סרסור הוא אדם המנהל את עסקיה של זונה, ומתפרנס מרווחיה.
יתרונותיו של הסדר זה עבור הזונה הם שהסרסור מעניק לה הגנה מפני הלקוחות ומפני סרסורים אחרים, ומבטיח את שליטתה באזור פעילות מסוים. החיסרון הברור הוא כניסתה של הזונה למערכת יחסים נצלנית, ממנה היא מתקשה לצאת. על מנת להבטיח את הישארות הזונות עימם, נוקטים הסרסורים באמצעים שונים, שיוצרים אצל הזונות תחושת תלות. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי במניפולציות פסיכולוגיות, באיומים ואף באלימות. לעתים קרובות, הסרסור הוא זה ששידל את הזונה לעסוק בזנות לראשונה. יש גם סרסורים שמספקים סמים לזונות, על מנת לחזק את תלותן בהם.
אף שרוב הסרסורים הם גברים, יש גם נשים העוסקות בכך. ברוב המקרים, לא מדובר בניהול עסקיהן של זונות רחוב, אלא במנהלות של בתי בושת. אישה המנהלת בית בושת אינה מכונה "סרסורית", אלא "מאדאם".
במרבית מדינות העולם, ובהן ישראל, הסרסרות היא עבירה פלילית, אם כי יש מדינות שבהן ניהול בית בושת הוא חוקי, הבולטת שבהן היא הולנד.
סעיף 199 לחוק העונשין של ישראל מגדיר את עבירת הסרסרות, וקובע עונש מאסר עד 5 שנים על "מי שמחייתו, כולה או מקצתה, דרך קבע או בתקופה כלשהי, על רווחי אדם העוסק בזנות" ועל "מי שמקבל ביודעין מה שניתן בעד מעשה זנות של אדם או חלק ממה שניתן כאמור". העונש מוחמר ל-7 שנות מאסר, אם אותו אדם עבר את העבירה כלפי בן זוגו, ילדו או ילדו החורג, או תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך, או השגחה. סעיף 200 לחוק קובע חזקה לפיה "גבר הגר עם זונה או שהוא רגיל להילוות אליה דרך קבע או משתמש בפיקוחו או בהשפעתו עליה בדרך שיש בה כדי לסייע בידה או להכריחה לזנות, חזקה עליו שהוא חי על רווחיה, זולת אם הוכח היפוכו של דבר". בסעיף 199 השתמש המחוקק בסגנון עוקף מגדר, ואילו את סעיף 200 ניסח מתוך ההנחה שהסרסור הוא גבר והזונה היא אישה.