שינויים

'''שמירת נגיעה''', הוא מונח פופלרי בן זמננו המתאר את שמירת האיסור הקיים ב[[הלכה]] בהלכה היהודית על מגע חיבה פיזי בין [[גבר]] ו[[אישה]] שאינם [[נשואים ]] או קרובי משפחה מדרגה ראשונה (איסור המכונה גם בשם '''איסור נגיעה'''). בדרך כלל השימוש במונח נעשה כדי לתאר אדם מסוים כ'''"שומר נגיעה"'''.

לדעת ה[[רמבהרמב"ם]] מקורו של איסור זה הוא ב[[איסור באיסור קירבה לעריות]] שהוא איסור תורה המובא ב[[ספר בספר ויקרא]]: "איש איש אל כל שאר בשרו, לא '''תקרבו''' לגלות ערווה, אני ה'" (ויקרא יח, ו), אך ה[[רמבהרמב"ן]] חולק עליו וסובר שאיסור הנגיעה הוא [[מדרבנן]] בלבד, מכיוון שסובר ש[[איסור שאיסור קירבה לעריות]] עוסק ב[[ביאה]] ממש <ref>וכן סובר האבן עזרא בפירושו על הפסוק ומביא ראיה מהפסוק "ואקרב אל הנביאה".</ref>. לפי פירוש זה האיסור דרבנן נועד להיות גדר ולמנוע [[איסור עריות|גילוי עריות]].

על אף שההלכה בנושא עתיקה, המונח "שמירת נגיעה" התפתח בדורות האחרונים עם הופעתם של אנשים (בעיקר צעירים) [[דתיים]] שהכריזו בגלוי כי אינם מקפידים על איסור זה{{מקור}}.

יש לציין כי אין איסור הלכתי במגע ב[[מגע]] שאינו של חיבה, כגון התחככות נוסעים [[צפיפות|צפופים]] ב[[תחבורה בתחבורה ציבורית]], אולם לעיתים ישנה נטייה מסויימת לנסות להימנע גם ממגע כזה, בעיקר בציבור ה[[חרדי]]החרדי, כדוגמת נסיעה ב'[[קו מהדרין]]'.

על פי הרמב"ם, שמייצג את הגישה המחמירה בהלכה, מגע של חיבה<ref> "כל הבא על '''ערווה''' מן '''העריות''' דרך אברים, או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר - הרי זה לוקה מן התורה שנאמר: "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא י"ח, ל'); ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא י"ח, ו'), כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה. והעושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א א') יש לציין שאפילו הרמב"ם אסר ביאה, חיבור ונישוק אירוטי, וכך הנאה מקשר גופני, אבל לא אסר נגיעה סתמית. </ref> אסור לחלוטין בין בני מין שונה, שיש איסור כרת על [[ביאה|ביאתם]], [[מדאורייתא]] או [[מדרבנן]] - "ערווה"<ref>הרמב"ם מגדיר בפירוש את המושג "ערווה" - "כל שאסר ביאתן בתורה וחייב על ביאתן כרת, והן האמורות בפרשת 'אחרי מות', הן הנקראין '''עריות'''; וכל אחת מהן, נקראת '''ערווה''', כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות א' ה')</ref>, והוא גם מרחיב את איסור המגע גם לאיסורי לאו. עריות הם בדרך כלל איסורי חיתון בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה ("ראשונות לעריות") ושנייה ("שניות לעריות")<ref>רשימת העריות מופיעה בפרשת [[אחרי מות]], ו[[חזוחז"ל]] הוסיפו על הרשימה המקראית עוד 20 אפשריות נוספות.</ref>, ואיסורי לאו הם איסורי חיתון קונקרטיים אחרים כמו אלמנה ו[[כהן וכהן גדול]], [[ממזר]] ובת ישראל וכדומה, שחומרתם פחותה משל איסורי עריות.<ref>"וכל הדברים האלו, אסורין בחייבי לאוין." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א ג') - איסורי לאו הקיימים הם למשל בין כהן גדול לאלמנה, ובין כהן לגרושה, בין ישראל לממזרה, או בין בת ישראל לממזר. </ref>.

לעומת הרמב"ם הרמב"ן חלק עליו וסבר שאיסור "לא תקרבו" מדבר על קיום [[יחסי מין|יחסים מיניים ]] ממש, ולכן איסור נגיעה לא נכלל בו, ולא לוקה עליה, וממילא איסור נגיעה הוא איסור דרבנן שתקנו חז"ל.

בשונה מקרובות ומ[[אשת ומאשת איש]], ההלכה אינה קובעת שאישה פנויה היא [[ערווה ]] על גבר, ולפיכך אין הלכתית-תאורטית איסור על מגע של חיבה בין גבר לפנויה. אולם, איסורי קריבה יש גם ל[[נידה]], שכן גם היא אסורה באיסור כרת; וכך על גבר ישנו איסור קריבה גם כלפי פנויה אם היא נידה.

מאז חורבן ה[[מקדש]] המקדש ולאור היעדרו של אפר [[פרה אדומה]] פחת הצורך ב[[טהרה]] בטהרה ליומיום ([[הפרשת חלה]] למשל), מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא "שימושים טכניים", הרי שכאשר אין שימושים טכניים פוחתת המוטיבציה להיטהר. בתקופת ה[[ריבהריב"ש]] קיבל המנהג שרווקות אינן טובלות הנמקות נוספות.<ref>איסור על קיום יחסי מין בין פנויים כשהאישה טהורה הוא לחלק מהשיטות (רמב"ם) איסור לאו רגיל שחייבים עליו מלקות בלבד, ולחלקן איסור "עשה" בלבד, או אף מותר (ראב"ד ורמב"ן) בהתקיים תנאים מסוימים (ייחודיות הקשר ופומביותו). עם זאת, לדעת כולם האיסור לקיים [[יחסי מין ]] עם [[נידה ]] הוא איסור כרת שהוא חמור. המנהג שלא לטבול נומק כחיובי בהיותו מרחיק קיום יחסי מין בין פנויים בשל החמרת האיסור על כך.</ref>  מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קריבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מהאיש).

* לצורך עלייה ל[[הר להר הבית]]

אף על פי שמקור האיסור הוא במגע של חיבה בלבד, גם במגע "סתמי" נוטה ההלכה כיום להחמיר במקום שניתן{{מקור}} (עזרה לקום, הפניית תשומת לב, לחיצת יד) אך מתירה במקום שהדבר נדרש והכרחי. לגבי [[לחיצת יד]] ישנם חילוקי דעות, בעוד רבנים בגרמניה של לפני מלחמת העולם השניה לא נמנעו מלחיצת יד, היו רבנים שסברו כי בלחיצת יד ניתן להקל, כאשר אי לחיצת ידה יתפרש בעיניה כעלבון, והיו רבנים שאסרו לחיצת יד מכל וכל, בדומה למגע של חיבה <ref>הרב פיינשטיין, אגרות משה אבן העזר חלק א´ סוף סימן נ"ו.</ref>

ה[[תלמוד בבלי|תלמוד]] התלמוד מתייחס בבוז לאדם שמחמיר על עצמו גם במקרה של [[פיקוח נפש]], וקורא לו "[[חסיד]] שוטה".<ref>המושג מוזכר בהקשר של אדם שעובר בנהר ורואה אישה טובעת, אך מסרב להצילה, כי אין זה ראוי וצנוע להסתכל על אשה ולכן לא ניגש להצילה.</ref>

* [[צניעות (יהדות)]]

{{הלכה}} [[קטגוריה:צניעות ביהדות]] [[en:Negiah]][[fa:نگیاיהדות]]