הרפס באיבר המין (באנגלית: Genital herpes, הרפס גניטלי) הוא זיהום הנגרם על ידי וירוס הרפס סימפלקס (HSV) בפין או בפות. רוב האנשים אין חווים תסמינים כלל או שהם חווים סימפטומים קלים ולכן אינם יודעים שהם נגועים. כאשר תסמינים כן באים לידי ביטוי, הם בדרך כלל כוללים שלפוחיות קטנות שנפתחות ויוצרות פצעים כואבים. תסמינים דמויי שפעת כגון חום, כאב או בלוטות לימפה נפוחות, עלולים להתרחש. תסמינים לרוב יחלו להופיע כ-4 ימים לאחר החשיפה כאשר הם עשויים להמשך עד 4 שבועות. לאחר ההידבקות עלולות להתרחש התפרצויות נוספות, אך הן בדרך כלל מתונות יותר.
המחלה מתפשטת בדרך כלל על ידי מגע עורי ישיר של איברי המין בהפרשות של מישהו שנדבק, כלומר בדרך כלל במהלך יחסי מין, כולל מין אנאלי ואוראלי. ניתן להידבק גם כאשר לצד המדביק אין פצעים בעת המגע המיני.
ניתן להימנע מהידבקות בהרפס באיבר המין על ידי התנזרות מיחסי מין, שימוש בקונדומים או קיום יחסי מין עם מישהו שאינו נגוע.
נכון לשנת 2015 כ-846 מיליון אנשים (12% מאוכלוסיית העולם) סבלו מהרפס באיבר המין. בארצות הברית, יותר מאחד מכל שישה אנשים בין הגילאים 14 עד 49 חולים במחלה. ניתן להידבק גם במהלך לידה.
סימנים ותסמינים
בקרב גברים, הנגעים מופיעים על עטרת הפין, לאורך גוף הפין או בחלקים אחרים באזור כגון הירך הפנימית, הישבן או פי הטבעת. בקרב נשים, נגעים מופיעים על או ליד כף הערווה, בדגדגן או בחלקים אחרים של הפות, בישבן או בפי הטבעת.[1]
תסמינים נפוצים אחרים כוללים כאב, גירוד וצריבה. תסמינים פחות נפוצים, אך עדיין שכיחים, כוללים הפרשות מהפין או הנרתיק, חום, כאבי ראש, כאבי שרירים, בלוטות לימפה נפוחות ומוגדלות וחולשה. לעיתים קרובות נשים חוות תסמינים נוספים כגון כאב או צריבה בהטלת שתן ודלקת צוואר הרחם. דלקת הרפטית (דלקת המשויכת לווירוס ההרפס) בפי הטבעת שכיחה בקרב אנשים המקיימים יחסי מין אנאליים.
כעבור 2–3 שבועות, הנגעים מתקדמים והופכים לפצעים ולאחר מכן מגלידים ומחלימים, אם כי נגעים על רקמה רירית עשויים לא להגליד כלל. במקרים נדירים, אם הזיהום התפשט לעבר עצם העצה באזור של חוט השדרה עלולה להגרם אצירת שתן חמורה ועשויים להופיע סימנים של מילורדיקוליטיס: כאב, אובדן תחושתי, נמלול ופריחה.
הִשָׁנוּת
לאחר התפרצות ראשונית של הרפס גניטלי הנגרם על ידי HSV-2, תהיה הישנות אחת לפחות בכ-80% מהאנשים, בעוד ששיעור ההישנות של הרפס גניטלי הנגרמת על ידי HSV-1 הוא כ-50%. הרפס גניטלי הנגרם על ידי HSV-2 חוזר בממוצע ארבע עד שש פעמים בשנה, בעוד שהזיהום של HSV-1 מתרחש רק פעם בשנה.
אנשים עם הרפס גניטלי חוזר יכולים לקבל טיפול מדכא, המורכב מטיפול אנטי-ויראלי יומי המכיל אציקלוביר, ואלציקלוביר (valacyclovir) או פמציקלוביר (farmciclovir). טיפול מדכא עשוי להיות שימושי לאלו שיש להם לפחות ארבע חזרות של הווירוס בשנה, אך הראיות ליעילות הטיפול חלשות.טיפול מדכא ככל הנראה יפחית את השנות המחלה גם בקרב אנשים עם שיעורי השנות נמוכים. יש להפסיק טיפול מדכא לאחר שנה לכל היותר כדי להעריך מחדש את תדירות ההישנות.
הדבקה
הרפס גניטלי יכול להתפשט על ידי הפרשה ויראלית (באנגלית: viral shedding) לפני ואחרי היווצרות פצעים. הסיכון להתפשטות בין בני זוג הוא כ-7.5% במשך שנה (עבור מין לא מוגן). הסבירות להעברת הרפס גניטלי מאדם אחד לאחר יורדת ב-50% על ידי שימוש בקונדום, וכמו כן גם שימוש בקונדום נשי מוריד את הסיכויים ב-50%. הימנעות ממין במהלך התפרצות פעילה גם מסייעת להפחית את סיכויי ההדבקה. ככל שבן הזוג נושא את הווירוס זמן רב יותר, כך קצב ההעברה נמוך יותר. אדם נגוע עשוי להפחית עוד יותר את סיכוני ההעברה על ידי שמירה על מינון יומי של תרופות אנטי-ויראליות. זיהום על ידי הרפס גניטלי מתרחש בערך ב-1 מכל 1,000 אקטים מיניים.
בדיקות סקר
בדיקות דם אינן מומלצות לאנשים שאין להם תסמינים של HSV, כולל נשים בהריון, מתוך חשש שהדבר יגרום ליותר נזק מאשר תועלת שכן יש שיעור חיובי שגוי גבוה וקבלת תוצאת בדיקה חיובית עלולה לגרום לבעיות אחרות, כגון קשיים בזוגיות.
טיפול
אם נדבקים בהרפס גניטלי, אין תרופה.תרופות אנטי-ויראליות, כגון אציקלוביר, ואלציקלוביר, פמציקלוביר, עשויות למנוע התפרצויות או לקצר התפרצויות אם הן מתרחשות. שימוש ארוך טווח בתרופות אנטי ויראליות עשוי גם להפחית את הסיכון להדבקה. ככל שאדם חולה בנגיף זמן רב יותר, כך הוא חווה פחות התפרצויות והסיכויים שידביק אדם אחר קטנים, בשל אנטיגנים מיוחדים ותגובה חזקה יותר של מערכת החיסון.
אציקלוביר היא תרופה אנטי-ויראלית המפחיתה את הכאב ואת מספר הנגעים במקרה הראשוני של הרפס גניטלי. יתר על כן, היא מקטינה את התדירות והחומרה של זיהומים חוזרים. התרופה מגיעה בקפסולות, טבליות, הזרקה, אבקה להזרקה ומשחה. המשחה משמשת באופן מקומי והיא מפחיתה כאב, מפחיתה את זמן הריפוי ומגבילה את התפשטות הזיהום.
בקרב אנשים שחווים את ההתרפצות הראשונה שלהם של הרפס גניטלי, צריכה אוראלית של אציקלוביר עשויה להפחית את משך התסמינים והנגעים, אך הסיכון להשפעות שליליות אינו ודאי. ייתכן גם שישנו הבדל קטן אם בכלל בין אציקלוביר מקומי לפלסבו מבחינת משך התסמינים והנגעים והסיכון לתופעות לוואי.
ואלציקלוביר היא קדם תרופה המומרת לאציקלוביר בעת הכניסה לגוף. התרופה עוזרת להקל על הכאב ואי הנוחות ואף מאיצה את ריפוי הפצעים. ואלציקלוביר מגיעה רק בקפסולות והיתרון שלה הוא שיש לה משך פעולה ארוך יותר מאשר לאציקלוביר. שימוש לדוגמה הוא דרך הפה פעמיים ביום במשך עשרה ימים עבור נגע ראשוני, ופעמיים ביום במשך שלושה ימים עבור אפיזודה חוזרת.
פמציקלוביר היא תרופה אנטי-ויראלית נוספת השייכת לאותה משפחה. פמציקלוביר היא קדם תרופה אשר מומרת לפנציקלוביר (penciclovir) בתוך הגוף. לתרופה זה משך פעולה ארוך יותר מאשר לאציקלוביר והא מגיע רק בטבליות.
אפידמיולוגיה
בערך כ-16 אחוז מהאמריקאים בין הגילאים 14 עד 49 נגועים בהרפס גניטלי, מה שהופך אותה לאחת ממחלות המין הנפוצות ביותר. יותר מ-85% מאלו עם HSV-2 אינם מודעים לזיהום שלהם. בערך כ-776,000 אנשים בארצות הברית נדבקים בזיהומי הרפס חדשים מדי שנה.
בדיקות הרפס אינן נכללות בבדיקות מין שגרתיות. בדיקת הרפס שנויה במחלוקת מכיוון שהתוצאות לא תמיד מדויקות או מועילות.
היסטוריה
בתחילת המאה ה-20 משרד הבריאות בבריטניה חוקק חוק אשר קבע טיפול חובה במחלות המועברות במגע מיני, אך החוק לא כלל הרפס מכיוון שהמחלה לא נתפסה כחמורה מספיק. עד לשנת 1975, ספרי לימוד של סיעוד לא כללו הרפס מכיוון שהוא לא נחשב כגרוע יותר מהצטננות. לאחר הפיתוח של אציקלוביר בשנות ה-70, חברת התרופות Burroughs Wellcome השיקה קמפיין שיווקי נרחב שפרסם את המחלה, כולל יצירת קבוצות תמיכה לנפגעים.
מחקר
נעשים ניסיונות לפתח חיסון להתפרצויות אקטיביות של הנגיף - אף על פי שרוב המקרים הם א-סימפטומטיים - אך התוצאות עד כה לא הצליחו לעשות זאת או למנוע את ההדבקה.
ראו גם
<ref> לא תקין;
לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם CDC2017Bas3