אייסכינס נגד טימרכוס הוא נאום תביעה שנכתב בשנת 346-345 לפני הספירה על ידי מדינאי מאתונה בשם אייסכינס. הנאום הנו יצירה המתארת את הפרקטיקה המשפטית באתונה. יצירה זו אף מתארת את תפיסת העולם של אזרחי אתונה כלפי אהבה חד מינית בין גברים.
הרקע לתביעה
אייסכינס (יוונית:Αισχίνης, אנגלית:Aeschines) תבע לדין מדינאי יריב מאתונה בשם טימרכוס. אייסכינס היה אחד מחשובי סיעת השלום שרצתה בהסכם עם מלך מוקדון פיליפוס השני. טימרכוס היה חלק מסיעת הנצים שקראו להתנגד למלך המוקדוני ולא תמכו בהסכם כלשהו עימו. ראשון, תבע טימרכוס את אייסכינס, בטענה כי זה בגד באתונה והנו משרת את המלך המוקדוני. טימרכוס ושותפו לסיעה דמוסתנס טענו כי אייסכינס בגד בשליחותו ובעיר בעת משלחת הכזב.
בתגובה החליט אייסכינס, שהיה ידוע ביכולתו הרטורית, לתבוע את טימרכוס במטרה לסלקו מפעילות ציבורית ואף לגרום לשלילת חלק מזכויותיו האזרחיות. התוצאה של שלילת זכויות האזרח הייתה, בין השאר, ביטול התביעה כנגד אייסכינס עצמו.
האשמה כנגד טימרכוס
נטען כנגד טימרכוס כי קיבל תשלום עבור שירותי מין. החוק באתונה קבע כי זו עבירה שעונשה שלילת זכויות אזרחיות. בין הזכויות שנשללות מצוינים איסור לשמש במישרה ציבורית, תביעת אזרח לדין, נאומים באספות עם ועוד.
ביסוס התביעה
התביעה מבוססת ברובה על רכילות, שמועות ורמזים שאינם מוכחים בעת המשפט. התובע, המפורסם ביכולת הנאום שלו, משתמש בטכניקות דמגוגיות. טכניקות אלו משמשות כדי לבסס ראיות שבעצם אינן קיימות. בידי התובע אין עדים או ראיות מוחשיות כלשהן. התובע משתמש היטב בחולשות אנושיות ובכשלים לוגיים על מנת לשכנע את המושבעים. הראיות המעטות שמוצגות הינן נסיבתיות.
מערכת המשפט באתונה
באתונה של המאה ה-4 לפני הספירה יכול היה כל אזרח לתבוע אזרח אחר בעניין אישי או ציבורי. הפסיקה ניתנה על ידי מושבעים שנבחרו מתוך מאגר של 6000 אזרחים שנבחרו לתפקיד זה. גודל קבוצת המושבעים נקבע לפי חשיבות המשפט. במקרים מסוימים הכיל בית המשפט מעל ל-2000 מושבעים, שלאיש מהם לא היה ידע כלשהו בחוק או במשפט. מקצוע עריכת דין לא היה קיים וכך גם מומחיות בתחום המשפט. ראיות שהוצגו בעת המשפט לא נבדקו לפני כן, למושבעים לא היו הכלים לבחון את העובדות שהוצגו על ידי הנואמים ולא ניתן היה לחקור עד לגבי תוכן עדותו.