שינויים

'''חינוך מיני''' הוא תהליך למידה וחינוך בו נלמדים מכלול הנושאים הקשורים ל[[מיניות]] האדם, בהם [[רבייה מינית]], [[יחסי מין]], [[מגדר]], [[זהות מינית]] ו[[נטייה מינית]], [[מין מוגן]] ו[[אמצעי מניעה]], [[מחלות מין]] והימנעות מ[[אונס]].

מקובל להגדיר את "החינוך המיני" כהקניית מידות ועמדות, [[חשיבה]], [[התנהגות|התנהגויות]] והרגלים בכל הקשור למין ומיניות <ref>(לנצט, 1973-קבאליון; Tatlovitch and Dynes, 1998)</ref>. בהגדרה זו הדגש הוא בתהליכי [[חיברות]] של הצעיר ובציפייה שירכוש [[הפנמה|ויפנים]] את [[ערך (סוציולוגיה)|הערכים המקובלים]] [[חברה|בחברתו]]

. מושג אחר שפעמים רבות מתבלבל עם מושג החינוך המיני היא '''ההסברה המינית'''. ההסברה המינית מוגדרת כהעברת [[מידע]] [[עובדה|עובדתי]] בתחום [[ביולוגיה|הביולוגי]], [[פסיכולוגיה|הפסיכולוגי]] [[הסברה|וההסברתי]] בנושאי המין. כאן הדגש הוא במתן מידע, העברת דיעה [[אובייקטיביות|אובייקטיבית]] ותשובה קונקרטית לשאלות קהל היעד, ללא מסר חינוכי וערכי מכוון{{הערה|שם=ק97|(קבאליון, 1997)}}. מקור הבלבול בשל חוסר היכולת להפריד הפרדה מוחלטת בין שני התחומים. מצד אחד- האינפורמציה- {{ציטוט|תוכן=נייטרלית ואובייקטיבית ככל שתהיה- חושפת תפיסות עולם ומסרים ערכיים רבים... מד שני, החינוך צריך להתבסס על מידע ודעת מסוימים, כדי לטפח את מידות התלמיד...|מקור= קבאליון, 1997}}{{הערה|שם=ק97}}.

אחת מהבעיות הרגישות עימן התמודדו קובעי מדיניות ב[[מערכת במערכת החינוך]] היא החינוך המיני. הקשיים העיקריים שנילוו לתחום זה הם: # טאבו מיני – ה[[טאבו (סוציולוגיה)|טאבומיני]] – הטאבו המיני כולל איסורים חברתיים ו[[דת]]ייםודתיים, [[מיתוס]]ים, מסתורין [[אמונה טפלה|ואמונות תפלות]] בכל הקשור למיניות האדם. טאבו זה השתרש והתבסס במרבית [[העולם המערבי|המדינות המערביות]] וזכה להיחלשות מסוימת עם התפתחויות [[מדע]]יות מדעיות ואחרות.

החינוך המיני הוא נושא שנוי ב[[מחלוקת]]במחלוקת, אף על פי שהוא כלול במסגרת הלימודים של [[בתי ספר]] רבים. המחלוקת נוגעת ל[[גיל]] לגיל שבו נחשפים [[תלמיד]]י תלמידי בית הספר למידע זה ולכמות המידע אליהם הם צריכים להיחשף בנוגע למניעת הריון ו[[מחלת מין|מחלות מין]]. כמו כן, ישנם הטוענים כי נושא ה[[מוסר מיני|מוסר המיני]] צריך להיות כלול במסגרת השיעור, לעומת אחרים המתנגדים לדעה זו.

במקומות רבים, בהם [[ארצות הברית]] ו[[ישראל]]וישראל, נידונים עניינים מעוררי ויכוח כגון האם החופש מיני בקרב [[קטין|קטינים]] הוא בעל ערך או מזיק; והאם הדרכות והנחיות בנוגע ל[[קונדום|קונדומים]] ו[[גלולה למניעת הריון|גלולות למניעת הריון]] מצמצמים או מגדילים את הריון מחוץ לנישואין, הריון בקרב גיל העשרה ומחלות מין. התפשטותה של מחלת ה[[איידס]] גרמה לתודעה גבוהה יותר לחינוך מיני. במדינות [[אפריקה|אפריקאיות]] רבות שבהן מחלת האיידס נפוצה בקרב האוכלוסייה, חינוך מיני היא [[אסטרטגיה (מדעי החברה)|אסטרטגיה]] חיונית שיש לאכוף כדי לשמור על [[בריאות]]ם בריאותם של ה[[אזרח]]יםהאזרחים, על פי מרבית המדענים. ארגונים רבים, ביניהם ארגון "הורות מתוכננת" ([[PPFA]]), רואים בתוכניות לחינוך המיני תועלת חובקת עולם, בהן שליטה ב[[צפיפות בצפיפות אוכלוסין]] וקידום [[זכויות האישה]].

גישה נפוצה בחינוך המיני היא לראות בו כלי חיוני לצמצום התנהגויות מסוכנות כגון קיום יחסי מין ללא שימוש באמצעי מניעה, להדריך את הפרט לקבלת החלטות מסוימות בנוגע לפעילותו המינית. נוסף על כך, תומכים בחינוך מיני מקיף טוענים כי בלמידת נושא ה[[הומוסקסואליות]] האדם הופך ל[[סובלנות|סובלני]] לסובלני יותר, בעוד שה[[שמרנים]] שהשמרנים מאמינים שמיניות הוא נושא שצריך להיקנות בבית, על ידי ה[[הורים]]ההורים.

נקודת השקפה נוספת בנוגע לחינוך מיני הוצג על ידי [[סקסולוגיה|סקסולוגים]] כמות [[וילהלם רייך]] ו[[פסיכולוגיה|פסיכולוגים]] ופסיכולוגים כמו [[זיגמונד פרויד]] ו[[גוג'יימס פרסקוט]]. נקודת השקפה זו מאמינה כי השליטה בגוף והחופש משליטה חברתית מונחים על כף המאזניים. החסידים נוטים לראות בהשקפה זו שאלה כלל חברתית - מי מכתיב את המנהגים המיניים - החברה או האינדיבידואל? על כן ניתן לראות בחינוך המיני הענקה של מידע ליחידים שמיועד לשחרר עצמם מחברה המעודדת [[דיכוי]] של פעילויות מיניות, ולתת להם את האפשרות להגיע להחלטה בכוחות עצמם. יתר על כן, ניתן לראות בדיכוי המיני פעולה הגורמת נזק מבחינה חברתית.

עבור קבוצה גדולה של אנשים, השאלה החברתית נוגעת להקניית המנהגים המיניים ומי צריך להעביר אותם - ה[[שלטון|מדינה]] המדינה או ה[[משפחה]]המשפחה. קבוצה זו מאמינה כי על המשפחה להיות אחראית על הנושא וכי חינוך מיני ממשלתי מהווה הפרעה. כן הם טוענים כי מספר תוכניות לימודים שבהם נלמד נושא החינוך המיני מזיקים ל[[צניעות]] ול[[ענווה]]ולענווה, ומעודדים קבלה של מנהגים שאינם [[מוסר]]יים מוסריים לדעתם, כגון קיום יחסי מין טרם [[נישואים]], או [[הומוסקסואליות|בין בני אותו המין]]. הסברת נושאים מיניים לילד ללא אישור מההורים ושלא במסגרת החינוך הפורמלי, נחשבת במקרים רבים ללא הולמת, ובמקרים מסוימים אף [[אמנת זכויות הילד|אסורה]].

החינוך המיני במדינות המערב התהווה בסמוך להתמסדות חינוך החובה במחצית השנייה של [[המאה ה-19]], עם תחילת העידן המודרני בחינוך. פתיחת שערי בית הספר להמוני תלמידים במקום לאוכלוסיות מצומצמות, כפי שהיה נהוג עד אז, יצר שאיפות להרחיב את תכניות הלימוד בתחומי [[מדעי הטבע|הטבע]] והחברה, המדע, ה[[אזרחות]] האזרחות והמוסר <ref>(קליינברגר, 1961-קבאליון)</ref>. במדינות שונות במערב מחנכים ואנשי [[רפואה]] פעלו לעתים במשותף ולעתים בנפרד, לעתים בתיווך ההורים ולעתים בפנייה ישירה אל הילד, על ידי ספרים וחוברות, או באופן ספורדי יותר, בשיעורים פרונטאליים

# תחוש אובדן שליטה על הדור הצעיר - עם הגברת ה[[תיעוש]]המודרניזציה, ה[[מודרניות|מודרניזציה]], ה[[חילון]] וה[[עיור]]החילון והעיור, התעוררה תחושת אובדן שליטה של ההורים על ילדיהם, שגדלו ללא מסגרות הפיקוח המוכרות. [[נער]]ים רבים שהועסקו בעבודות המסורתיות, כמו עיבוד שדות חקלאיים, נשארו ללא מסגרות חליפיות עם המעבר עם משפחותיהם לעיר. לעתים, ההורים אף חשו איום מצד הנוער היו שהוסיפו <ref>Smith-rosenberg, Carroll. Sex as Symbol in Victorian Purity: A ethnohistorical Analysis of Jacksonian America" in: J. Demos, S. Boocock (eds.), Turning Points: Historical and Sociological Essyas on the Family. Chicago: University of Chicago Pres 1978, pp. 212-247</ref>. ביטויים מיניים מפורשים כמו [[אוננות]] סימלו אבדן שליטה, [[שחיתות]], חוסר שמירה על אנרגיות חיוניות וחוסר תכנון רציונלי לקראת העתיד <ref>(Baumstein and Tice, 1982; Trudell, 1985- קבאליון)</ref>. לחינוך והסברה המינית היה למעשה תפקיד משולש:

# מעורבותם של אנשי מקצוע ומניעים פוליטיים סמויים –הצורך בתוכנית לימודים לחינוך מיני חוזק על ידי אנשי רפואה וחינוך שהחלו לעסוק ב"בעיה המינית של הנוער" במטרה לנפץ מסורת דתית של דיכוי, [[צינזור]] והשתקה ברוח של נאורות וקידמה. על אף הכוונות המקוריות, עסקו תכני הלימוד מעט מאד בנושאים מיניים ושמו דגש לעומת זאת, על "בעיות" כמו אוננות, ווסת, "הפרשות הנוער", על השלכותיהן ההרסניות. נושאים אלו שהוצגו באופן שוללני, הורחבו אחר כך לשיח ערכי ומוסרי רחב יותר ביחס לתפקידי המינים ומקומם של המתבגרים והמתבגרות בקהילה{{הערה|שם=ק97}}. במקביל, קבוצות מקצועיות העלו טענות נגד התאוריות המדעיות "המאיימות על מסגרת ההתייחסות הקיימת" <ref>Mort, Frank. Dangerous Sexualities: Medico-Moral Politics in England since 1830. London: routledge and Kegan Paul, 1987, pp 166</ref> וביקשו לקדם תכניות לימוד שונות המחזקות את מעמדם כמומחים ל"גידול ילדים" וכמומחים לפיקוח בבית וב[[כיתה (בית ספר)|כיתה]] <ref>(Ingleby, 1986; Kessel, 1983; Sommerville, 1982)</ref>.

מן האמור לעיל ניתן לראות כי התפתחות החינוך המיני בעולם לווה בשינויים חברתיים נרחבים וברצון לשמר מציאות שאינה קיימת עוד. כתוצאה מכך, החינוך המיני הוצג כצעד של קידמה ונאורות שמתחת לה נחבאו ערכים שמרניים וניסיון לשלוט ולווסת את התנהגות הנוער{{הערה|שם=campbell1979}}. ההתפתחויות השפיעו גם על [[הקהילה היהודית]] בתפוצות שאימצה לעצמה שיח דומה לשיח הכללי. החל מראשית המאה ה-19 נידון נושא ההפרשות המיניות בטקסטים הסברתיים בקהילות יהודיות, בייחוד ב[[מזרח במזרח אירופה]] ולאחר מכן גם בכיתות [[מרפאה|ובמרפאות]] ב{{ה|יישוב}} ביישוב היהודי. גם במקרה זה, הפכו האוננות והווסת לנושאים מרכזיים בשיח המקצועי, העוסק בסטטוס של הנוער היהודי בהווה ובתרומת הצעיר לעתיד העם. התפתחויות אלו שימשו בסיס מאוחר יותר של מה שהיה לימים החינוך המיני בישראל.

החינוך המיני-חברתי ב[[ישראל]] בישראל נתון באחריותו של משרד החינוך, התרבות והספורט - לאגף [[שירות פסיכולוגי ייעוצי|השרות הפסיכולוגי ייעוצי]] (שפ"י). למשרד החינוך נהלים ותקנות הקבועות ב[http://www.education.gov.il/mankal/ חוזרי המנכ"ל], נהלים המחייבים את כלל בתי הספר ומוסדות החינוך בישראל.

משרד החינוך מאמין כי חינוך למיניות לילדים ולמתבגרים מקדם התנהגויות מיניות בטוחות יותר ואינו מגביר את הפעילות המינית, זאת על פי מחקרים שנעשו. למשרד החינוך מספר תוכניות חינוך מיני המיועדות לאוכלוסיות, בהן תוכניות המיועדות ל[[חינוך מיוחד|חינוך לחינוך המיוחד]] ותוכניות המיועדות לקהילה ה[[מסורתי]]ת ו[[דת|דתית]]המסורתית ודתית. משרד החינוך מורה על סקירת הנושאים הבאים בשיעורי החינוך המיני: דימוי גוף, [[וסת]], [[יחסי מין והריון]] ו[[הריון]], [[מיניות וזוגיות]] ו[[זוגיות]], [[להט"ב]] ו[[איידס]]<ref>[http://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/ChinuchMini דף הבית של התוכנית לחינוך מיני של משרד החינוך הישראלי]</ref>.

לעומת משרד החינוך, הציבור בישראל חלוק בנושא, בדומה למצב הקיים במדינות אחרות. מוסדות [[החינוך הממלכתי דתי]] ומוסדות החינוך הפרטיים הדתיים מתעלמים כמעט לחלוטין מנושא החינוך המיני, מלבד החינוך בתחום הרבייה המינית במסגרת שיעורי [[ביולוגיה]]; ובניגוד ל[[גבר|לבניםבנים]], לומדות ה[[אישה|הבנותבנות]] דיני אישות ו[[טהרת המשפחה]] ונבחנות עליה ב[[בחינת בגרות|מבחני במבחני הבגרות]].

החינוך המיני טרם [[הקמת המדינה]] לא היה חלק ממסגרת הלימוד הבית ספרית, אלא הופקד בעיקר ברשות [[תנועות הנוער]]. תנועות הנוער ראו בהתפתחות המינית תפקיד חשוב בחייו של המתבגר ונתפסו כמסגרת חברתית ראויה לדיון לא פורמאלי בנושאי מיניות ויחסים שבינו לבינה <ref>(שמואלי, 2007)</ref>. תנועות הנוער הבולטות שעסקו בנושאי מין ומיניות היו "[[השומר הצעיר]] ו"[[עליית הנוער]]". חניכיה הראשונים של "עליית הנוער" הביאו יחד איתם מ[[גרמניה]] מגרמניה דיעות על "חופש חיי המין". התנועה הייתה בין הראשונות שפיתחה תוכנית הסברה שיטתית ומגובשת לחינוך המיני. [[העלייה השלישית]] הביאה לארץ בין השנים [[1919]]-[[1923]] כ-500 פעילי תנועת השומר הצעיר, בעיקר מאזור [[גליציה]]. מספר זה היה מזערי יחסית למסת העולים באותה תקופה, אך הגרעין העצמאי והאליטיסטי השפיע על המציאות החברתית פוליטית של היישוב היהודי כולו <ref>(Eylon, 1971, ch.6 -קבאליון)</ref>.

היסודות של החינוך המיני של האבות המייסדים צמחו ב[[אוסטריה]]באוסטריה. כבר בימים הראשונים של התנועה גובשו קווים חינוכיים כמו יצירת אוטונומיה של חברת הנוער, סגפנות מינית, ראיית ארץ ישראל כמענה פוליטי ובריאותי ליהודי החדש, ניתוב היצר למען הקולקטיב, [[החינוך המשותף|חינוך משותף]] ושוויון בין המינים. השומר הצעיר ראה בהתבגרות שלב של אחריות, מעורבות ועשייה. הם קבעו כי עליהם ליצור עולם ערכי מוסרי עצמאי <ref>(ברנפלד, 1948)</ref>. מתוך כך פסקו שהפיקוח על מין לא יישאר עוד בידי סמכות בוגרת, אוסרנית וכפייתית כמו הורה, מחנך או רופא. ניתוב נכון ובריא של היצר יתאפשר על ידי סובלימציה וריסון פנימי של הקבוצה.

עם הקמת המדינה ביקשה המדינה להתערב בעולם המוסרי והמיני של האוכלוסייה. ב[[כור בכור ההיתוך]] של החברה הישראלית, לא היה מקום לאסטרטגיה של "אי התערבות", גם בשטח המין ובאותה מידה שבה הצליחו למגר [[בערות]] ולמזג גלויות, מחנכים ביקשו גם למגר את "הבורות המינית" ולהביא באופן הומוגני ואוניברסלי את כל האוכלוסייה למצב של השכלה מינית ו[[אושר]]ואושר{{הערה|שם=ק97}}. למרות חזון זה, ניסיונותיהם ל המחנכים לערב את המנהיגות הפוליטית בסוגיה זו, לא צלחה.

תפנית בסטטוס של החינוך המיני בארץ התרחשה בתחילת שנות ה-70 כאשר עלה החינוך המיני לראשונה בשיח הציבורי בישראל. בשנת 1973 כאשר נשאל [[שר החינוך]] דאז [[יגאל אלון]] ב[[ראיון]] ל[[עיתון]]איון לעיתון, על האפשרות להנהיג חינוך מיני בכל בתי הספר. תשובת השר הייתה ש"צעד זה נהיה הכרחי, מאחר שאין להעלות על הדעת מערכת חינוך, ראויה לשמה, שלא תנסה להפעיל את השפעתה המייצבת בחינוך הדור הצעיר לקראת חיי משפחה תקינים ובריאים... אנו נדבר על החשיבות שבכיבוש היצר ועל האחריות הכבדה, הכרוכה בחיי מין בטרם עת" <ref>(ברש, 1973ב)</ref>. תשובות אלו ניתנו על ידי דמות פוליטית בכירה, המוכרת יותר בזכות עברה הביטחוני. שר החינוך הציע אז תוכנית לטיפול בהתנהגות המוסרית הלקויה בקרב הנוער, שמתנגדיה כינו אותו בלצון "תוכנית אלון 2" <ref>(קאבאליון, 1997, 138)</ref>, אך דברים אלו סימנו את התפנית בסטטוס החינוך המיני בישראל, שהפך באמצע [[שנות ה-70]] מעניין נקודתי ורחוק מדיון ציבורי ו[[פוליטי]]ופוליטי, לנושא מרכזי הנתון לשינויים ולוויכוחים פוליטיים, עד היום.

מיסודו הפורמלי של החינוך המיני בקיץ 1973, לא היה מתאפשר לולא תמיכתה של האווירה הפוליטית והחברתית ששררה בארץ באותה תקופה. החינוך המיני הפך בראשית שנות ה-70 מסוגיה שולית של "מעטים המשוגעים לדבר", לסוגיה שנידונה בפורומים מקצועיים, ציבוריים, [[תקשורת]]יים תקשורתיים וממלכתיים. הרקע הכללי למעבר זה היה תוצאה של פעילות במספר מישורים:

# וועדות ופורומים ממלכתיים – טענות אנשי המקצוע באו לידי ביטוי בוועדות ופורומים ממלכתיים שונים. הטענה המרכזית הייתה כי יש בידי תכניות החינוך המיני כדי לפתור בעיות חברתיות, בייחוד בקרב ה[[שכבות חלשות|שכבות השכבות החלשות]], בהיותו אמצעי לזיהוי ולויסות מנהגי הרבייה של הורים ונוער במצוקה, פתרון "לאויב שאורב מבפנים" ולאי מוסריותו ובורותו של הדור הצעיר. הוועדה ל"בעיות ילודה ומשפחות מרובות ילדים" (ועדת בקי) (מדינת ישראל, 1996) הייתה הראשונה שעמדה על הפוטנציאל הטמון בחינוך המיני כאמצעי למעורבות ולפיקוח שלטוני. אירועי "[[הפנתרים השחורים]]" הביאו להקמת וועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה (וועדת כ"ץ) (מדינת ישראל, 1972) שהציגה את החינוך המיני כפתרון מדעי ומוכח להשבת הסדר החברתי על כנו תוך עיצוב מחדש של פרקטיקות פסולות ובלתי אחראיות של השכבות החלשות. וועדה אחרונה שהביאה בסופו של דבר למיסוד החינוך המיני הייתה הוועדה הבינמשרדית למחלות מין והידרדרות הקטינה" (מדינת ישראל, 1972). הוועדה ההציעה דרכים לטיפול ולחינוך ילדים ונוער באופן שיביא ל"משמעת פנימית וביקורת עצמית... לשאת אחריות של תפקיד ולקבל מרות הממונים". המלצותיה של הוועדה אומצו על ידי המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

הפעילות העניפה הביאה בסופו של דבר את שר החינוך יגאל אלון להחלטה להקים יחידה לחינוך מיני במשרד החינוך שמטרתה לייצב את התנהגותו המוסרית של הנוער. מול הקולות התומכים בהחלטה זו עלו קולות מתנגדים מצד הציבור ה[[דתי]]הדתי. בסמוך להקמת היחידה החדשה התקיימה [[הפגנה]] סמלית מטעם "ועדה להגנת קודשי ישראל" ואסיפת חירום של מורים דתיים <ref>(ברש, 1973א; מוחים נגד, 1973)</ref>. התוכנית החדשה הוצגה על ידי [[ח"כ]]ים כים דתיים ו[[חרדי]]ים וחרדיים כאמצעי ש"לא בא לרפא את המחלה... לא בלם להידרדרות, אלא ייעוץ כיצד להינצל מריסוק האברים" <ref>(דברי הכנסת, 1973, עמ' 3087)</ref>. קובעי דיעה ברחוב הדתי התנגדו ליוזמות מדעיות חדשניות ולכל פלישה חיצונית מכרסמת מצד "הדור השני של מתירנות הבלתי מסוגל לחנך את בניו ואת בנותיו..." <ref>(נריה, 1974, 6; גריזים, 1979)</ref>. ההתנגדות ירדה גם לפסים מעשיים, עם סירוב המגזר הממ"ד לשתף את תלמידיהם במחקר שנגע לעמדות וידע של הנוער בתחום המין, שנערך בשנת [[1974]] עבור המרכז לדמוגרפיה ב[[משרד במשרד ראש הממשלה]] <ref>(לנצט, 1974)</ref>.

ההתנגדות העזה יצרה צורך פרגמטי לגייס תמיכה ולהרגיע את הרוחות כמו גם להצניע, להסתיר ולהסוות את הכוונה לפעול לכיבוש היצר בקרב הנוער. שר החינוך דאז, אלון, הצליח להסיר מסדר היום את היוזמות השונות בגנות החלטתו, על ידי שימוש ב[[רטוריקה]] ברטוריקה המגינה על עיקרי החינוך המיני המודרני והמדגישה את המימד המדעי שבה: "טובי אנשי המקצוע בארץ...כתוצאה מלימוד מעמיק... והסתמכות על "ממצאים מדעיים", הגיעו למסקנה ש"החינוך המיני דרוש כדי לגדל דור צעיר בריא בגופו ובנפשו" <ref>(דברי הכנסת, 1973, עמ' 3089)</ref>. השר אלון דאג להזכיר את הקשר בין החינוך המיני לבין החינוך לחיי משפחה והתוכנית הוצגה כרחוקה מלהיות מתירנית או נייטרלית. התוכנית נועדה, כמו היהדות עצמה, לחנך נוער לחיי משפחה בוגרים ב"יתר אחריות, יתר ריסון".

שר החינוך אלון, חש צורך לפעול בזהירות ולהתגבר על ההשלכות הערכיות והפוליטיות. הוא הורה להנמיך את האש וליצור תוכנית נייטרלית ככל האפשר, תוך הבלטת החינוך לחיי משפחה והבאת "היבטים מצומצים של חיי המין" וזאת רק "בבתי ספר הבשלים לכך ומוכנים לעשות זאת" <ref>(משרד החינוך, 1973)</ref>. לשמה המקורי של תוכנית הלימודים: "תוכנית לחינוך מיני", התווספה תת-כותרת "חינוך לחיי משפחה" <ref>(משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, 1972)</ref>. הקביעה כי מין ומיניות של ו[[ילדמיניות הילד|מיניות]]ים ושל [[נוערילד]] ים ונוער נגזרים מההיבטים המשפחתיים והרבייתיים, התאימה לשאיפה החינוכית לחדור לשטחים רבים, שאינם קשורים ישירות למיניותו של התלמיד, אך בעיקר, הועילה לניטרול קולות המקטרגים. השינוי הסמנטי בכותרת צימצם למעשה את המונח מין והעמיד אותו באופן נוח יותר להתמודדות <ref>(קאבאליון, 1997, 151)</ref>. שינוי זה הפחית את ה[[מבוכה]] המבוכה במשרד החינוך עצמו: "עמד להיות כתוב בשלט בכניסה לשלוחה של משרד החינוך שלט רשמי תחת הסמל של מדינת ישראל, עם המילה 'מיני' וכל זה ממש על הרחוב!" <ref>(חנה הראל, תקשורת אישית, 21 בינואר 1994)</ref>. גם בדרגים המינהליים חשו את המתח בין השאיפות המקצועיות האובייקטיבית לבין המבוכה והאידאולוגיה השמרנית. המוטו "זהירות אף פעם אינה מזיקה" הפך שכיח במיוחד, במיוחד כאשר במזכירות הפדגוגית חשו כי גורמים מסוימים, "בעלי תפיסות ערכיות שונות" עלולים להכשיל את פעילותה של היחידה <ref>(פרוטוקול המזכירות הפדגוגית, 24.4.1973)</ref>. עם התגברות הקולות המתנגדים, הכריז השר אלון על הפרדה תוכנית ותקציבית של תכניות החינוך המיני בין המגזר הדתי למגזר הממלכתי. המקטרגים על התוכנית יכלו אז לשאול מדוע החליט השר לפתח תוכנית נפרדת לציבור הדתי, אם אין סתירה בין התוכנית המקורית לערכי היהדות. ברם, ביקורות אלו לא הצליחו להצית [[פולמוס]] ציבורי נוקב וממושך ולא הכשילו את המהלך.

# תפיסה כי [[מערכת החינוך]] מהווה אמצעי לשינוי פני ה[[חברה]] החברה וקידומה - תפיסה זו הביאה לתהליך כלל עולמי של עריכת רפורמות מבניות וארגוניות <ref>(אירופה- Ambler and Neathery, 1999; King and Nash, 2001; מדינות אסיה - Monk, 2001; מדינות דרום אמריקה - Fischman and Gvirtz, 2001; ארצות הברית- Bjork and Lindle, 2001; Cibulka, 2001)</ref>. המרכיב המרכזי ברפורמות אלו היה מעבר ממערכת ריכוזית - בה המדינה היא [[רגולטור]], למערכת [[ביזור]]ית ביזורית יותר - בה המדינה נותרה גוף מפקח בלבד. התהליך כלל העצמת [[רשות מקומית|רשויות מקומיות]], בתי ספר ומורים, כמו גם כניסתם של גורמים פרטיים למערכת. התפיסה כי ניתן להשפיע על מגמות חברתיות כה מורכבות ומקיפות על ידי מאמץ חינוכי, התבססה על הנחת היסוד שיש בידי מעורבות ממשלתית לייצב את התנהגותו המוסרית של הדור הצעיר ולפתור חוליים חברתיים <ref>(Pilcher, 2004; ; לוין, 1988; Buston and Wight and Scott, 2001)</ref>. עם זאת, להנחה זו נמצא ביסוס מחקרי צר ביותר <ref>(Gandin and Apple, 2002; Waites,2001)</ref>, שהוסבר ב[[כשל בכשל לוגי]] בסיסי: לבית הספר קיים מקום שולי יחסית בהשפעתו על התנהגות התלמיד, שכן קיים קושי רב בשינוי התנהגותי הנובע מהוראת תוכנית לימודים או מדיון כיתתי <ref>(לוין,שם)</ref>. # מטרות סותרות ומרובות- במדינות רבות נדרשה מערכת החינוך למלא מספר תפקידים במקביל, לעתים סותרים זה את זה. מטרותיהן המוצהרות של תכניות החינוך המיני, היו הרחבת ידע התלמיד בנושא. בפועל, מטרת החינוך המיני הייתה להכתיב מסגרת ערכית "מקובלת", ליצירת אוכלוסייה מסודרת, צייתנית ויעילה <ref>(Mort, 1987;Rose, 1990; Szasz, 1980; ארהרד, 1985; כפיר, 1988)</ref>. החינוך המיני החדיר בקרב הילדים סיסמאות ערכיות "מקובלות" [[השקפת עולם|בהשקפת העולם]] של [[המעמד הבינוני]] כמו: "שליטת הנפש בגוף", שליטת ההגיון על האינסטינקט" "דחיית סיפוקים למען מטרות נעלות" <ref>(Cominos, 1963)</ref>. הפער בין המטרות המוצהרות למטרות הממשיות יצר מצב בו מצד אחד החינוך וההסברה המינית במערב מציגים את החינוך המיני כביטוי של נאורות, רציונליות ואומץ לב מדעי המשתחרר מכבלי מסורת הדת <ref>(Hottois and Milner, ch.1 – קבאליון)</ref>, ומצד שני מהווה צעד של ויסות ודיכוי. סתירות אלו יוצרות קושי ביצירת קו מנחה לוגי והגיוני ליישום המדיניות.# [[ניסוי וטעייה]] – הקשיים ביישום מדיניות החינוך הביאו פעמים רבות לכישלונות מדיניות או להצלחות חלקיות בלבד. מקבלי ההחלטות הפעילות אמצעים שונים על מנת לעמוד במטרות שהותוו למערכת החינוך: וועדות בדיקה הוקמו חדשות לבקרים ומסקנותיהן אומצו או נדחו, הופעל מגוון של תכניות לימוד, בוצע רה-ארגון וניסיון ללמוד מניסיונותיהן של מדינות אחרות. פעמים רבות רפורמות חדשות החלו במקביל ליישומן של רפורמות ותיקות <ref>(שמידע, 1988)</ref>. הניסיונות השונים הובילו לעומס רב על האחראים על יישום השינוי בשטח. אנשי השטח מצידם הגיבו בסקפטיות לגבי מידת הצלחתן של החלטות חדשות וחוסר אמון לגבי יכולותיהם של מקבלי ההחלטות המגלים חוסר עקביות בהתנהלותם.# חוסר שביעות הולך וגדל ממערכת החינוך - הניסיונות החוזרים ונשנים לתקן את מערכת החינוך הביאו לחוסר שביעות רצון ציבורית הולכת וגדלה. לצד הביקורת הגוברת העדיפו חלקים נרחבים מהציבור לנטוש את מערכת החינטוך הממלכתית לטובת מערכות [[חינוך פרטי]]ות פרטיות חלופיות. מהלכים אלו אופייניים באזורים בהם החברה היא הטרוגנית ורב-תרבותית <ref>(Sidney, 2002)</ref>. # הטאבו המיני - הטאבו המיני כולל איסורים חברתיים ודתיים, מיתוסים, מסתורין ואמונות תפלות בכל הקשור למיניות האדם. בבסיסו, חיי-מין הם דבר רע מיסודו ומקורם בחטא ובטומאה. האישה, סמל המיניות, היא חוטאת ומתועבת ועליה מוטלת אשמת החטא הקדמון. "מול חיי-המין הארציים-הבהמיים הועלו חיי-"רוח" טהורים, שמימיים, שאין בהם רבב, הועלה וקודָש הפירוד בין הגופני והרוחני. במסגרתו היצר המיני מדוכא בייחוד אצל הילד הקטן והנוער, כיוון שקיומו בגילים האלה לא הולם את האידאל הילדותי, החף-מפשע והמלאכי של הילד הקטן. במקום שם נתגלה אצלו היצר המיני, נעשה הכל כדי לבערו" <ref>(גולן, 1948)</ref>. התפתחויות מדעיות חדשות בתחילת [[המאה ה-20]] הפקיעו את תחום יחסי המין מתחומי הדת וה[[קרימינולוגיה]]והקרימינולוגיה. [[מלחמת העולם השנייה]] תרמה לדה-מיסטיפיקציה נוספת של הנושא והפכה והרחיבה את הבלעדיות המדעית על הנושא האירוטי לתחומים חברתיים רחבים יותר. החינוך המיני יוצא נגד המגמות המסורתיות בעצם קיומו של שיח פומבי בנושא. השתרשותו של הטאבו המיני היא אחד הגורמים המרכזיים להימנעותם של מקבלי החלטות להעלות את החינוך המיני באופן פורמאלי על האג'נדה הציבורית <ref>(Frohock, 1979, Pilcher, 2004)</ref>. השינויים המדעיים והחברתיים הביאו לכך שרק בעשורים האחרונים הנושא הצליח לעלות על סדר היום הציבורי. כך למשל, ב[[בריטניה]], קובעי המדיניות התייחסו לנושא רק לאחר מלחמת העולם השנייה. בישראל, גובשה תוכנית לימודים פורמלית רק בתחילת [[שנות ה-80]].

ילדים ונערים עם [[לקות|לקויות]] שונות עשויים להזדקק להדרכה נוספת בנושאי מין. הם עשויים להזדקק לידע נוסף על מין מעבר לידע הנדרש לשאר האוכלוסייה הצעירה, להתאמת דרכי למידה על מין או להוראה יזומה של חומר שילדים ונערים אחרים לומדים בלא הדרכה <ref>ידידה לחובר ורונית ארגמן, [http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/ChinuchMini/CinuchMiniBeCHANAM/TochniyotLimodim לקראת בגרות מינית: הבטים בחינוך מיני בראייה חברתית - מדריך לצוותים במסגרות החינוך המיוחד], אגף ת"ל ואגף חינוך מיוחד, באתר משרד החינוך</ref>. דוגמאות: * נער עם [[שיתוק]] בפלג הגוף התחתון אינו יודע בהכרח אם הוא כשיר מינית. נער כזה עשוי גם לקבל מידע לא מוסמך מגורמים שונים בסביבתו והנערים והנערות שבסביבתו עשויים בתמימות להניח שהוא אדם חסר תחושות [[רומנטיקה|רומנטיות]] ומיניות.* [[חרשות|חירשים]], ובמיוחד אלו מהם שגדלו בין שומעים ולא בחברה חירשת, עשויים שלא לדעת מה שהחברה השומעת חושבת שכל נער יודע על מין <ref>Groce N, Yousafzai A, Dlamini P, Zalud S, Wirz S., [http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/17106349 HIV/AIDS and disability: a pilot survey of HIV/AIDS knowledge among a deaf population in Swaziland]. Int J Rehabil Res. 2006 Dec;29(4):319-24. </ref>. הם עשויים, למשל, שלא לקשר בין [[יחסי מין ]] לבין כניסה ל[[הריון]]{{הערה|Chacko MR, Buttler JT, Kirkland RT.[http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/2439248 Communication and special health care needs of a profoundly hearing impaired adolescent.] Clin Pediatr (Phila). 1987 Aug;26(8):395-7}}. * [[הקשת האוטיסטית|אוטיסטים]] עשויים שלא להבין שלהתנהגות מסוימת יש משמעות מינית או לא להבין את הקשר בין מיניות ו[[פרטיות]]ופרטיות. ילד אוטיסט עשוי ללטף אדם אחר באזור ה[[מפשעה]] משום שלמכנסיו יש [[מרקם]] מעניין, או לצאת עירום מה[[שירותיםעירום]] מהשירותים הציבוריים ולבקש מאדם הנמצא בחוץ שיעזור לו להתלבש. בעיות אלה יכולות להיפתר בהסברים על נושאים הקשורים למין, אולם הסברים אלה אינם יכולים להיעשות בקיצור או ברמיזה, משום שלאוטיסטים שונים יש קשיים שונים בהבנת שפה וכן בתקשורת לא-מילולית וחברתית. זה תקף גם לגבי אוטיסטים שמשולבים היטב בחינוך הרגיל מבחינה אקדמית. 

* חנה הראל, '''חינוך לחיי משפחה וחינוך מיני: בחינתן של מטרות, מגמות ועמדות – צרור מאמרים מתורגמים''', [[משרד החינוך]], ירושלים, תשל"ד.* שמעון זקס, '''חינוך מיני לצעירים מוגבלים: חינוך לחיי משפחה''', [[הוצאת יבנה]], תל אביב, תשמ"ז.* עמנואל חיגר, '''חינוך מיני לנוער חרש''', מפעלים מיוחדים, [[המוסד לביטוח לאומי]], חמו"ל, 1999.* עמנואל חיגר, ‫'''חינוך מיני לנוער''', [[הוצאת צ'ריקובר]], תל אביב, 1978.

* ידידיה לחובר, רונית ארגמן, '''לקראת בגרות מינית: היבטים בחינוך מיני בראייה חברתית – מדריך לצוותים במסגרות החינוך המיוחד בחינוך הממלכתי''', [[הוצאת מעלות]], ירושלים, תשס"ז.

* דליה פרל אולשוונג, '''התמודדות עם שינוי ומצבי לחץ: מדיניות החינוך המיני בישראל''', חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", [[האוניברסיטה העברית]], ירושלים, 2008.* גבריאל קאבאליון, '''השיח המקצועי בחינוך המיני''', חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", [[האוניברסיטה העברית]], ירושלים, 1997.* חנה קפלן, '''גורמי אישיות כמתווכי הצלחה בתוכניות חינוך מיני''', עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, [[אוניברסיטת תל אביב]], 1992.

* [[נורית גוברין]], פרחים, פרפרים ודבורים: חינוך מיני לילדים ולנוער בארץ ישראל, '''עולם קטן''' 3, 2007, עמ' 82-66.