נידה
בהלכה, נידה היא אישה שראתה דם שהגיע מהרחם. המשמעות ההלכתית העיקרית של הנידות היא שהאישה אסורה בקיום יחסי אישות עם בעלה עד שתיטהר בטבילה במקווה, איסור שהעונש עליו במזיד הוא כרת (איסור זה חל גם על יחסי מין שלא במסגרת נישואים, יחסים שחלים עליהם גם איסורים נוספים). פירושה המילולי של המילה "נידה" הוא מרוחקת.
ישנם מקרים נוספים בהם אישה נאסרת לבעלה, אך שאין היא נידה בהגדרה הרגילה של מילה זו. ברוב המקורות ההלכתיים מכונות כל הנשים האסורות לבעליהן נידה.
בזמן שהלכות טומאה וטהרה היו נוהגות, מצב זה של נידה היה מחשיב את האשה במעמד של אב הטומאה המטמא אנשים, כלים, מאכלים ומשקאות. כיום אין משמעות לנושא זה, היות שאין נוהגות הלכות טומאה וטהרה.
המקור להלכות נידה
על פי התורה אסור לגבר לקיים יחסי מין עם אישה בזמן שהיא נידה. המקור לכך הוא בספר ויקרא:
- "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ." (ויקרא י"ח, י"ט).
על פי דין התורה האשה נחשבת נידה במשך שבעה ימים מהיום הראשון לראיית הדם, ללא קשר אם היא רואה דם בשאר הימים או לא.
- "וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב." (ויקרא ט"ו, י"ט)
לאחר שבעת הימים האשה נטהרת על ידי טבילה במקווה ואז היא מותרת לבעלה.
אישה שרואה דם שלא בזמן המחזור נקראת זבה. הזבה צריכה לספור מיום הפסקת ראיית הדם שבעה ימים נקיים רצופים שבהם היא לא תראה דם כלל.
- "וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ: כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ, כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה--טְמֵאָה הִוא. ... וְאִם-טָהֲרָה, מִזּוֹבָהּ--וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר" (ויקרא ט"ו, כ"ה-כ"ז)
לאחר שבעת הימים הנקיים האשה נטהרת על ידי טבילה במקווה ומותרת לבעלה, אך היא גם צריכה להביא קרבן.
ההבדל בין נידה לזבה בדין תורה
התורה קובעת דינים שונים לאישה שרואה דם בזמן המחזור שמוגדר כדם נידה, ולאישה שרואה דם שלא בזמן המחזור שמוגדר כדם זיבה. על פי התורה שבעל פה נקבעה תקופה של אחד עשר ימי זיבה לאחר שבעת ימי הנידה שבהם הדם אינו של המחזור. אישה הרואה דם לאחר אחד עשר ימי הזיבה נחשבת בכל מקרה נידה ולא זבה.
אשה שרואה דם במהלך אחד עשר ימי הזיבה אינה נידה. אם היא רואה דם במשך יום אחד או יומיים, היא טמאה ביום שהיא ראתה דם ויום אחד נוסף בו היא נקראת זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום. אם במהלך אחד עשר ימי הזיבה האישה רואה דם במהלך שלושה ימים רצופים, היא נקראת זבה גדולה, ועליה לספור שבעה ימים רצופים נקיים בהם לא תראה דם.
ספירת ימי הנידה בימינו
מחשש לבלבול בחשבון ימי הנידה מול ימי הזיבה, תיקן רבי ל"נשים בשדות" שבכל מקרה יחששו גם לנידה וגם לזבה. כך שאישה שראתה דם יום או יומיים בלבד, ועל כן אינה יכולה להיות זבה, תחכה עד ליום השביעי ולאחריו תטהר. אך אם ראתה דם שלושה ימים או יותר ברציפות, עליה לספור שבעה ימים נקיים, מחשש שלושת הימים הרצופים היו במהלך אחד עשר ימי הזיבה והיא זבה.
חומרה נוספת נקראת חומרא דרבי זירא. על פיה, כל בנות ישראל מחמירות וסופרות שבעה נקיים לאחר כל ראייה של דם, אפילו ראיית הדם הייתה פחות משלושה ימים רצופים.
תקנה מאוחרת (תקנת פולטת שכבת זרע) קובעת שלאחר ראיית דם יש להתחיל לספור "שבעה נקיים" רק לאחר היום החמישי מתחילת ראיית הדם [1]. כתוצאה מכך נמצא כי מאז התקנה האישה אינה טהורה 12 ימים בכל מחזור ווסתי - 5 ימים של הווסת ועוד "שבעה ימים" נקיים.
כיצד אישה נהיית נידה
שני תנאים ניתנו בדם ההופך אישה לנידה:
- שיהיה דם (ולא חומר אחר)
- שיצא מן הרחם.
הבחנה בין דם להפרשות אחרות
כאמור, הפרשה שאיננה דם, גם אם יצאה מהרחם אינה מטמאת. כדי להבחין בין דם להפרשות אחרות, זיהו חז"ל בין צבעים של דם המטמא וצבעים שאינם של דם שהם טהורים. באופן כללי, שחור ואדום הם צבעים של דם טמא, בעוד חום וצהוב הם צבעים של דם טהור, אולם מכיוון שהצבעים הם על רצף של גוונים שקשה להבדיל ביניהם, קיימים מקרים רבים בהם לא ברור האם הצבע טהור או טמא. רבנים, ולאחרונה גם יועצות הלכה, עוברים הכשרה להבדיל בין צבעים טהורים לטמאים.
יציאת הדם מהרחם
התנאי השני לטומאה הוא שהדם יצא מהרחם. דם נחשב כוודאי יצא מהרחם רק אם היה מלווה בהרגשה. ישנן שלוש צורות של הרגשה:
- "נזדעזע גופה"
- הרגישה את צוואר הרחם נפתח מעט
- חשה את הדם זורם בפְנים
לעתים, אישה יכולה להרגיש את אחת ההרגשות הללו ולא לראות דם. במקרה זה ישנם דינים שונים בין אישה לאישה, ולפעמים יש לשאול שאלת חכם.
דם שאשה ראתה, אך היא אינה יודעת אם יצא מהרחם או לא, נקרא כתם והוא מטמא רק במקרים מסויימים.
טהרת הנידה
תהליך טהרת הנידה מפורט בהרחבה בערך טהרת המשפחה.
היחס לנידה
לאורך הדורות נמצאו התייחסויות לנידה כאישה טמאה שיש להתרחק ממנה לחלוטין, להיזהר ממגע שלה במאכלים, מהסתכלות בפניה ועוד. יחס זה מופיע אצל קבוצות אחדות: תלמידי בית שמאי, הצדוקים ובעקבותיהם הקראים, השומרונים וביתא ישראל. במידה רבה, גם חסידי אשכנז הראשונים מציגים התייחסות כזאת. שרידים של יחסים אלו נותרו כהלכות המופיעות גם בספרי הלכה בני זמננו. טקסט עתיק וחריג בשם "ברייתא דמסכת נדה" שנחלקו החוקרים ביחוסו, מכיל הרחקות רבות מסוג זה, ונודעה לו השפעה רבה על הראשונים שדנו בנושא.
הקראים ממשיכים לקיים את דיני הטומאה והטהרה שלפי המסורת שלהם נהגו עוד מימי המקרא. לשיטתה זו אישה נחשבת נידה במשך שבעה ימים בלבד מתחילת הווסת שלה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דרכי טהרה עמ' קלז