דגל הגאווה

דגל הגאווה הוא אחד הסמלים הידועים של תנועות השחרור של ההומוסקסואלים, הלסביות, הטרנסג'נדרס והביסקסואלים (בראשי תיבות: להט"ב). לרוחב הדגל פסים בששת צבעי הקשת (מלמעלה למטה: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול). מקורו של הדגל בארצות הברית והוא מופיע בכל מצעד גאווה, במחאות ציבוריות של הומואים ולסביות וכן על בתי עסק הפונים לציבור זה, ברחבי העולם.

משמעויות

רבגוניות וסובלנות - הפסים בצבעי הקשת המרכיבים את הדגל, מסמלים רבגוניות, ושיויון. היופי ביכולתם של אנשים שונים אחד מהשני, לחיות יחד, זה לצד זה, בצורה הרמונית.
גאווה - תחושת הערך שחשים אנשים בעלי נטיות מיניות ו/או זהות מגדרית שונות, למרות יחסה העוין לעתים של החברה, ולנוכח ביטויים של הומופוביה וקשיים אחרים.

היסטוריה

דגל הגאווה - עיצוב נוכחי
שישה פסים (1979 עד עתה)

שבעה פסים (1979-1978)

שמונה פסים (1978)

דגל הגאווה (המכונה לעתים גם "דגל החופש") משמש כסמל להט"בי מאז שנות השבעים. השימוש הראשון בדגל בצבעי הקשת כסמל לאירועי גאווה היה ב-26 ביוני 1978 במצעד הגאווה של סן פרנסיסקו. הדגל עוצב על ידי גילברט בייקר, אמן תושב העיר. בייקר צבע ידנית את הדגל המקורי, והיו בו שמונה פסי צבע, שכל אחד סימל משמעות שונה:

ורוד - מיניות
אדום - חיים
כתום - בריאות
צהוב - אור השמש
ירוק - טבע
טורקיז - אמנות
אינדיגו - הרמוניה
סגול - רוחניות

ב-27 בנובמבר 1978 נרצח הארווי מילק, חבר עיריית סן פרנסיסקו שהיה הומוסקסואל גלוי. בעקבות הרצח התקיימו הפגנות מחאה רבות ונוצר ביקוש לדגל הקשת. חברת פרמאונט, יצרנית דגלים מקומית, החלה לייצר ולמכור גרסה של הדגל בת שבעה פסים, שיוצרה מבדים בצבעים שהיו במלאי - האינדיגו הוחלף בכחול והפס הוורוד הושמט. במקביל הגביר בייקר את הייצור לדגל שלו והשמיט אף הוא את הפס הוורוד מהדגל.

ב-1979 שונה שוב עיצוב הדגל: הפס המרכזי מהשבעה הוסתר על ידי עמוד התאורה כשנתלו הדגלים במאונך על עמודי הפנסים ברחוב מרקט בסן פרנסיסקו, הפתרון הפשוט ביותר לבעיה היה שינוי של הדגל כך שיהיה בו מספר זוגי של צבעים, ואז הושמט פס הטורקיז מהדגל. התוצאה הייתה הדגל בגרסתו הנוכחית ובה פסים באדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול.

ב-1989 התפרסם הדגל מאוד בארצות הברית כאשר ג'ון סטאוט מווסט הוליווד זכה בתביעה נגד בעל הבית שלו שניסה לאסור עליו להניף את הדגל ממרפסת דירתו.

דגלי גאווה מתנוססים בוונקובר ברחוב דייווי, לב הרובע הגאה בעיר

ב-2003 חגגו 25 שנים ליצירת הדגל. במצעד הגאווה של אותה שנה החזיר גילברט בייקר את הדגל לעיצוב המקורי שבו שמונה פסים ומאז הוא מנסה לקדם גישה זו. אולם, הגרסה בת שמונת הפסים אינה זוכה להצלחה מרובה, שכן זו בת ששת הפסים כבר נעשתה מזוהה בעולם כולו.

בסתיו 2004 הורתה עיריית לונדון לכמה עסקים בבעלות הומוסקסואלים להוריד את דגלי הגאווה שתלו מחוץ לבית העסק, שכן תליית דגל דורשת תכנון ואישור. כאשר חנות אחת פנתה וביקשה אישור מתאים בקשתה נדחתה על ידי ועדת התכנון העירונית, דחייה שגונתה על ידי ראש עיריית לונדון, קן ליווינגסטון. בנובמבר 2005 הודיעה העירייה על היפוך המדיניות וקבעה שרוב החנויות והבארים יורשו להניף את דגל הגאווה ללא צורך באישור מיוחד.

כיום מניפים הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלים רבים דגלי גאווה במרפסות בתיהם או מדביקים מדבקות גאווה על מכוניותיהם. הדגל מודפס על מחזיקי מפתחות, נרות, תכשיטים ובגדים.

גרסאות אחרות

קיימות גרסאות רבות ושונות לדגל הגאווה. חלק מהנפוצות יותר כוללות משולש ורוד או שחור בפינת הדגל או פס שביעי שחור (לזכר חברי הקהילה שמתו מאיידס). במדינות שונות נפוצה גרסה שמשלבת בין דגל הגאווה לדגל הלאומי - כאשר הדגל הלאומי מוצג בפינה העליונה של דגל הגאווה.

ראו גם

תמונות נוספות

ראו תמונות נוספות בוויקישיתוף
סמלי הגאווה