נישואים אזרחיים הם נישואים שהמעמד הפורמלי ניתן להם על ידי נציג רשות אזרחית ולא על ידי נציג מוסד דתי.
מדינות רבות מגדירות את הנישואים כפי שהגדיר אותם הדין הבריטי "איחוד מרצון, ולכל החיים, של גבר אחד, עם אישה אחת, המוציא מכללו את כל האחרים" [1]. בהגדרה זו מספר מרכיבים. ראשית, כאשר המדובר על "רצון", עולה בדעת התקשרות חוזית. אך המדינה אינה רואה את הנישואים כחוזה, אלא כמעמד אישי, המקנה זכויות וחובות כלפי המדינה, ואשר הכניסה אליו והיציאה ממנו שונים וחמורים מכריתת החוזה ומביטולו. שנית, הגדרה זו מוציאה מכלל אפשרות נישואים של זוגות חד-מיניים. במדינות רבות מתקיימים מוסדות מקבילים, הנקראים בשמות שונים, והמהווים הכרה של המדינה במעמד דומה, מקביל או אף זהה לנישואים בין זוגות חד-מיניים ונישואים בין זוגות הטרוסקסואליים.
היסטוריה של הנישואים האזרחיים
נישואים אזרחיים החלו להיות מוכרים במערב במהלך המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. כל מדינה מחזיקה מרשם אוכלוסין ובו נרשם גם המעמד האישי, ורוב המדינות רואות זאת כסמכותן לרשום זוג כנשוי, גם מבלי שביצע טקס דתי, אם עמד בתנאים הנדרשים על ידי המדינה. מדינות מסוימות, כמדינת ישראל, מתנות רישום של זוג כנשוי, בכך שהנישואים ייערכו בטקס דתי מוכר, או שהזוג יהיה מוכר כנשוי במדינה אחרת.
באנגליה
באנגליה בימי הביניים התפתח מוסד ה"נישואים של המשפט המקובל", המקביל למוסד ה"ידועים בציבור" במשפט המודרני. מוסד זה היה יצירתו של המשפט המקובל אך הוא היה מוכר בשמות שונים ובצורות שונות בכל ארצות אירופה. זוגות אלו, שחיו יחדיו ללא כל טקס, דתי או אחר, נחשבו לנשואים לכל דבר ועניין. מוסד זה בוטל באנגליה עם חקיקתו של "חוק לורד הרדוויק" בשנת 1753. חוק זה דרש טקס רשמי כתנאי לתוקפם של נישואים, ורישומו של טקס זה. הטקס הוכר ונרשם רק אם נערך על ידי כנסייה מוכרת (הכנסייה האנגליקנית, כנסיית הקווייקרים והיהודים), וכל צורה אחרת של נישואים הוכרזה כבטלה. ילדים שנולדו לקשרים שלא ענו על "חוק הרדוויק" לא יכלו לרשת את רכוש הוריהם. מסיבות היסטוריות לא הוחל החוק בסקוטלנד, ועד לשנת 1940 די היה שם שגבר ואישה יתחייבו זה בפני זו ובפני עדים, על מנת להינשא. עובדה זו הובילה לתעשייה של "נישואים מהירים" בעיירות בגבול סקוטלנד, ובמיוחד נודעה בכך העיירה גרטנה גרין [2]. בשנת 1863 הוסרה אף הדרישה כי הטקס ייערך בצורה דתית, ולרשם ניתנה סמכות לרשום את הנישואים אף ללא טקס דתי.[3]
כיום ניתן להינשא באנגליה בנישואים אזרחיים לחלוטין, ללא טקס דתי כלשהו, אצל "הרשם המשגיח" (superintendent registrar). נישואים אלו דורשים "תעודה" (Certificate), ולעתים "רישיון" (Licence), המעידים כי הצדדים כשירים לנישואים. זמן קצוב לאחר הענקתם לנרשמים מראש במשרדי הרשם, נערך טקס קצר ובו חייבים להיות נוכחים הרשם, בני הזוג הנישאים ושני עדים. טקס זה נערך על פי טופס רשמי, ואינו כרוך בדרישות דתיות כלשהן.[2][4]
נישואים אזרחיים באירופה
ברבות ממדינות אירופה היו מוסדות המקבילים ל"נישואי המשפט המקובל". ב-1566 פורסם הצו של ועידת טרנט (1562 - 1563) שאסר על הקתולים כל צורה של נישואים שאינה כוללת טקס דתי המבוצע בפני כומר ושני עדים. על פי קתכיזם שהוציאה המועצה, הנישואים הם "איחודם הזוגי של איש ואישה, הנכרת בין שני אנשים הכשירים לכך, ומחייב אותם להישאר כזוג כל ימי חייהם".[5]
התאולוג ואיש הממשל הפרוטסטנטי מז'נבה, ז'אן קלווין, קבע בצו, כי על מנת שזוג ייחשב כנשוי חייב הוא ברישום על ידי המדינה, כמו גם בטקס בכנסייה.
בשנת 1792 במהלך המהפכה הצרפתית, טקס הנישואים הדתי בצרפת בוטל כליל והוחלף בטקס נשואים אזרחי. מבחינת המדינה הצרפתית הטקס האזרחי הפך לטקס המחייב, ואילו הטקס הדתי הפך להיות רק לנספח ברשות, וניתן לקיימו רק לגבי זוגות שנישאו כבר בטקס אזרחי. מנהג זה הופץ ברחבי אירופה על ידי נפוליון, שהנהיג את קוד נפוליון בשטחים אותם כבש. הפרדת הדת מהמדינה בצרפת קיבלה חותם רשמי חוקי בשנת 1905.
בגרמניה הוחל החוק הצרפתי בשטחים שעליהם השתלט נפוליון וב"מדינות לוויין" של האימפריה הנפוליונית, שכללו מספר ממדינות גרמניה. עם נפילת נפוליון, החל להתבטל מנהג הנישואים האזרחיים, ובמשך תקופה מסוימת היו מדינות ממדינות גרמניה שבהן הייתה נהוגה צורה מסוימת של נישואים אזרחיים, ומדינות שבהן לא הייתה נהוגה. ב-1875, עם איחודה של גרמניה לממלכה אחת, חוקק אוטו פון ביסמרק את "חוק הנישואים האזרחיים" (Zivilehe). מאז חקיקת החוק, הנישואים המוכרים בגרמניה הם הנישואים האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן בנישואים אזרחיים.
נישואים אזרחיים בעולם כיום
ברבות ממדינות ארצות הברית ניתן להתחתן בנישואים אזרחיים. נישואים אלו הם טקס שנערך על ידי סמכות אזרחית מקומית, כראש העיר, נבחר ציבור אחר או שופט. טקסים אלו יכולים לכלול התייחסות אל האל אך לרוב אינם כוללים התייחסות לדת מסוימת. רבים מהטקסים נערכים באולם העירייה או בבית המשפט המקומי. במסגרת זו, גם איש דת, כגון רב, כומר או קאדי, מוסמך מטעם המדינה לערוך נישואים, וכך ניתן לאחד את הטקס הדתי עם הטקס האזרחי.
במדינות רבות כגון צרפת, ספרד, גרמניה, טורקיה, ארגנטינה ורוסיה, ישנה חובה להתחתן בטקס אזרחי, ורק לאחר מכן, החפץ בכך, יכול לערוך טקס דתי, שמשמעותו היא הכרה דתית בלבד בנישואים, שכן הכרת המדינה ניתנת ללא תלות בטקס הדתי.
בישראל, מוכרים הנישואים רק אם נערכו בטקס דתי (או שנערכו במדינה אחרת המכירה בתוקפם), והמדינה אינה מוסמכת ליצור את המעמד החוקי, אלא להכיר בו ולרשמו במרשם האוכלוסין.
נישואים אזרחיים של זוגות חד-מיניים
 | ערך מורחב – נישואים חד-מיניים |
מאז 2001 חמש מדינות (הולנד, בלגיה ספרד, קנדה ודרום אפריקה) מתירות נישואים בין בני אותו המין, ובכך למעשה מעניקים להם זכויות שוות כמו זוגות הטרוסקסואליים נשואים. מספר מדינות, ביניהן ישראל (באופן מוגבל, ראו דיון מפורט בערך בג"ץ יוסי בן-ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים), ארובה, והאנטילים ההולנדיים מכירות בנישואים בין בני אותו זוג שנערכו ונרשמו כדין במדינה אחרת, אף על פי כן הם אינם מתירים כיום נישואים מסוג זה בתוך גבולות מדינותיהם.
6 ממדינות ארצות הברית - מסצ'וסטס, קונטיקט, איווה, ורמונט, ומיין - מכירות בנישואים בין בני אותו זוג. ב-24 מדינות בעולם, וכמה ממדינות ארצות הברית, מוכר מעמד, שהוכר לראשונה בדנמרק ב-1989 הנקרא "איחוד אזרחי" (Civil Union) או "שותפות רשומה" (Registered Partnership) המקנה זכויות וחובות זהות או דומות למוסד הנישואים, לבני זוג מאותו המין המתקשרים בקשר זה, אך מבלי לקרוא למוסד זה "נישואים".
התפתחויות אלו עוררו תגובת נגד, במיוחד בארצות הברית. ברוב מוחלט של מדינות ארצות הברית קיימים הסדרים חקיקתיים השוללים הכרה בנישואים בין בני אותו המין שנערכו מחוץ למדינה. חקיקה זו נקראת (DOMA - Defence of Marriage Act). בניו ג'רזי סירב בית המשפט, אף ללא חקיקת DOMA, להכיר בנישואים של בני אותו המין. במדינה זו קיים חוק המכיר ב"שותפות ביתית" המעניקה זכויות דומות לנישואים, אך בית המשפט קבע כי הענקת מעמד של "נישואים" הוא עניין למחוקק הפנימי לענות בו.[6] יוזמות חקיקה בסנאט של ארצות הברית שניסו להביא לחקיקת DOMA פדרלית, כשלו.
המחלוקת הציבורית לגבי קיום נישואים אזרחיים בישראל
| | ערך מורחב – המחלוקת הציבורית לגבי קיום נישואים אזרחיים בישראל |
בישראל אין אפשרות לערוך נישואים אזרחיים מוכרים. נישואים שנערכו במדינת ישראל מוכרים על ידי הרשויות בישראל רק אם נערכו על ידי פקיד אשר הוסמך באופן רשמי על ידי אחת מהרשויות הדתיות בישראל (יהדות אורתודוקסית, נוצרית, דרוזית, מוסלמית וכדומה), רק בין איש ואישה מאותה הדת [7]. טקסי נישואים אזרחיים מאושרים רשמית על ידי הרשויות בישראל אך ורק אם נערכו מחוץ לגבולות ישראל. זוהי סוגיה מהותית אשר נידונה רבות, בעיקר בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, כמו גם בקרב הזרמים היהודיים-דתיים הלא-חרדיים. קיים חשש בקרב צמרת הממסד הדתי חרדי בישראל שהתרת נישואים אזרחיים בישראל יחלק את האוכלוסייה היהודית בישראל לשתיים - אלו שיוכלו לשאת יהודים ואלו שלא יוכלו, בעיה אשר לכאורה תוביל לפגיעה בצביון היהודי המובהק של המדינה.
הערות שוליים
- ^ Hyde vs. Hyde (1866), L.R. 1 P & D. 130
- ^ 2.0 2.1 J. Leigh Mellor LL.B. Teach yourself the law, The English Universities Press, 1962, 142
- ^ הערך "נישואים אזרחיים" באנציקלופדיה הקתולית
- ^ "להתחתן באנגליה", אתר באנגלית
- ^ John Witte Jr. From Sacrament to Contract: Marriage, Religion, and Law in the Western Tradition Westminster John Knox Press, (1997), 91
- ^ דעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין בבג"ץ יוסי בן-ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים כוללת סקירה מקיפה של משפט ארצות הברית בעניין חקיקת DOMA, וכן סקירה של פסקי הדין האמורים מניו ג'רזי
- ^ Secularism vs Orthodox Judaism, BBC News, Jonathan Marcus , April 22, 1998, Retrieved on July 24 2007