הנביא, שמים עליו בשמים ואורות, וקוראים מספר הזוהר.

עם הכנסת התינוק למקום שבו נערך הטקס, נהוג שהקהל מכריז "ברוך הבא בשם ה'". את התינוק מניחים על "כיסא אליהו", שמיועד לכך. טעם המנהג הוא במדרש שמובא בספר הזוהר (פרשת לך לך, דף צג ע"א) שמספר שבעקבות דבריו של אליהו הנביא על הפסקת ברית המילה (מלכים-א יט, יד), הוטל עליו להיות נוכח, כביכול, בכל מעמד של ברית מילה ולהעיד על כך שישראל מקיימים את המצווה, בניגוד לתלונתו. לכן מתקינים כיסא לכבודו.

נהוג לכבד במיוחד מישהו להחזיק את התינוק על ברכיו, והוא הנקרא "סנדק". אבי הבן מברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", והמוהל מברך "על המילה". אבי הבן מברך ברכה נוספת - ברכת "שהחיינו". לפי מנהג הספרדים, יושב הסנדק על כיסא אליהו ומחזיק עליו את התינוק מיד לאחר הברכה הראשונה, "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". הקהל עונה לברכה זו "כשם שהכנסתו לברית, כך תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים".

לאחר מכן מברך המוהל או אחד הנוכחים, וכוס יין בידו, את ברכת "בורא פרי הגפן", ולאחריה "בורא עצי בשמים" על צמח ריחני שהובא לשם כך. את הברכות חותמת ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" שמסיימת ב"ברוך אתה ה', כורת הברית". אחר הברכות נאמרת תפילה לבריאות הילד, ונהוג שאז מוכרז שמו לראשונה. בתוך התפילה מוזכר הפסוק (יחזקאל טז, ו) "ואומר לך בדמיך חיי", וכשקוראים פסוק זה נותן המוהל יין באצבעו לפי התינוק פעמיים.

הטקס מסתיים, לעדות הספרדים - בקדיש, ולאשכנזים - בתפילת עלינו לשבח. אחר כך מתקיימת סעודת מצווה.

החייבים במצווה

על פי היהדות, קיימת חובה למול כל יהודי זכר. אולם גם יהודי שלא נימול נחשב ליהודי. המילה מוטלת כחובה דתית גם על כל מתגייר, מכיוון שאין גיור ללא מילה.

לפי התורה, מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שלא מקיימן חייב בעונש כרת.

למרות החשיבות הרבה שבמצווה מילה ביהדות, ישנם כאלה הפטורים ממצווה זו - מי שיש סכנה מוחשית במילתו (לדוגמה, מי שמתו אחיו מחמת מילה, דבר המצביע על בעיה גנטית המונעת קרישת דם).

תינוק שנולד נימול, מחייב ב"הטפת דם ברית", כלומר דיקור מינימלי של עור הפין הרחיקני על מנת להטיף ממנו טיפת דם שמסמלת את הברית בין אלוהים לבין בני ישראל.

לפי דעות מסוימות ביהדות, ישנם גם לא-יהודים החייבים בה, כגון בני קטורה, פילגשו של אברהם אשר על פי חז"ל חייבים במילה. לפי הרמב"ם, מכיוון שבני קטורה נתערבו באומות הסובבות אותם, כל בני ישמעאל (למעשה, הערבים) חייבים במילה.

המילה היא מצווה החלה על האב, כאמור בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין כט, א): "האב חייב בבנו: למולו, לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות". מי שלא נימול בזמן חייב למול את עצמו.

טעמי המצווה

רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בבירור טעמיה של מצוות מילה.

רבי עקיבא דימה את המילה לחיתוך חבל הטבור, וראה את ברית המילה כצעד להשלמתו של האדם, שאלהים זיכה את עם ישראל לעשותו בעצמם.^[16]

רבי סעדיה גאון כתב שהערלה הינה סרח עודף בגוף האדם, וכשהוא חותכה נעשה תמים, כלומר דבר שאין בו לא תוספת ולא חיסרון.^[17] סמך לדברים אלו ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא.^[16]

גם רש"י כתב, בפירושו לציווי אלהים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז', א): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני".

רבי יהודה הלוי כתב כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו".^[18]

הרמב"ם מביא שני טעמים עיקריים. הראשון בעקבות פילון האלכסנדרוני: חיזוק היכולת לשליטה אישית על דחפים מיניים - "לדעתי גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו".^[19] הטעם החשוב השני שמביא הרמב"ם הוא הפיכת ברית המילה לסמל מאחד של בני העם היהודי "שיהיה לאנשי זאת האמונה - ... - אות אחד גשמי שיקבצם" בהסבר הטעם הראשון מוסיף הרמב"ם:

ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.^[19]

והוא דוחה הסברים אחרים כדוגמת:

יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות.^[19]

בניגוד לדרכו בפרק מ"ח במורה נבוכים, שם הוא נותן טעמי בריאות והגיינה למצוות שונות שבתורה, לגבי ברית מילה נמנע הרמב"ם מהצדקתה בנימוקי בריאות.

מחבר ספר החינוך (מצווה ב') מציין שלושה טעמים:

הטעם הראשון - מזכיר מעט את הטעם השני של הרמב"ם: כי מטרת הברית היא להבדיל בין ישראל לאומות בסימן גוף.
הטעם השני - מזכיר את טעמו של רס"ג: השלמת צורתו של העם הנבחר על ידי הסרת הערלה, שהיא מיותרת.
הטעם השלישי: במה שהשאיר את ההשלמה בידי האדם, לרמוז לו שכפי שהשלמת צורת גופו תלויה בו, כן בידו להשלים את צורת נפשו בהכשרת פעולותיו.

המהר"ל הסביר שכל שנברא בששת ימי בראשית צריך עיבוד, כגון החיטה שצריכה טחינה. ואין זה משום שיש דופי במעשי ידיו של אלהים, אלא שהם ראויים רק מצד הטבע, שמצדו אף האדם, שהוא שכלי, נראה ונחשב כבהמה. לכן, בשביל שיהיו מעשי האדם 'צירוף' מהטבע, נתן לו אלהים את המילה ואת שאר המצוות.^[20] והוסיף המהר"ל והסביר שעל ידי הפין נקרא האדם 'איש' ומעלת ה- 'צורה' שלו יוצאת לפועל. ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד"^[21], "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב"^[22]. ולפי זה עורלת הפין מכסה את מעלתו של האיש מלצאת לפועל. ודווקא ישראל נצטוו להסירה, משום שהם ניחנו במעלת ומדריגת הצורה. ציווי זה מתחיל ביום השמיני ללידה, שהוא אחרי שבעה ימים שכנגד הטבע. הראשון שנצטווה במילה היה אברהם, כי בו בחר אלהים לראשונה לכרות עמו ברית להוציאו מן הטבע.^[23]

הראי"ה קוק רואה בערלה תוצאה של 'נטיה אינדיבידואלית שפלה' ב- 'פרדסי האהבה המינית':

	האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידאלים הנשאים ממלאי החיים. והם נוטעים אלה האחרונים, את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית והפתולוגית.
– טללי אורות, ז'

במצות המילה הוא רואה הכשרה של הבשר והרוח אל אור האהבה:

	שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, על ידי ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה.
– טללי אורות, ז'

הערות שוליים

^ דבריו הועתקו על ידי יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון", א' כ"ב.
^ (תלמוד בבלי, סנהדרין, מ"ד ע"א)
^ http://www.beofen-tv.co.il/circumcision/70-71.pdf
^ (תלמוד בבלי, יבמות, ע"א ע"ב ותוספות שם, ד"ה "לא" וד"ה "מאי")
^ American Academy of Pediatrics Task Force on Circumcision (March 1, 1999). "Circumcision Policy Statement" (PDF). Pediatrics 103 (3): 686–693. doi:10.1542/peds.103.3.686. ISSN 0031-4005 PMID 10049981. אוחזר ב־2006-07-01.
^ ‏הרב שאול ישראלי‏, הטפת דם ברית של יוצאי אתיופיה הנימולים, תחומין ז, ה'תשמ"ו, עמוד 295
^ Cathcart P, Nuttall M, van der Meulen J, Emberton M, Kenny SE (July 2006). "Trends in paediatric circumcision and its complications in England between 1997 and 2003". Br J Surg 93 (7): 885–90. doi:10.1002/bjs.5369. PMID 16673355.
^ (שו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן כד', שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן כט')
^ (תלמוד בבלי, שבת, קל"ג ע"א, ד"ה "ופורעין")
^ (מסכת שבת, פרק יט', משנה ב')
^ (מסכת שבת, קל"ג ע"ב)
^ (זיכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 20)
^ קישור למאמר: מסורת המציצה - שדה קרב רפואי במלחמת תרבות
^ עמירם ברקת, ‏3 תינוקות מתו אך החרדים בניו יורק מסרבים להפסיק "מציצה" בברית מילה, באתר הארץ, 7.9.2005
^ פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד, מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק
^ ^16.0 ^16.1 מדרש תנחומא (פרשת תזריע, פסקה ה')
^ ספר האמונות והדעות, מאמר שלישי, פרק י'
^ ספר הכוזרי, מאמר ראשון, קט"ו
^ ^19.0 ^19.1 ^19.2 מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט, בתרגום מיכאל שורץ
^ תפארת ישראל פרק ב', בביאור שיטת רבי עקיבא שהוזכרה לעיל והכתוב במדרש תנחומא פרשת שמיני אות ט'
^ דברים פרק י' פסוק טז'
^ ירמיהו פרק ו' פסוק י'
^ באר הגולה, באר החמישי, פרק ד', ותפארת ישראל פרק יט'

קישורים חיצוניים

ראו תמונות נוספות בוויקישיתוף
ברית מילה באתר עתים
ברית מילה, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
"מילה" באתר מכון שלזינגר
פעילות על ברית המילה של אברהם באתר מקראגשר
ברית מילה סרטו של ארי לבסקר
מרדכי הלפרין, מציצה ורחיצה בחמין לאחר ברית מילה, באתר "דעת"

ראו גם

[1] דבריו הועתקו על ידי יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון", א' כ"ב.

[2] (תלמוד בבלי, סנהדרין, מ"ד ע"א)

[.D7.A0.D7.99.D7.A1.D7.9F_.D7.A8.D7.95.D7.91.D7.99.D7.9F-3] ttp://www.beofen-tv.co.il/circumcision/70-71.pdf

[4] (תלמוד בבלי, יבמות, ע"א ע"ב ותוספות שם, ד"ה "לא" וד"ה "מאי")

[AAP1999-5] American Academy of Pediatrics Task Force on Circumcision (March 1, 1999). "Circumcision Policy Statement" (PDF). Pediatrics 103 (3): 686–693. doi:10.1542/peds.103.3.686. ISSN 0031-4005 PMID 10049981. אוחזר ב־2006-07-01.

[6] ‏הרב שאול ישראלי‏, הטפת דם ברית של יוצאי אתיופיה הנימולים, תחומין ז, ה'תשמ"ו, עמוד 295

[cathcart-7] Cathcart P, Nuttall M, van der Meulen J, Emberton M, Kenny SE (July 2006). "Trends in paediatric circumcision and its complications in England between 1997 and 2003". Br J Surg 93 (7): 885–90. doi:10.1002/bjs.5369. PMID 16673355.

[8] (שו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן כד', שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן כט')

[9] (תלמוד בבלי, שבת, קל"ג ע"א, ד"ה "ופורעין")

[10] (מסכת שבת, פרק יט', משנה ב')

[11] (מסכת שבת, קל"ג ע"ב)

[12] (זיכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 20)

[13] קישור למאמר: מסורת המציצה - שדה קרב רפואי במלחמת תרבות

[14] עמירם ברקת, ‏3 תינוקות מתו אך החרדים בניו יורק מסרבים להפסיק "מציצה" בברית מילה, באתר הארץ, 7.9.2005

[15] פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד, מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק

[akiva-16] 16.0 ^16.1 מדרש תנחומא (פרשת תזריע, פסקה ה')

[17] ספר האמונות והדעות, מאמר שלישי, פרק י'

[18] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, קט"ו

[moreh-19] 19.0 ^19.1 ^19.2 מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט, בתרגום מיכאל שורץ

[20] תפארת ישראל פרק ב', בביאור שיטת רבי עקיבא שהוזכרה לעיל והכתוב במדרש תנחומא פרשת שמיני אות ט'

[21] דברים פרק י' פסוק טז'

[22] ירמיהו פרק ו' פסוק י'

[23] באר הגולה, באר החמישי, פרק ד', ותפארת ישראל פרק יט'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

@@ שורה 83: / שורה 83: @@
 == הליך המילה ==
-[[קובץ:Brit-Milah-Tools.jpg‏|שמאל|ממוזער|250px|ערכת כלי ברית מילה (מימין לשמאל): משחזת, מגן עטרה, מפריד, סכין מילה, מספריים ושפופרת מציצה]]
+[[קובץ:Circumcision set.jpg‏|שמאל|ממוזער|250px|ערכת כלי ברית מילה מהמאה ה-18.]]
 [[קובץ:Göttingen-Beschneidungswerkzeuge.02.JPG|שמאל|ממוזער|250px|סט מכשירים המשמשים לשם ביצוע ברית המילה, תצוגה במוזיאון העיר גטינגן]]
 בשונה מהליכי מילה אחרים, רפואיים או בדתות אחרות, הליך המילה עצמו ביהדות הרבנית כולל שלושה שלבים שונים:'''מילה'" או ה"חיתוך", ''פריעה'", ו"'מציצה'". שלושתם הם חלק מטקס ברית המילה של ימינו. שלושת השלבים האלה מוזכרים כבר במשנה, מסכת שבת, פרק י"ט, ב': "מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון".
@@ שורה 168: / שורה 168: @@
 {{ציטוט| תוכן=שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, על ידי ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה. |מקור= טללי אורות, ז'|מרכאות=כן}}
-==מיזמים==
+== הערות שוליים ==
-{{מיזם|he}}
+<references />
-{{מיזם|en|Brit milah}}
 ==קישורים חיצוניים==
@@ שורה 179: / שורה 178: @@
 * [http://www.mikragesher.org.il/titles/bereshit/peiluyot/index.html פעילות על ברית המילה של אברהם] באתר מקראגשר
 * [http://video.google.com/videoplay?docid=-2372535130226634650&q=%22Ari+Libsker%22&total=14&start=0&num=10&so=0&type=search&plindex=3 ברית מילה סרטו של ארי לבסקר]
-* {{אליעזר מלמד|1942|הלכות ברית מילה}}
 * מרדכי הלפרין, [http://www.daat.ac.il/daat/refua/brite-4.htm מציצה ורחיצה בחמין לאחר ברית מילה], באתר "דעת"
-== הערות שוליים ==
+==ראו גם==
-<references />
+* [[אפוסתיה]]
+* [[צלקת מילה]]
 [[קטגוריה:יהדות]]