שינויים

|משפחה=[[רטרווירוס|רטרווירוסים]]|סוג=''[[Lentivirus]]''

'''HIV''' (קיצור של '''Human immunodeficiency virus''') או '''וירוס הכשל החיסוני האנושי''' הוא [[רטרו וירוס]] הגורם למחלת ה[[איידס]] (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) - [[מחלה]] קשה של [[מערכת החיסון]]. הנגיף זוהה לראשונה בשנת [[1981]].

[[נגיף]] ה-HIV הוא [[רטרו וירוס]] (כלומר, ה[[חומר תורשתי|חומר החומר התורשתי]] שבו הוא [[RNA]] חד-גדילי חיובי שמתועתק ל-[[DNA]] באמצעות '''[[שעתוק (ביולוגיה)|שעתוק]] לאחור'''), HIV תוקף את [[תא דם לבן|תאי הדם הלבנים]], אשר תפקידם הוא לאתר [[חיידקים]], [[נגיף|נגיפים]] ו[[תא|תאים]] [[סרטן (מחלה)|ותאים סרטניים]] בגוף ו"לקרוא" לתאי דם לבנים אחרים להילחם בהם. יכולת ההגנה העצמית של הגוף מדוכאת למעשה על ידי הנגיף, והחולה [[מוות|מת]] לבסוף ממחלות שבאופן נורמלי הגוף היה מסוגל להתמודד עמן ללא קושי, כגון [[שפעת]] ו[[דלקת ודלקת ריאות]]. גם סוגי [[סרטן (מחלה)|סרטן]] מסוימים (בעיקר [[סרקומה]], סרטן [[רקמת תאים|רקמות החיבור]]) נפוצים בקרב חולי איידס, כיוון שתאי הדם הלבנים באדם בריא נלחמים גם בתאים סרטניים.

מאז הופעתה של המחלה במדינות המערב בסוף [[שנות ה-70]] של [[המאה ה-20]] הפכה ל[[מגפה]] למגפה עולמית - ומתוקף כך לאחת המחלות המדוברות והנחקרות ביותר כיום.המחלה עודנה קטלנית חשוכת מרפא, למרות מאמצים גדולים למצוא לה [[תרופה]] או [[חיסון]], אם כי ישנן תרופות המאריכות במידה רבה את חיי החולה. כאשר הטיפול הרפואי אינו בהשג יד (לרוב ב[[מדינה|מדינות]] [[במדינות העולם השלישי]]), מתים מרבית החולים בשנים הראשונות שלאחר האבחון; במדינות המפותחות השתפר מאוד הטיפול באיידס בעשור האחרון, ואנשים חיים עם המחלה בין עשר לעשרים שנים.

מחוץ לגוף האדם נגיף ה-HIV אינו יכול לשרוד לאורך זמן, אף כי בתנאי מעבדה הוא יכול לשרוד במשך כמה ימים עד כמה שבועות; על כל פנים, בניסויים אלו נבדקות דגימות שבהן ריכוז הווירוס גבוה מבגוף האדם. העובדה שבתנאים רגילים דם או נוזל אחר שהגוף מפריש מתייבשים במהירות הופכת את הסיכון להידבקות בנגיף מהסביבה לכמעט בלתי-קיים.[http://www.cdc.gov/hiv/resources/qa/qa35.htm] [[עיקור (מיקרוביולוגיה)|עיקור]] פשוט באמצעות חימום או באמצעות חיטוי מביא להשמדה כמעט ודאית של הנגיף.

הנגיף אינו מועבר דרך [[אוויר]], [[מזון]], [[שתייה]], או מגע פיזי רגיל. גם [[נשיקה|נשיקות]] אינן מדבקות מאחר שריכוז הנגיף ב[[רוק (ביולוגיה)|רוק]] ברוק נמוך ביותר, ויידרשו כמה ליטרים של רוק על-מנת לגרום להדבקה. עד היום לא נרשם מקרה של איידס שהועבר באמצעות נשיקה. הנגיף גם אינו מועבר בעקיצת [[יתוש]]; יתושים שואבים דם מהאדם הנעקץ, אך לא מחדירים אליו דם.

כיום מקובלת ההסברה שנגיף ה-HIV הוא וריאציה של מספר נגיפים דומים אשר תוקפים [[קוף|קופי אדם]]. בנקודה כלשהי ב[[שנות בשנות ה-50]] של המאה ה-20 נוצרה [[מוטציה]] בנגיף הקופי, שאפשרה לו להדביק בני אדם. ההדבקה הראשונה התרחשה ב[[אפריקה]]באפריקה, והמחלה התפשטה לאיטה ביבשת זו במשך עשרים השנים הבאות. תמורות [[פוליטיקה|פוליטיות]] ו[[חברה|חברתיות]] וחברתיות באפריקה של [[שנות ה-70]], כולל נדידה גדולה של תושבים ממרכז אפריקה אל מזרחה, תרמו להפצת הנגיף.

בשנת [[1981]] זוהתה לראשונה המחלה ב[[ארצות בארצות הברית]], התאריך הרשמי לפרוץ המגפה במערב הוא ה-[[5 ביוני]] [[1981]]. ביום זה דווח על חמישה צעירים [[הומוסקסואליות|הומוסקסואליים]] מ[[לוס מלוס אנג'לס]] שלקו ב[[דלקת בדלקת ריאות]] הקשורה לאיידס (הם לקו בה במהלך מחצית השנה שקדמה לתאריך פרוץ המגפה). השם איידס ניתן למחלה רק בשנת [[1982]], לאחר שבמשך תקופה מסוימת היא נקראה '''GRID''' (קיצור של Gay-Related Immunodeficiency, "כשל חיסוני של הומוסקסואלים"). לא נדרש זמן רב עד שהמדענים הסיקו כי מרבית החולים אינם הומוסקסואלים כלל. מגפות מקומיות החלו בערים הגדולות של ארצות הברית, ובראשן [[ניו יורק]] ו[[סן וסן פרנסיסקו]].

מגפת האיידס היא פאנדמית (מגפה כלל-עולמית); נכון להיום, ברוב המוחלט של המדינות המגפה אינה מראה כל סימן של ירידה בתפוצתה. מעריכים כי נכון ל-[[2003]] למעלה מ-40 מיליון אנשים ברחבי העולם נושאים את נגיף ה-HIV. כ-27 מיליון מתו עד כה ממחלות הקשורות לאיידס. שיעור החולים במחלה במדינות [[העולם השלישי]] מהווה כ-90% מכלל החולים בעולם. במדינות המערב קיימת יציבות יחסית במספר החולים. לאחר ירידה מסוימת במספר החולים באמצע [[שנות ה-90]], חלה עלייה מחודשת בתחילת המאה ה-21.

הנגיף חודר לגוף האדם באחת מהדרכים הבאות, שהמשותף לכולן הוא מגע ישיר בין [[נוזל|נוזלי]] הגוף:

[[תמונה:Kondom.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[קונדום]] הוא [[אמצעי מניעה|אמצעי המניעה]] המסוגל למנוע הידבקות באיידס. הוא אמצעי המניעה האפקטיבי ביותר למניעת הידבקות ב-HIV; הוא מונע הידבקות בנגיף בלמעלה מ-98% מהמקרים.]]* '''יחסי מין''' - קיום [[יחסי מין]] עם נשא של הנגיף, [[יחסי מין#מין ואגינליוגינלי|ואגינלייםוגינליים]], [[יחסי מין#מין אנאלי|אנאליים]] או [[יחסי מין#מין אוראלי|אוראליים]], הוא הדרך הנפוצה להידבקות במחלה. הנגיף נמצא בכל הפרשות הגוף. ב[[מערכת הרבייה|איברי באיברי המין]] (בשני ה[[זוויג|מינים]]המינים) ישנן נקבוביות סופגות מיקרוסקופיות, ולכן בקיום יחסי מין ללא אמצעי למניעת מגע ישיר-כגון [[קונדום]] ישנו סיכוי להידבקות. הסיכוי להדבקה במין ב[[מין אוראלי ]] נמוך, אך בניגוד לאמונה הרווחת - הוא אפשרי בהחלט. במיוחד גדול הסיכוי להידבקות במהלך [[מין אנאלי]], בגלל דימומים ב[[פי הטבעת]] וב[[רקטום]] הנגרמים בעקבות החדירה, ולפיכך הסיכוי למגע בין נוזלי הגוף גדול יותר.

* '''הזרקת סמים''' - דרך נוספת נפוצה להידבקות במחלה היא שימוש ב[[סמים]] בסמים בהזרקה. נוהג נפוץ במהלך ההזרקה הוא שאיבה של כמות קטנה של [[דם]] לתוך המזרק לפני ההזרקה, פעולה שמטרתה לקצר את תהליך ערבוב הסם בדם. כך נשארות שאריות מהנגיף בחוד המזרק, ובסביבה סגורה ולחה זו יכול הנגיף "לחיות" זמן רב יחסית לעמידותו ב[[אוויר]] באוויר הפתוח (שהיא, כאמור, קטנה). האדם הבא שישתמש באותו מזרק, יזריק לגופו יחד עם הסם גם את הנגיף. מדינות שונות החלו בסוף [[המאה ה-20]] לחלק מזרקים בחינם וללא חשש להפללת המשתמשים בסמים, לאחר שהגיעו למסקנה שהתועלת מתרומתו של צעד זה למניעת ההדבקה בנגיף עולה על הנזק שבעידוד השימוש בסמים.

* '''עירוי דם''' - [[עירוי דם]] שמקורו ב[[תרומת בתרומת דם]] נגועה, שיינתן לאדם בריא יהפוך אותו בוודאות לחולה. רוב המדינות (ובהן [[ישראל]]) בודקות כיום כל תרומת דם מחשש להדבקה, וכיום סיכון זה נוטרל כמעט לחלוטין. ב[[שנות בשנות ה-80]] (ובעיקר בשנים [[1982]] ו-[[1983]]), כשהמודעות למחלה וטכניקות זיהוי הנגיף היו בראשיתן, נדבקו חולים רבים מעירויי דם נגועים. חולי [[המופיליה]] סבלו מכך במיוחד, שכן הם נדרשים לעירויי דם תכופים. כיום מבוצע טיפול בחימום ל[[קרישת דם|גורם לגורם קרישה VIII]], החומר החסר בדמם של רוב חולי ההמופיליה והניתן להם כחלק מהטיפול. החימום משמיד נגיפי HIV אפשריים אך אינו פוגע בגורם הקרישה. בנוסף ניתן כיום לייצר את גורם הקרישה באמצעים [[ביוטכנולוגיה|ביוטכנולוגיים]] בעזרת חיידקים; שיטה זו מחליפה בהדרגה את הצורך בעירויי דם לחולי המופיליה. בסוף [[שנות ה-90]] סערו כותרות ה[[עיתון|עיתונים]] העיתונים בישראל, כשהתברר ש[[מגן שמגן דוד אדום]] נהג להשמיד על הסף תרומות דם של עולים חדשים מ[[אתיופיה]]מאתיופיה, מחשש שהן נגועות בנגיף, בלי להודיע להם על כך. (ראו [[פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה]])

* '''פצעים פתוחים''' - כאשר שני פצעים מגיעים למגע פיזי ביניהם, קיימת סכנת הידבקות. סכנה זו קיימת בעיקר אצל צוותי ה[[רפואה]] הרפואה למיניהם, שמתגוננים מפניה בדרכים שונות ובהן שימוש בכפפות [[גומי]].

* '''מאם לתינוק''' - קיים סיכוי של בין 15% ל-45% שאם נגועה ב-HIV תעביר את הנגיף לתינוקה. ההדבקה עשויה להתרחש בזמן ההריון, בזמן הלידה או לאחר הלידה - באמצעות הנקה. הסיכוי להדבקה פוחת בעשרות מונים אצל אמהות אשר נוטלות תרופות נגד איידס, אשר יולדות את תינוקן בניתוח קיסרי ואשר נמנעות מהנקה. בארצות העולם השלישי העברה מאם לתינוק היא מדרכי ההדבקה העיקריות, זאת בניגוד למדינות המפותחות. ועם זאת בהיעדר תחליפי [[חלב אם]] מספקים במדינות המתפתחות - ההמלצה היא בכל זאת להניק בשל הסיכון היותר גבוה לתינוק בהימנעות מהנקה.

[[תא דנדריטי|תאים דנדריטיים]] הם אלו הנפלשים לראשונה על ידי הנגיף; לאחר מכן נודדים התאים הדנדריטיים ובתוכם הנגיף אל [[מערכת הלימפה|קשרי הלימפה]], שם נוצר המפגש הראשוני בין הנגיף ובין תאי T. הנגיף נשאר לעתים קרובות רדום בתאים דנדריטיים, ב[[מקרופאג'|מקרופאגבמקרופאג'ים]] ובתאי T בלתי-מופעלים. תאים אלו יכולים להישאר מודבקים במשך שנים ארוכות, גם לאחר ש[[תרופה|תרופות]] שתרופות הצליחו למגר את הנגיפים בשאר התאים.

משכו של שלב הדגירה קשה לחיזוי, והוא נע בין שנתיים ל-15 שנים. במהלך שלב זה, שבו האדם אינו חולה אך משמש כ'''נשא''', מתרבה הנגיף במהירות, אך ספירת תאי ה-T אינה יורדת אל מתחת ל-500 תאים למק"ל, כך שמערכת החיסון מסוגלת עדיין להילחם בהצלחה בזיהומים משניים התוקפים את הגוף. משך הדגירה שונה מאדם לאדם; הדבר תלוי בזני הנגיף הנמצאים בגוף, בכושרה הכללי של מערכת החיסון של החולה, בפרופיל ה[[גן (ביולוגיה)|גנטי]] הגנטי שלו ובמידת חשיפתו לזיהומים.

שלב "התפרצות המחלה" מתחיל כשספירת תאי ה-T צונחת אל מתחת ל-500 תאים למק"ל. בתחילת שלב זה תוקף הנגיף את ה[[מקרופאג'|מקרופאגהמקרופאג'ים]], המרכיב העיקרי של מערכת החיסון המולדת (כלומר, המרכיב במערכת החיסון אשר תוקף [[פתוגניות|פתוגנים]] ללא כל אבחנה). כבר אז מורגשת ירידה ביכולת החיסונית של הגוף, שכן המקרופאג'ים מהווים מחסום ראשוני חשוב בפני פתוגנים.

לאחר מכן חודר הנגיף לתאי דם לבנים המציגים על גבי ה[[קרום התא|ממברנה]] הממברנה שלהם [[קולטן]] הקרוי '''CD4'''. תאים העונים לקריטריון זה הם [[מונוציט|מונוציטים]], [[תא דנדריטי|תאים דנדריטיים]] ובעיקר: [[לימפוציט T|לימפוציטים מסייעים מסוג T]] (באנגלית: Helper T cells). הנגיף נצמד לקולטן שעל גבי הממברנה ולאחר מכן חודר אל תוך התא. הנגיף, המכיל כאמור RNA, משתמש באנזים המצוי בקפסיד (הקופסית ה[[חלבון|חלבונית]] החלבונית העוטפת את החומר התורשתי) של הנגיף: [[רוורס טרנסקריפטאז]]. האנזים מבצע "[[שעתוק (ביולוגיה)|שעתוק]] לאחור" - ויוצר סליל כפול של [[DNA]] מהסליל הבודד של RNA. ה-DNA שנוצר משתלב ב[[כרומוזום|כרומוזומים]] בכרומוזומים של הלימפוציט ומאוחר יותר משועתק ל-RNA, אשר בתורו [[תרגום (ביולוגיה)|מתורגם]] לחלבונים, כפי שמתרחש עם כל אחד מהגנים הרגילים שמרכיבים את החומר התורשתי של הלימפוציט.

תרגום ה[[גנום]] הגנום הנגיפי (הכולל בסך-הכל 9 גנים) גורם ליצירת עותקים רבים של הנגיף בתוך הלימפוציט. ה-RNA הנגיפי מכיל, למעשה, "הוראות הרכבה" ליצירת נגיפים חדשים. הנגיף מנצל את מנגנון השכפול של הלימפוציט (שכן לנגיפים אין מנגנון שכפול עצמאי), משתכפל בצורה מסיבית וגורם למותו של הלימפוציט. לאחר מכן גורמים הנגיפים החדשים להרס ממברנת הלימפוציט; עתה יכולים הנגיפים לצאת מן התא ולהדביק לימפוציטים חדשים. במונוציטים ובתאים דנדריטיים משתכפל הנגיף גם כן, אך בדרך-כלל אינו מביא למות התא. תאים אלו מהווים, אם כן, מעין מאגר של נגיפים.

בחודשים הראשונים להידבקות מנסה מערכת החיסון להתמודד עם הנגיף, ומייצרת [[לימפוציט B|תאי B]], אשר בתורם מייצרים [[נוגדן|נוגדנים]] הנצמדים לנגיף ומביאים להשמדתו. בהמשך מערכת החיסון אינה מסוגלת יותר לעמוד בעומס, המוערך ב-10⁹ לימפוציטים מודבקים בכל יום וב-10¹⁰ נגיפים חדשים המיוצרים בכל יום. כמעט כל הלימפוציטים הנגועים שוכנים ב[[קשר לימפה|קשרי בקשרי הלימפה]].

אדם מוגדר כחולה באיידס ב[[איידס]] כשספירת תאי ה-T שלו נמוכה מ-200 תאים למק"ל; למרות זאת, תסמינים וזיהומים משניים מופיעים כבר לפני כן (כשהספירה נמוכה מ-500 תאים למק"ל). כ-80% מחולי האיידס נפטרים תוך חמש שנים מאז הגדרתם כחולי איידס; רבים מהם מתים לפני כן.

* עידוד [[אפופטוזה]] של התאים על ידי נגיפים שפלשו אליהם.

שיאה של מחלת האיידס הוא דיכויה של מערכת החיסון וכתוצאה מכך הידבקות ב[[פתוגניות|פתוגנים בפתוגנים אופורטוניסטיים]] - [[מיקרואורגניזם|מיקרואורגניזמים]] אשר נמצאים בסביבת האדם או בגופו כמעט תמיד, אך המעוררים מחלות רק במצב של [[כשל חיסוני]]. לא כל פתוגן מסוגל להדביק חולי איידס; רכיבים רבים של מערכת החיסון אינם נפגעים כתוצאה מהמחלה, וחולי איידס נדבקים רק בפתוגנים המחוסלים בדרך כלל על ידי התגובה החיסונית התאית (כלומר, התגובה החיסונית המופעלת על ידי תאים, כגון תאי T מסייעים ומקרופאג'ים, זאת בניגוד לתגובה החיסונית ההומוראלית, המופעלת על ידי חלקיקים הזורמים בדם ובלימפה - בעיקר [[נוגדן|נוגדנים]]).

בין הפתוגנים נמנים זיהומים הנגרמים על ידי ה[[פטריות|פטרייה]] הפטרייה ''Candida albicans'', [[חיידקים|חיידק]] [[Mycobacterium tuberculosis]], הגורם ל[[שחפת]]לשחפת, חיידק אחר מאותו הסוג, ''[[Mycobacterium avium|M. avium]]'', העלול לגרום ל[[מחלת למחלת קרוהן]], הנגיפים ''Varicella zoster'' ו-''Herpes simplex'', הגורמים ל[[מחלת מין|מחלת למחלת המין]] [[שלבקת]] (הרפס), נגיפים נוספים ממשפחת ההרפס הגורמים ל[[מחלת למחלת הנשיקה]] ואף ל[[לימפומה|לימפומה ללימפומה על-שם ברקיט]], סוג של [[סרטן (מחלה)|סרטן]] ה[[לימפה]] ו[[סרקומת הלימפה וסרקומת קפוסי]], היא סרטן של [[כלי דם|כלי הדם]] ו[[רקמת תאים|רקמות ורקמות החיבור]], אשר עד להופעת האיידס היה נדיר ביותר. סרטן זה גורם לשלפוחיות כהות ב[[עור]] בעור ולעתים לדימומים פנימיים בגוף והינו גורם המוות העיקרי מהמחלה.

בין 2% ל-7% מחולי האיידס מתים מ-[[PML]]. הנגיף שייך למשפחת הפוליו ([[שיתוק ילדים]]), מחלה קשה הגורמת לניוון ה[[מוח]]המוח, ל[[שיטיון]] לשיטיון (דמנציה), ל[[שיתוק]]לשיתוק, ל[[עיוורון]] לעיוורון ולמוות מהיר (תוך כארבעה חודשים). בעבר הייתה [[דלקת ריאות]] גורם המוות העיקרי מאיידס. טיפול מונע ב[[אנטיביוטיקה]] באנטיביוטיקה ופיתוח תרופות אנטי-פטרייתיות חדישות הביאו לירידה בשיעור המוות מדלקת ריאות בחולי איידס. פתוגנים רבים גורמים ל[[שלשול]] לשלשול חמור בחולי איידס כגון החיידק ''Salmonella'', הגורם ל[[טיפוס לטיפוס הבטן]]. השלשול החמור, המביא גם לאיבוד משקל, הוא אחד הגורמים העיקריים למוות בחולי איידס במדינות העולם השלישי.

נגיף ה-HIV נקשר באופן [[כימיה|כימי]] לכמה [[רצפטור|קולטנים]] הנמצאים על גבי ממברנת הלימפוציט. אצל אנשים מסוימים חלה [[מוטציה]] בגן המקודד לייצור אחד הקולטנים (אשר תפקידו לקלוט [[כימוקין|כימוקינים]]), '''CCR5''', ולפיכך הקולטן אינו מיוצר בגופם. העדר הקולטן אינו גורם לתופעות שליליות, והיכולת החיסונית של האדם אינה נפגמת. לעומת זאת, דווקא העדר הקולטן באנשים אלו מקנה להם עמידות בפני איידס; נגיף ה-HIV אינו מסוגל להיצמד אצל אנשים אלה לממברנת הלימפוציטים, ולפיכך הם אינם יכולים לחלות במחלה.

במוטציה המוזכרת לעיל קיים חֶסֶר של 32 [[נוקלאוטיד|נוקלאוטידים]] בגן המקודד ל-CCR5. המוטציה מועברת ב[[תורשה]] בתורשה באופן [[גן (ביולוגיה)|אוטוזומי רצסיבי]] (ראו גם: '''[[פגם גנטי]]'''). הומוזיגוטים (אנשים בעלי שני [[אלל|אללים]] פגומים) אינם מייצרים את הקולטן כלל, ועמידים לפיכך בפני המחלה; הטרוזיגוטים (אנשים בעלי אלל אחד תקין ואלל אחד פגום) מייצרים את הקולטן בכמות מועטה. הם עשויים להידבק באיידס, אלא שמהלך המחלה אצלם איטי בצורה ניכרת מהרגיל.

כמות הקולטן CCR5 על גבי ממברנות הלימפוציטים אינה קבועה. המנגנון ה[[גנטיקה|גנטי]] הגנטי של הלימפוציטים מצויד במנגנוני בקרה אשר מעודדים או מעכבים את ייצור הקולטן על פי הצורך. כש[[פתוגניות|פתוגנים]] כשפתוגנים פולשים לגוף, מיוצרת כמות רבה יותר של קולטנים; לימפוציטים בעלי מספר רב של קולטנים חשופים יותר לתקיפה על ידי HIV, שכן עתה מסוגל הנגיף להיצמד טוב יותר אל הלימפוציט. הסיכוי להדבקה ב-HIV וקצב התפתחות המחלה תלויים, לפיכך, בפעילותה של מערכת החיסון באותה נקודת זמן ובמצב הבריאותי הכללי של האדם.

האלל הפגום נפוץ בעיקר בקרב אנשים לבנים, וכמעט ואינו קיים ב[[גזע (אדם)|גזעים]] בגזעים אחרים. כ-10% מהלבנים בארצות הברית הינם נשאים של המוטציה (הטרוזיגוטים), וכ-1% הינם הומוזיגוטים (בסך-הכל כמיליון איש בארצות הברית).

גילוי המוטציה המקנה עמידות בפני איידס הביא לפיתוח תרופות בעלות רעיון דומה: הללו דומות ל[[כימוקין]] לכימוקין הנקשר באופן שגרתי לקולטן CCR5; הן נקשרות אליו באופן קבוע וחוסמות אותו בפני הנגיף. לתרופות אלו הצלחה מסוימת, ובצידה חשש גדול: CCR5 אינו הקולטן היחיד אליו מסוגל הנגיף להיצמד; זן נדיר יחסית (שכיחות של 5% מכלל הזנים) של HIV נצמד לקולטן אחר, '''CXCR4'''. מיעוט של החולים שטופלו בתרופה חוסמת CCR5 חלו בכל זאת באיידס, לאחר שנדבקו בזן הנצמד לקולטן האחר. זן זה אלים יותר, וגורם להופעת תסמיני המחלה (ולמוות) בקצב מהיר. החשש הוא שדיכוי הזן השכיח של HIV יביא לשגשוג הזן האלים במרוצת הדורות. תופעה דומה התרחשה במחלת ה[[מלריה]] ב[[שנות המלריה בשנות ה-70]]; תרופות שהביאו להכחדת הזן השכיח והמתון של ה[[פרוטיסט]] [[הפרוטיסט פלסמודיום]], גורם המחלה, הביאו לחיזוקו של זן אלים יותר, הנפוץ כיום בעולם השלישי.

מספר ה[[תרופה|תרופות]] התרופות הקיימות כנגד נגיפים אינו גדול, והטיפול במחלות נגיפיות מתמקד בעיקר במתן [[חיסון|חיסונים]] - כלומר, עידוד מערכת החיסון להילחם בנגיף בעצמה. נגיף ה-HIV מציב אתגרים קשים בפני המדענים השוקדים על פיתוח תרופה למחלה. הקושי העיקרי הוא השתנותו המהירה של הנגיף. בכל הנגיפים חלות מוטציות, אך קצבן ב-HIV גבוה במיוחד. לַנגיף אין מנגנוני תיקון לחומר התורשתי, מנגנונים המצויים כמעט בכל ה[[אורגניזם|יצורים היצורים החיים]]. מוטציות המתרחשות בו נשארות בעינן ומועברות לדור הבא של הנגיפים, אשר בתורו מייצר מוטציות חדשות. בנוסף, האנזים רוורס טרנסקריפטאז, אשר ממיר את ה-RNA של הנגיף ל-DNA, הוא מטבעו אנזים "רשלני", וגורם לשגיאות רבות ברצף ה[[נוקלאוטיד|נוקלאוטידים]]הנוקלאוטידים, קרי: מוטציות. דרך פעולתם של ה[[נוגדן|נוגדנים]] הנוגדנים של מערכת החיסון, אשר תפקידם הוא לזהות ולהילחם ב[[מיקרואורגניזם|מיקרואורגניזמים]]במיקרואורגניזמים, מבוססת על זיהוי הפתוגן באמצעות [[גליקופרוטאין|גליקופרוטאינים]] (חלבונים בעלי שיירים [[פחמימה|סוכריים]]) המצויים על גבי הממברנה שלו. הגליקופרוטאינים שעל גבי HIV משתנים בקצב כה מהיר, כך שלמערכת החיסון אין סיכוי להתמודד עם הנגיף.

כיום קיימת שורה של תרופות אנטי-וירליות המנטרלות את נגיף ה-HIV בכמה דרכים. התרופות הצליחו להאריך בצורה ניכרת את הזמן שבין ההידבקות בנגיף ובין פריצת מחלת האיידס עצמה; בכך הצליח הטיפול להאריך את חיי הנגועים בנגיף, לעתים אף בעשרות שנים. כמו כן הצליחו התרופות להאריך את חייהם ולהטיב את איכות חייהם של חולי איידס, בהם המחלה התפרצה. בזכות הטיפולים החדשניים מוגדרת המחלה לעתים כ[[מחלה כרונית|כרונית]] ככרונית ולא כ[[מחלה סופנית|סופנית]]כסופנית.

* '''מעכבי רוורס טרנסקריפטאז''' מונעים יצירת DNA מה-RNA של הנגיף, ובכך מונעים השתלבות ה[[גנום]] הגנום הנגיפי בזה של התא הנגוע ושכפול הנגיף. '''AZT''', התרופה העיקרית הניתנת כיום לחולי איידס, משתייכת לקטגוריה זו. התרופה (ששמה ה[[כימיה|כימי]] הכימי הוא '''3'-אזידו-3'-דאוקסיתימידין''') היא נגזרת של ה[[נוקלאוטיד]] הנוקלאוטיד המכיל את הבסיס ה[[חנקן|חנקני]] [[החנקני תימין]] (קבוצת [[הידרוקסיל]] אחת הוחלפה בקבוצת אזידו,'''N₃'''). האנזים רוורס טרנסקריפטאז נוטל את הנוקלאוטיד המדומה בתהליך בניית ה-DNA, אך AZT אינו מתאים בצורה מושלמת לבניית הסליל, והתהליך מופסק. AZT נמכר תחת השמות המסחריים '''זידוֹבוּדין''' (Zidovudine), '''רטרוֹויר''' (Retrovir) ו'''רטרוֹויס''' (Retrovis).

* '''מעכבי חדירה''' מונעים מהנגיף לחדור אל תאי מערכת החיסון. זוהי קבוצת התרופות החדשה ביותר, וכיום מאושר רק מעכב חדירה אחד לשימוש, '''אנפובירטיד''' (Enfuvirtide, שם מסחרי: '''פוזאון''', Fuzeon). פוזאון מאושרת על ידי [[קופת חולים|קופות החולים]] כמפלט אחרון, אך ורק לחולים אשר כל שאר התרופות כבר לא משפיעות עליהם. שתי סיבות עיקריות לכך: עלות התרופה (מעל ל-20,000 דולר לשנה לחולה) ואופן נטילתה (בהזרקה פעמים ביום, נטל רב על החולים).

במקביל לטכניקות ללחימה בנגיף, שוקדת ה[[אימונולוגיה]] האימונולוגיה על שני פתרונות נוספים:

בדיקת האיידס הנפוצה ביותר מאתרת [[נוגדן|נוגדנים]] ב[[דם]] בדם הספציפיים לנגיף ה-HIV. נוגדנים מיוצרים על ידי [[לימפוציט B|לימפוציטים מסוג B]] והללו אינם נפגעים בשלבי המחלה הראשונים. מרגע חדירת הנגיף לגוף ועד להופעת כמות ניתנת לזיהוי של נוגדנים בדם עוברים לפחות שלושה חודשים; לפיכך יש להמתין שלושה חודשים בין רגע הידבקות פוטנציאלי (קיום יחסי מין, למשל) ובין הבדיקה. בכאחוז אחד של החולים נדרשת תקופת המתנה ארוכה אף יותר (אך לא יותר מחצי שנה). קיימת בדיקה ל[[אנטיגן]] לאנטיגן מסוים של הנגיף ('''p24'''), אותה ניתן לבצע כבר מספר ימים לאחר ההדבקה; בדיקה זו אמינה פחות מהבדיקה הרגילה.

* [[נגיף הכשל החיסוני בחתול]]==הערות שולייםמיזמים==<references></references>{{מיזם|he}}{{מיזם|en|HIV}}