דוד ובת שבע

בספר שמואל ב, פרקים יא-יב, מתואר מעשה דוד ובת שבע: כיצד התהלך דוד המלך על גג ביתו, ראה את בת שבע, אשת אוריה החתי, אחד מבכירי צבאו, מתרחצת, וחשק בה; כיצד סובב דוד את מותו של אוריה כדי לקחת את בת שבע לאישה אחר שהרתה לו, ומה היה עונשו של דוד על מעשה זה, כפי שניתן לו מפיו של נתן הנביא. למעשה דוד ובת שבע אין אזכור בספר דברי הימים.

דמותו של דוד, כפי שהיא מתגלה במעשה זה, נראית כעומדת בסתירה חריפה לתיאורו הרגיל בתנ"ך כמלך בחסד ה' וכמשורר האלוהים. ניגוד זה משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות.

מאמר של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי מובא בתלמוד, כי

	לא היה דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשה? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד...

.

כלומר, חטאו של דוד, ובפרט העובדה שנזכר בתנ"ך, שנתפש כספר חינוכי ומוסרי, לא בא לעודד מעשים כגון אלו או לתת להם לגיטימציה, אלא ללמד דרך תשובה ליחידים, כפי שאומר דוד בעצמו בתהלים פרק נ"א. על דרך זו אומרים אף כי דוד המלך הקים "עולה של תשובה", כלומר הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים חמורים.

המעשה עם בת שבע

מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על עמון. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47. דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו. מעשה הנחשב לפגם מוסרי שלפי הפרשנים הוביל לחטאים שבאו לאחר מכן. בעודו מסתובב על גג ארמונו חזה דוד באישה "טובת מראה מאוד" רוחצת. הוא בירר זהותה ונאמר לו שהיא בת שבע, אשתו של אוריה החתי, שהיה אחד משלושים ושבעת גיבורי דוד (שמואל ב' כ"ב). דוד שלח שליחים להביא את בת שבע ושכב עימה. בתלמוד מובאת דעה לפיה דוד כפה על בת שבע את היחסים באונס. מטרת התלמוד היא לפתור בכך בעיה הלכתית חמורה: אישה נואפת אסורה מכאן ולהבא "לבעלה ולבועלה": גם לבעלה וגם לזה שנאפה עמו, כלומר לדוד. אם כן עולה השאלה כיצד ייתכן שדוד נשא את בת שבע לאחר הניאוף, אולם אם בת שבע נאנסה, אין היא נחשבת נואפת, וממילא אינה נאסרת לא על בעלה ולא על מי ששכב עמה.

מהמקרא עצמו, על כל פנים, אין כל עדות לאונס, ומלשון המקרא אולי ניתן להסיק שאכן לא היה בכך כל אונס.

הנסיון לחפות על החטא

כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה כי היא הרה. תגובתו המיידית של דוד הייתה ניסיון לחפות על מעשה החטא שהיה מעורב בו: על פי התורה ומנהגי העולם הקדום, האישה הנואפת והגבר אשר נאף עימה – שניהם נידונים למיתה. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו וישכב עם אשתו, כדי שיחשוב כי אשתו נכנסה להריון ממנו ולא יחשוד בדבר. אולם אוריה שיבש את התוכנית. הוא נשכב בפתח בית המלך, סירב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך וסירב לסור לביתו:

"הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי?! חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה!".

גם כאשר דוד מנסה לשכרו, אין תוכניתו מצליחה. אוריה אינו פונה אל ביתו ואל יצוע אשתו.

את התנהגותו של אוריה ניתן להבין בשני אופנים. ניתן לראותה כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים, אך אפשר גם לראותה כהתרסה נזעמת כנגד דוד, כאילו אומר: "ואתה בא אל ביתך לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי!". מנחם פרי מנתח את הנאמר על-פי תורת הפערים ומתאר את דו-המשמעות בעניין זה כ"פער" שהשאיר התנ"ך במכוון: ייתכן כי אוריה כבר חשד בדוד ובאשתו ודבר זה, ולא רגשות סולידריות הם שהפריעו לו לשכב עם אשתו, כי אם חשד זה. אוריה משתמש בביטוי חריף כלפי המלך: "חייך וחי נפשך!", כך אולי הוא רומז למלך שעל מעשה כזה עליו לשלם בחייו.

כותב יהודה קיל:

"אפשר שמרוב השידולים של דוד בא אוריה לכלל חשד שיש דברים בגו, ולא על חינם מתאמץ דוד להשפיע עליו שיבוא אל ביתו. ועוד אפשר שקלטה אוזנו שמץ מרינון כלשהו מפי משרתי הארמון שידעו מהשלוחים ששלח דוד לבת שבע ומהשליח ששלחה בת שבע אליו, והחליט לא לתת לדוד לטשטש את המעשה".

אוריה נהרג במלחמה

משהתייאש דוד מהאפשרות להביא את אוריה לשכב עם אשתו, גמלה בלבו ההחלטה לסובב את מותו. בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו לנטוש את אוריה בחזית הקרב, כדי להביא למותו. באופן ציני, את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו.

יואב, המקבל את מכתב המלך, פועל כדי ליישם את הוראתו ואכן, אוריה נהרג בין לוחמים אחרים. כדי לשכך את כעסו האפשרי של דוד על שצבא יואב ניגש אל החומה להלחם, פעולה שהציבה אותו בעמדת נחיתות והביאה לאובדן הלוחמים מורה יואב לשליח שיבשר לדוד על תוצאות הקרב להודיע לו כי גם אוריה מת. ואכן, דוד מגיב בשוויון נפש לאבידות: "כזה וכזה תאכל החרב". מהמקרא נראה שכדי ליישם את הפקודה המורה על המתת אוריה פרס יואב את צבאו בצורה שהביאה למותם של לוחמים נוספים, דבר שדוד לא ציפה ממנו לעשות והיה עליו להצטער על מותם ולנזוף ביואב.

העונש

משעברה תקופת האבל על אוריה לקח דוד את בת שבע לאישה, והיא ילדה לו את הבן פרי החטא, אך דוד לא יצא מהפרשה פטור בלא כלום. נתן הנביא הגיע להוכיחו.

בפי נתן היה "משל כבשת הרש":

"שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו. מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו".

המשל נראה קל בהרבה מהנמשל. במשל מדובר על גזילת כבשה, לא על גזילת אישה ובוודאי שלא על רצח, ויש הרואים בו משום קל וחומר. אם משל זה מעורר את כעס דוד, על אחת כמה וכמה שהתנהגות דוד עצמה ראויה לכעס כזה. עם זאת, יש בנסיבות כפי שהיו אצל דוד קולא שאינה קיימת במשל. את דוד הנחתה בתחילה תשוקה בוערת ואחר כך חרדה גדולה מתוצאות גילוי ניאופו. חטאו של העשיר במשל, כך נראה, נעשה בקור רוח.

למעשהו של העשיר במשל מגיב דוד בזעם, ואינו מבין את המלכודת שטומן לו נתן: "בן מוות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתיים".

אחר הצגת המשל, קרא נתן באוזני דוד בחריפות: "אתה האיש!", ובישר לו על קללות ה'. "לא תסור חרב מביתך עד עולם... לקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך". דוד מגיב בוידוי: "חטאתי לה'". נתן משיב לו כי הוא עצמו לא ימות, אך בנו מבת שבע ימות. ואכן, התינוק לקה במחלה קשה. תינוק זה היה ממזר (אלא אם נקבל את הפירוש הסובר שבת שבע לא הייתה אשת איש. ראו להלן).

דוד צם והתפלל שבעה ימים למען הילד, ונסיונותיהם של אנשיו להאכילו עלו בתוהו. משמת הילד לבסוף חששו האנשים לבשר לו, שמא יעשה רעה לעצמו. כשראה אותם מתלחשים הסיק דוד שהילד מת, קם, אכל ורחץ עצמו. לפליאתם של האנשים: "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ?", השיב:

"בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת – למה זה אני צם. האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".

יש בתגובה זו אבטיפוס פסיכולוגי להתנהגות שאינה בלתי שכיחה בהתמודדות עם מחלה ועם אבל: התנהגותו של אדם המייסר עצמו כל עוד חש שמוטלת עליו האחריות לחייו של זולתו, ומות הזולת, הגם שמסב לו צער, משחררו מנטל אחריות זה, ובכך מפחית מהמצוקה שהוא מפגין.

הקללה שרבצה על בית דוד לא סרה עם מות הילד. אחריו הגיעו אונס תמר בידי אמנון, רצח אמנון בידי אבשלום ומרד אבשלום בדוד ומותו. על פי רש"י דוד לקה בארבעת בניו כפי שגזר את דינו של העשיר בכבשת הרש, "את הכבשה ישלם ארבעתיים".

לפי פרשנות חז"ל וחלק מהחוקרים החדשים, הייתה בת שבע נכדת אחיתופל, והניאוף עימה הוא שהוביל לימים את אחיתופל לבגוד בדוד ולסייע למרד אבשלום. פרשנות זו מתבססת בעיקר על הכתוב בספר דברי הימים בו מצוין כי בת שבע היא בתו של אליעם (או עמיאל) בן אחיתופל. פרשנים מודרניים גם מציינים כראיה נוספת את האופי החיתי של השמות המופיעים בפרשה: בת שבע נזכרת בספר דברי הימים בשם "בת שוע", שם חיתי מובהק, זיהויו של אוריה כחיתי מצוין במפורש, השם "אחיתופל" גם הוא שם חיתי ומקום מגוריו - גילה, היה ישוב חיתי.

לפי אברבנאל, פעילותה הנמרצת של בת שבע להפוך את בנה שלמה למלך בזקנתו של דוד, נבעה, בין השאר, מהחשש שמא אדוניהו ינסה להזכיר את חטא הניאוף ולהשתמש בו כדי להרוג אותה ואת בנה.

בהתאם לכך כותב אריה ברטל:

"שלמה כמלך ישראל וכיורשו של דוד היה הסיכוי היחיד לא רק להצלת חייו שלו ושל חיי אמו, אלא שימש גם כדרך יחידה להצלת שמו ויוקרתו של דוד עצמו, ותריס בפני הסכנה שאחרי מותו יוצג כאחד הנבלים בישראל".

הערכת התנהגות דוד במעשה

הפרשנות המסורתית, הנסמכת על תיאור דוד לאורך כל המקרא כקדוש וכמורם מעם, מתקשה לקבל את המעשה כפשוטו שדוד חטא בחטאים כה חמורים. ובלשון חז"ל:

	"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א; יח, יד). אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?
– תלמוד בבלי, מסכת שבת דף נו עמוד א

בתלמוד הבבלי במסכת שבת נידונת בהרחבה סוגיית חטאיו של דוד (חטאים אלו, וחטאים נוספים שהמקרא מייחס לו). בהקשר למעשה האמור, מביאה הגמרא את דבריו של רבי יהודה הנשיא תוך כדי ציון שניסיונותיו של רבי ללימוד זכות על דוד נובעים מכך שהוא צאצא שלו.

רבי יהודה הנשיא דורש את פסוקי המקרא, כך שישתמע מהם שהמקרא אינו רואה את מעשה דוד כחטא. האמוראים מרחיבים ומפרשים את דבריו, מדוע אין במעשה דוד חטא הלכתי. את גרימת מותו של אוריה הם מצדיקים בכך שהם מוצאים את דיבורו של אוריה אל המלך כלא ראוי וכמזלזל, ומשום כך הוא נחשב כמורד במלכות שדינו מיתה, אם כי הם מוסיפים שהיה על דוד לדונו בסנהדרין ולא לחרוץ בעצמו את דינו. את מעשה המשכב עם בת שבע, מפרשים האמוראים שבת שבע לא הייתה נחשבת כנשואה לאוריה באותה שעה, ומשום כך רשאי היה דוד לשאתה אם היה רוצה. הסיבה שבת שבע לא נחשבה כנשואה באותה שעה היא שלפי חז"ל, כל חיילי צבא דוד היו כותבים גט לנשותיהם בטרם יצאו למלחמה, כדי למנוע מנשותיהם להישאר עגונות אם יעלמו במלחמה. על סמך פרשנות זו אומר האמורא רב, שהחטא היחיד של דוד במעשה זה הוא רק גרימת מותו של אוריה בלבד. ""רק בדבר אוריה החתי"" (מלכים א; טו, ה)

פרשן המקרא האברבנאל מציין אף הוא, כי רצונו של רבי יהודה הנשיא לטהר את דוד שמשושלתו יצא, הביאו להוצאת המקרא מידי פשוטו. הבסיס לטענת אברבנאל, הוא דבר ה': "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (ש"ב יב,ט) והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג).

דעה נוספת מבין פרשני התלמוד, אומרת שחז"ל דברו בלשון גוזמא כדרך הדרשנים, ולא התכוונו לפטור את דוד מחטא הניאוף.

פרשני ביקורת המקרא דנים את דוד לחומרה. פרידמן משווה את התנהגותו של דוד לזו של אחאב, שעליה נאמר הרצחת וגם ירשת, ומוצא שהתנ"ך החמיר בדין האחרון והקל בדין הראשון. אחרים ציירו את בת שבע, שבפרשה זו בתנ"ך תפקידה פסיבי ביותר, כמי שתשוקותיו של דוד נכפות עליה ומתוות לה גורל טראגי. במסורת ישראל, אף על פי כן, לא פגם מעשה בת שבע בזכרו של דוד כנעים זמירות ישראל וכאבי שושלת המלוכה שממנה ייצא המשיח.

על רקע החילוקים שבין הפרשנות המסורתית לזו הביקורתית, כאשר שמעון פרס אמר בנאום בכנסת ב-1994 ש"לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות, נראה בעֵינַי יהודי או מוצא חן בעיני", דבריו גרמו לזעזוע ולזעם אצל החרדים, ואף הוגשה הצעת אי אמון בממשלה בעקבות כך.

המעשה במדרש חז"ל

במדרש חז"ל מובא שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, אלא שדוד הקדים את השעה, ולא המתין לזמן הנכון:

	דרש רבא: מאי דכתיב 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה...
– תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קו א

ספר הזוהר, המפרש את המקרא על פי הסוד, מדמה את בת שבע לארץ כנען, שהיה עליה להיכבש בידי גויי הארץ לפני שישראל נכנסו לתוכה. עוד מופיעה בזוהר הסברה שדוד הועמד בפני ניסיון בת שבע כדי להעלות את דרגתו הרוחנית כדי שתשתווה לזו של האבות, אלא שהשטן הכשילו.

בתרבות

פרשת דוד ובת שבע זכתה להתייחסות רבה בספרות העולמית. להלן כמה מן הספרים העוסקים בפרשה זו:

• משה שמיר, כבשת הרש: הספר עוסק ברקע לפרשה ובפרשה עצמה, מנקודת ראותו של אוריה החיתי.
• שטפאן היים, דו"ח דוד המלך: הספר דן בנסיונות ההסתרה של התנהגות דוד בפרשה זו ובפרשות אחרות, על ידי בנו שלמה.
• ג'וזף הלר, אלוהים יודע: הספר עוסק בחייו של דוד ומציג את הפרשה מנקודת ראותו של דוד המלך.

קישורים חיצוניים

• הסיפור על דוד ובת שבע משה גרסיאל
• דוד, החטא והעונש בפורום עצור כאן חושבים.