הרפס באיבר המין (באנגלית: genital herpes, הרפס גניטלי) הוא זיהום הנגרם על ידי וירוס הרפס סימפלקס (HSV) בפין או בפות. רוב האנשים אין חווים תסמינים כלל או שהם חווים סימפטומים קלים ולכן אינם יודעים שהם נגועים. כאשר תסמינים כן באים לידי ביטוי, הם בדרך כלל כוללים שלפוחיות קטנות שנפתחות ויוצרות פצעים כואבים. תסמינים דמויי שפעת כגון חום, כאב או בלוטות לימפה נפוחות, עלולים להתרחש. תסמינים לרוב יחלו להופיע כ-4 ימים לאחר החשיפה כאשר הם עשויים להמשך עד 4 שבועות. לאחר ההידבקות עלולות להתרחש התפרצויות נוספות, אך הן בדרך כלל מתונות יותר.
המחלה מתפשטת בדרך כלל על ידי מגע עורי ישיר של איברי המין בהפרשות של מישהו שנדבק, כלומר בדרך כלל במהלך יחסי מין, כולל מין אנאלי ואוראלי. ניתן להידבק גם כאשר לצד המדביק אין פצעים בעת המגע המיני.
ניתן להימנע מהידבקות בהרפס באיבר המין על ידי התנזרות מיחסי מין, שימוש בקונדומים או קיום יחסי מין עם מישהו שאינו נגוע.
נכון לשנת 2015 כ-846 מיליון אנשים (12% מאוכלוסיית העולם) סבלו מהרפס באיבר המין. בארצות הברית, יותר מאחד מכל שישה אנשים בין הגילאים 14 עד 49 חולים במחלה. ניתן להידבק גם במהלך לידה.
תוכן עניינים
סימנים ותסמינים
בקרב גברים, הנגעים מופיעים על עטרת הפין, לאורך גוף הפין או בחלקים אחרים באזור כגון הירך הפנימית, הישבן או פתח פי הטבעת. בקרב נשים, הנגעים מופיעים בכף הערווה, על הדגדגן או בחלקים אחרים של הפות, בישבן או בפתח פי הטבעת.
הנגעים עשויים לכאוב, לגרד או לצרוב. תסמינים שכיחים אחרים כוללים הפרשות מהפין או מהנרתיק, חום, כאבי ראש, כאבי שרירים, בלוטות לימפה נפוחות ומוגדלות וחולשה כללית. לעיתים קרובות נשים חוות תסמינים נוספים כגון כאב או צריבה בהטלת שתן או בדלקת בצוואר הרחם. דלקת בפי הטבעת שכיחה בקרב אנשים המקיימים יחסי מין אנאליים.
הנגעים הופכים לפצעים רגילים לאחר 2-3 שבועות ולאחר מכן מגלידים ומחלימים. נגעים על רקמה רירית עשויים לא להגליד כלל. במקרים נדירים, אם הזיהום התפשט לעבר עצם העצה, עלולה להיגרם אצירת שתן חמורה ועשויים להופיע סימנים של מילורדיקוליטיס: כאב, אובדן תחושתי חלקי או מלא ופריחה.
הישנות
לאחר התפרצות ראשונית של הרפס באיבר המין, עשויים נגעים להופיע שוב ושוב. סיכויי החזרה לפחות פעם אחת הם 80% ממי שחלה בסוג HSV-2 ו-50% ממי שחלה בסוג HSV-1. הרפס באיבר המין עשוי לחזור בממוצע 4 עד 6 פעמים בשנה בסוג HSV-2 ורק פעם בשנה בסוג HSV-1.
אנשים עם הרפס באיבר המין חוזר יכולים לקבל טיפול מדכא שעשוי להיות שימושי לאלו שיש להם לפחות ארבע חזרות של הווירוס בשנה, אך הראיות ליעילות הטיפול חלשות. טיפול מדכא ככל הנראה יפחית את הישנות המחלה גם בקרב אנשים עם שיעורי הישנות נמוכים.
הדבקה
הרפס באיבר המין יכול להתפשט על ידי הפרשה ויראלית לפני ואחרי היווצרות פצעים. הסיכון להתפשטות בין בני זוג הוא כ-7.5% במשך שנה (ביחסי מין לא מוגנים). הסבירות להעברת הרפס באיבר המין מאדם אחד לאחר יורדת ב-50% על ידי שימוש נכון בקונדום (שימוש בקונדום נשי מוריד את הסיכויים באופן דומה). הימנעות ממין במהלך התפרצות פעילה גם מסייעת להפחית את סיכויי ההדבקה. ככל שבן הזוג נושא את הווירוס זמן רב יותר, כך קצב ההעברה נמוך יותר. אדם נגוע עשוי להפחית עוד יותר את סיכוני ההעברה על ידי שמירה על מינון יומי של תרופות אנטי-ויראליות. זיהום על ידי הרפס באיבר המין מתרחש בערך ב-1 מכל אלף אקטים מיניים.
טיפול
אין תרופה להרפס באיבר המין שכן מדובר במחלה חשוכת מרפא. תרופות אנטי-ויראליות עשויות למנוע התפרצויות או לקצר התפרצויות אם הן מתרחשות. שימוש ארוך טווח בתרופות אנטי ויראליות עשוי גם להפחית את הסיכון להדבקה. ככל שאדם חולה בנגיף זמן רב יותר, כך הוא חווה פחות התפרצויות והסיכויים שידביק אדם אחר קטנים יותר, בשל אנטיגנים מיוחדים ותגובה חזקה יותר של מערכת החיסון.
אפידמיולוגיה
בערך כ-16% מהאמריקאים בין הגילאים 14 עד 49 נגועים בהרפס באיבר המין, מה שהופך אותה לאחת ממחלות המין הנפוצות ביותר. למעלה מ-85% מאלו עם HSV-2 אינם מודעים לזיהום שלהם. בערך כ-776,000 אנשים בארצות הברית נדבקים בזיהומי הרפס חדשים מדי שנה.
בדיקות הרפס אינן נכללות בבדיקות מין שגרתיות. בדיקת הרפס שנויה במחלוקת מכיוון שהתוצאות לא תמיד מדויקות או מועילות.
היסטוריה
בתחילת המאה ה-20 משרד הבריאות בבריטניה חוקק חוק אשר קבע טיפול חובה במחלות המועברות במגע מיני, אך החוק לא כלל הרפס מכיוון שהמחלה לא נתפסה כחמורה מספיק. עד לשנת 1975, ספרי לימוד של סיעוד לא כללו הרפס מכיוון שהוא לא נחשב כגרוע יותר מהצטננות.
עד כה אף מחקר לא הצליח לפתח חיסון למחלה או למנוע התפרצויות נישנות.