שינויים

'''צבי מגדל''' היה ארגון [[סרסור]]ים ('רופיאנים' בעגה המקומית) [[יהודים]] ב[[ארגנטינה]] בארגנטינה בסוף [[המאה ה-19]] ובתחילת [[המאה ה-20]]. הארגון הוקם ב[[בואנוס בבואנוס איירס]] ב-[[1870]] ופורק [[1930]] על ידי רב פקד חוליו אלסוגראי שסירב לקחת [[שוחד]] כמו קודמיו ועמיתיו בשלטונות החוק הארגנטינאים. במשך 60 שנות קיומו עסק הארגון בהפיכת ה[[זנות]] בארגנטינה למאורגנת ובמידה רבה גם ממוסדת.

באמצע [[המאה ה-19]] הגיע גל גדול של יהודים מאירופה לדרום אמריקה בעקבות ה[[פוגרומים]] ב[[רוסיה]] הפוגרומים ברוסיה והעוני ב[[מזרח במזרח אירופה]]. רבים מהם הגיעו לארגנטינה. באותה תקופה צמחה בואנוס איירס בקצב מסחרר בעקבות הגירה המונית (לא רק של יהודים) מרחבי העולם. בעקבות כך עמדה ארגנטינה על יחס של עשרה גברים לאישה [[גבר]]ים ל[[אישה]] והביקוש למין ל[[מין בתשלום ]] היה גבוה מאוד. הקושי למצוא עבודה וקושי להסתגלות לחיים חדשים במקום חדש גרם לאנשים רבים להפוך לסרסורים, שנקראו בל[[ספרדיתסרסור]] ים, שנקראו בספרדית '''רופיאנים'''. הרופיאנים היהודים השתלטו עד מהרה על תחום עיסוק זה ורוב הרופיאנים בארגנטינה באותה תקופה היו יהודים. בין אם אלה היו סרסורים או סוחרי [[זונות ]] בכל דרום אמריקה.

הארגון התנהל כמו [[מאפיה (פשע מאורגן)|מאפיה]], ופעל לפי כללים ומונחים מוגדרים. המסעות שנועדו להביא נערות חדשות נקראו 'רמונטה' - מונח שלקוח מתחום ה[[בקר]]הבקר. הארגון שיחד את כל מי שהיה יכול להוות איום על פעילות הארגון: פקידי הגירה שיכניסו את הבנות ללא שאלות מיותרות, שוטרים ושופטים שידאגו לעצור כל ניסיון לעצור את הפעילות, פקידי עירייה ופוליטיקאים על מנת שיאשרו הקמת והרחבת [[בית בושת|בתי הבושת]]. רוב הזונות עבדו בכפיה. השיטה של הרופיאנים עבדה כדלקמן: מדי פעם נשלח אדם צעיר ונאה, לבוש בקפידה ומנומס ל[[יהדות מזרח אירופה|קהילות לקהילות יהודיות במזרח אירופה]] ותלה [[מודעה|מודעות]] על חיפוש נערות יהודיות מבית טוב לעבודה בבתי יהודים עשירים בארגנטינה או [[שידוך|שידוכים]]. אנשי הקהילות היהודיות באירופה, שרובם היו עניים, שלחו עם האיש את בנותיהם על מנת שיקבלו חיים טובים יותר. רוב הנערות היו בגילאים 13 - 18. הן האמינו שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה ובעצם נחטפו לזנות.

כבר במסע באוניה [[אונס|נאנסו]] הנערות, הוכו, הורעבו ונכלאו לפני שהחלו לעבוד. הרופיאנים קראו לזה "תקופת חינוך". לאחר שירדו לחוף נסחרו בין הרופיאנים כב[[שוק כבשוק עבדים]]. הנערות נלקחו לבניין מסוים שם ישבו הרופיאנים. הן הופשטו, וכך כשהן [[עירומות ]] מול קהל הרופיאנים, נערכה מכירה פומבית על כל נערה. הזוכה שילם ולקח את הנערה שהייתה רכושו ועשה בה כל שרצה. בין האורחים הקבועים במכירות אלו היו אנשי ממשל, [[שופט]]ים ו[[עיתונאי|עיתונאים]] שופטים ועיתונאים שחלקם הגדול היו גם לקוחות ועל כך המכירות האלה נערכו ללא שום הפרעה מהרשויות.

הקהילה היהודית לא שתקה והחלה להתקומם נגד הרופיאנים. בשנת [[1885]] הוקם 'הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות'. ברובע היהודי בבואנוס איירס נתלו כרזות שקוראות לא להשכיר לרופיאנים חנויות או דירות. הרופיאנים, שרצו להרגיש חלק מהקהילה, תרמו כספים רבים למוסדות יהודים והלכו ל[[תיאטרון]] לתיאטרון כל ערב עם נערה אחרת. הקהילה היהודית התלבטה בשאלה אם לקבל את כספם של הרופיאנים, אך ברוב הפעמים ההחלטה הייתה לקבל את כספם בשל הקושי לכלכל את מוסדות הציבור הקהילתיים. ההתלבטות נגמרה כשערב אחד [[נחום סורקין]], פעיל ציוני מוכר בקהילה, נעמד מחוץ לתיאטרון ומנע מהרופיאנים להיכנס. משם החלה הקהילה היהודית בניסיון להוקיע ממנה את הרופיאנים. תוך זמן קצר הוחלט לא להכניס רופיאנים ל[[בית כנסת|בתי לבתי כנסת]] ולא לקבור אותם ב[[בית קברות|בית בבית הקברות]] היהודי.

בתגובה התאחדו הרופיאנים והקימו את 'ורסוביה-ברה ישראלית לסוקורוס מוטאוס' (עזרה הדדית). ב-[[7 באפריל]] [[1906]], נרשמה עמותת הסרסורים כחוק. בהמשך שונה שמה ל'צבי מגדל' על שם אחד התורמים הבולטים. לאחר כמה שנים התפלגה ממנה קבוצה שקראה לעצמה 'אשכנזום'. הארגון בנה לעצמו בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס. בקומה הראשונה היה בית הכנסת ובקומה השניה בית בושת. לאחר סגירת הארגון בשנת 1930, הרסה הקהילה היהודית את המבנה. כדי לחגוג את פתיחת שעריו של בית הכנסת יצאו הרופיאנים בטקס [[הקפות]] עם [[ספר תורה|ספרי התורה]] מסביב לבניין. השכנים היהודים ראו והזדעזעו אך, אף אחד לא הפריע להם. לאחר שאגודת הסרסורים נרשמה קיבלה הכרה רשמית מהממשל, נרכשה חלקת אדמה ב[[אבזבאבז'נדה]], פרבר של בואנוס איירס והוכשרה כבית קברות. ממש לידו הוכשרה חלקה נוספת של הארגון המקביל 'אשכנזום'. לפני ההתקוממות של הקהילה היהודית נגד הרופיאנים הם נקברו בבית הקברות היהודי [[לה טבלדה]] בחלקת 'הטמאים' שהיה כינוי לסרסורים וזונות. החלקה הזאת עם כ-50 קברים מוזנחת מאוד עם מצבות מנופצות ולכלוך בכל מקום. בנוסף ה[[שירותים|שירותים השירותים הציבוריים]] של בית הקברות נמצאים בחלקה הזו.

במהלך שנות ה-20 של ה[[מאה המאה ה 20]] ארגון 'צבי מגדל' הגיע לשיא כוחו. כ-500 רופיאנים שלטו בכ-2,000 בתי בושת שבהם לפי אחת ההערכות כ-30,000 נשים‏‏<ref>‏http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1081937‏</ref>. הרשת הייתה מאורגנת וחבריה שיתפו פעולה בצורה הדוקה כדי להגן על האינטרסים המשותפים. דמי חבר בארגון היו 250 [[פזו]] בחודש ששימשו לנסיעות 'רמונטה' (להביא בנות חדשות מ[[אירופה]]מאירופה).

[[זונה ]] בשם רחל ליברמן היא זאת שעזרה לרב פקד חוליו אלסוגאי להפיל את הארגון. רחל, ילידת [[לודז']], הגיעה לבואנוס איירס בעקבות הצעת שידוכים ונאלצה לעסוק בזנות. לאחר עשר שנים חסכה מספיק כסף כדי לקנות את השחרור שלה. היא קנתה בית, פתחה עסק וניהלה חיים שקטים. אבל בהנהלת 'צבי מגדל' פחדו שבנות רבות אחרות ילכו בדרכה. הם פיתו אותה על ידי בחור צעיר ונאה בשם סלומון קורן. הם התחתנו בבית הכנסת של הרופיאנים בלי שהיא תדע מי הוא באמת. לאחר הנישואים ה[[נישואים]] הוא הכריח אותה באלימות לחזור לעסוק בזנות דרך הארגון.

בייאושה ותוך סיכון חייה פנתה לרב פקד לאלסוגאי. העדות של ליברמן סיפקה עילה לפתוח בחקירה מקיפה. הממצאים הגיעו לשופט ד"ר רודריגז אוקומפו שסירב לקבל כספים מ'צבי מגדל'. ב[[ספטמבר]] [[בספטמבר 1930]] הסתיים המשפט. התיק כלל 108 עצורים. "קיומו של ארגון 'צבי מגדל' הוא סכנה קונקרטית לחברה שלנו" כתב השופט בפסק הדין וקבע עונשי מאסר ארוכים לנאשמים. אך השפעתם של הסרסורים המשיכה להיות דומיננטית גם בכלא. הם שיחדו פקידים רבים במערכת המשפט. ב[[ינואר]] [[בינואר 1931]] הגישו עורכי דין של חברי הארגון ערעור שהתקבל. בכירי משרד המשפטים (חלקם משוחדים) השאירו על כנה את הרשעתם של שלושה נאשמים ואת השאר הורו לשחרר. ההחלטה פורסמה בעיתונות וגרמה למהומה בדעת הקהל. הלחץ הציבורי גרם לשלטונות ארגנטינה לבטל את השחרורים. מאות סרסורים שלא נכלאו גורשו ל[[אורוגוואי]]לאורוגוואי.

*ראובן לייב, [http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-27354-00.html?tag=14-13-21 פריחת שוק הבשר היהודי], אתר [[nfc]]

[[קטגוריה:יהדות ארגנטינה]]==הערות שוליים==<references />