שינויים

'''הומוארוטיקה''' היא ביטויה של [[אהבה]] ושל תשוקה מינית [[ארוטיקה|ארוטית]] המכוונת כלפי בן המין הזהה, כפי שהיא מופיעה ב[[ספרות]] וב[[אמנות]]בספרות ובאמנות.

בתרבות היוונית הייתה ההומוסקסואליות, שכונתה "[[פדרסטיה ביוון העתיקה|פדרסטיה]]", חלק אינטגרלי מן המרקם החברתי. משמעות המונח הייתה קשר של אהבה ומין בין גבר לבין נערים או ילדים (ב[[יוונית]]ביוונית: פדו – ילד, ארסטי – לאהוב). ביטויי אהבה ותשוקה כאלה למכביר ניתן למצוא בספרות ובאמנות של יוון הקדומה.

[[תמונה:Pietro Perugino 049.jpg|ממוזער|שמאל|200px|"סאן סבסטיאן" ([[1500]]), מאת פייטרו פרוג'ינו ([[איל פרוג'ינו]])]]תרבות ה[[רנסאנס]] ה[[איטליה|איטלקית]]הרנסאנס האיטלקית, בייחוד בעיר [[פירנצה]], הוצגה על ידי החוקרים כשיבה אל המסורת ה[[יוון העתיקה|יוונית]]היוונית-[[רומא העתיקה|רומית]]. שאיפה זו, שהתגלמה ב[[פילוסופיה]] בפילוסופיה הנאו-אפלטונית, עסקה ביופי כביטוי לעולם האידאות. במסגרת זו פורש הדיאלוג "[[המשתה]]" של [[אפלטון]] כביטוי לנעלות היופי הגברי, כמו גם לסגולות האהבה בין גברים. התעניינות זו באה על רקע יחס כפול לקיומם של יחסים הומוארוטיים בפירנצה - מן הצד האחד הוקעה פומבית של התופעה, "בצד העלמת עין מקשרים הומו-אירוטיים שהתנהלו בחשאי, בסמוי מעין הציבור." <ref>שטיינברג, שלומית, "סדום שעל הארנו", '''מוזה''', גיליון מס' 6, אוקטובר, 2001.</ref>

תיאור נושאים הומוארוטיים כאלו, באמנות האיטלקית של [[המאה ה-15]] ו[[המאה הוה-16|ה-16]], הוסווה, על פי שלומית שטיינברג, במסגרת של סיפור [[מיתולוגיה יוונית|מיתולוגי]] כגון תיאור אהבותיו של האל [[אפולו]] עם אהוביו [[יקינתון (מיתולוגיה)|יקינתון]] ו[[קיפאריסוס]]וקיפאריסוס. שטיינברג מציינת יצירות גראפיות בודדות כגון [[רישום]] משנת [[1500]] של [[לוקה סיניורלי]] (1441 - 1523) המציג סצנת חיזור בין גברים עירומים וכן [[הדפס|הדפסים]] של [[מרקאנטוניו ריימונדי]] (Marcantonio Raimondi) משנת [[1524]] כנציגים בולטים של גישה זו. דוגמאות נוספות לגישה זו אפשר למצוא בציורו של [[איל פרוג'ינו]] (Il Perugino) המציג את אפולו ומרסיאס ([[1505]] - [[1575]]) וכן רישום המיוחס לסדנתו של [[רפאל (צייר)|רפאל]] המציג את [[יופיטר (מיתולוגיה)|יופיטר]] וגנימד משנת [[1541]], שניהם מאוסף [[מוזיאון הלובר]].

נושא נוסף באמנות ה[[נצרות|נוצרית]] הנוצרית שבו אפשר לזהות אספקטים הומוארוטיים הוא תיאור דמותו של ה[[קדוש נוצרי|קדוש הקדוש הנוצרי]] [[סבסטיאן הקדוש|סבסטיאן]]. קדוש זה, שהוצא להורג במאה ה-3 לספירה בידי ה[[קיסר (תואר)|קיסר]] ה[[האימפריה הרומית|רומי]] [[הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס]] ונחשב ל[[מרטיר]]למרטיר, מופיע באמנות כבר במאה השישית לספירה. הוא מתואר כעקוד על גבי עמוד, וחצים מנקבים את גופו העירום במצבת הקיסר. תיאור זה, אשר איפשר לאמנים להציג נושא של ייסורי גבר צעיר ויפה תואר, הפך לפופולרי החל מן התקופה הגותית המאוחרת והרנסאנס.

ביטוי בולט לתיאור עירום גברי נמצא בפיסול של תקופת הרנסאנס, אשר שאב צורות תיאור מן האמנות היוונית והרומית. כבר במאה ה-13, יצר ניקולה פיאזאנו (Piasano) את דמותו העירומה של [[הרקולס]] בעבור ה[[בפטיסטריום]] הבפטיסטריום בעיר [[פיזה]]. אולם הממד החושני שבגוף הגברי הוצג בצורה ברורה ובולטת בפסל "[[דוד (דונטלו)|דוד]]" ([[1440]]440) של [[דונטלו]]. פסל זה, שנוצר לפי הזמנת [[קוזימו דה מדיצ'י]], הציג את [[דוד המלך]] כעלם צעיר וענוג הנועל מגפיים וחבוש כובע, כדוגמת האל [[הרמס]]. יחד עם זאת, הפסל הבולט שהציג את הגוף הגברי היה [[מיכלאנג'לו בואונרוטי]], אשר הציג את הגוף הגברי כאידאל וכמושא להתבוננות ציבורית. לצד יצירתו המונומנטלית "[[דוד (מיכלאנג'לו)|דוד]]" ([[1501]] - [[1504]]), אשר ייצגה את העיר פירנצה בדמותו הנחושה של דוד, יצר מיכלאנג'לו דמויות רבות, בהשפעת הפיסול הקלאסי, אשר נושאן הוא "עבדים". בפסלים אלו מודגש הגוף הגברי כגוף שרירי מפותל הנאבק להשתחרר מן הגשמיות שלו. היחס הדיאלקטי בין חושניות הגוף לבין הרצון להתעלות מעל מגבלות הגוף הוא מוטיב המופיע ברבות מעבודותיו של מיכלאנג'לו.

[[תמונה:Amor Victorious.jpg|ממוזער|שמאל|200px|"[[האהבה מנצחת את הכול (קאראווג'ו)|האהבה מנצחת את הכל]]" ([[1602]] - [[1603]]) מאת [[קאראווג'ו]]]]במאה ה-17 הופיעו בפירנצה יצירות אמנות בעלות תוכן הומוארוטי מפורש יותר, לאור הקלות באכיפת המוסר הציבורי בעיר. ביניהן יצירתו של [[דומניקו קרסטי]] "מתרחצים בסן ניקולו" ([[1600]]), המתבססת על יצירה מוקדמת יותר של [[גירולאמו מאקייטי]] (1535 - 1592), מורו של קרסטי, או רישום של [[ברתולומאו ססי]] המציג שני גברים חבוקים בסצנה אינטימית של נשיקה<ref>שטיינברג, שלומית, "סדום שעל הארנו", '''מוזה''', גיליון מס' 6, אוקטובר 2001.</ref>.

בשנים אלו פעל באיטליה גם הצייר [[קאראווג'ו]], שיצירתו כללה ציורים בעלי נושאים דתיים-נוצריים לצד ציורים חילוניים יותר. בציורים החילוניים, כגון "[[בכחוס (קאראווג'ו)|בכחוס]]" ([[1596]]) או "[[נער עם סל פירות (קאראווג'ו)|נער עם סל פירות]]" ([[1593]]), הוצגו דיוקנאות של נערים כסמל לשפע למיניות ולאהבה. בציור "[[האהבה מנצחת את הכול (קאראווג'ו)|האהבה מנצחת את הכל]]" (Amor Vincit Omnia), המתוארך לשנת 1603-1602, הציג האמן את דמותו של [[ארוס]] כנער עירום מכונף, שמתחתיו מופיעים [[סמל|סמלים]] של [[מלחמה]], [[מוזיקה]], [[מדע]] ו[[שלטון]]ושלטון, דימוי שמכפיף את ה[[תרבות]] התרבות האנושית לשלטונו של ארוס. אולם, לצד ביטויים הומוארוטיים אלו, הציג קאראווג'ו ממד ארוטי נוסף ורדיקלי הרבה יותר.

בציוריו הדתיים של קאראווג'ו שילב האמן דוגמנים מסביבתו הקרובה. היו אלו אנשים פשוטים, מן המעמדות הנמוכים בחברה, שהוצגו בדמות קדושי הכנסייה. בהופעתם הפכו את הדמויות הנשגבות לדמויות ממשיות, בעלות גוף ארצי שאינו מושלם ו[[אידאליזם|אידאלי]]ואידאלי. בציורים אלו, כדוגמת "[[צליבת פטרוס הקדוש]]" ([[1601]]), "[[ההתגלות לפאולוס בדרך לדמשק]]" ([[1601]]) או "[[מאסרו של ישו]]" ([[1602]]), מתגלה הגוף הקדוש כנוכח בצורה חומרית וסנסואלית בחיי המאמין הצופה.

[[תמונה:Von Gloeden - Boy with shawl.jpg|ממוזער|שמאל|200px|"נער איטלקי כ[[דיוניסוס|בכחוס]]כבכחוס" ([[1900]]), צילום של [[וילהלם פון גלודון]]]] [[תמונה:Swimming hole.jpg|ממוזער|שמאל|200px|"נקבת השחייה" ([[1885]]) מאת [[תומאס אייקנס]]]]

ראשית ה[[צילום]]הצילום, במחצית [[המאה ה-19]], העמידה בפני האמנים את שאלת ייצוגו של הגוף האנושי באמנות. בתחילתו נתפש הצילום כמכשיר טכני, כלומר כ"אומנות" ולא כ"אמנות" (Fine Art), לתיעוד המציאות. ייתכן כי תפיסה זו אפשרה, ביחד עם הולדת הצילום, את יצירתה של מסורת צילומים [[ארוטיקה|ארוטיים]] והומוארוטיים. יחד עם זאת, "עד לאמצע המאה ה-19 ראו בצילום עירום מעשה מגונה שאפשר לעמוד לדין בגינו"<ref>רוזן, אורית, "הצלם והמודל - צילום עירום במאה ה-19", '''סטודיו''', גיליון מס' 91, מרץ 1998, עמ' 80</ref>, לפיכך צילומים מסחריים אלו, אשר נוצרו מחוץ למסגרת הלגיטימית של הצילום, השתמשו בפרקטיקות שונות כדי להסוות את העירום. בין פרקטיקות אלו ניתן למצוא יצירתם של תצלומים תיעודיים של אמנים ודוגמניהם כגון צילום של צלם אנונימי משנת [[1880]] ובו "הצייר פלגייר רוכן מעל שני גברים שריריים הנאחזים זה בזה בתנוחה דרמטית ומבקש לאזן את אחיזתם" <ref>רוזן, אורית, "הצלם והמודל - צילום עירום במאה ה-19", '''סטודיו''', גיליון מס' 91, מרץ 1998, עמ' 80</ref>.

פרקטיקה אחרת של צילום עירום השתמשה בתנוחות של האמנות הקלאסית ו"המחישה" אותם כסוג של "עירום חינוכי". עם צלמים אלו נמנה הברון [[וילהלם פון גלודון]] (Wilhelm von Gloeden), שהרבה לצלם גברים צעירים בתנוחות ארוטיות המושפעות מן האמנות הקלאסית ובייחוד מן ה[[פיסול יווני|פיסול הפיסול היווני]]. בצילומים אלו הוצגו הצעירים כדמויות אלים או כדמויות יוונים בחיי היום יום, כשהם לבושים [[טוגה|טוגות]] וענודים בזרי דפנה או לחלופין בעירום מלא. יש וצילומים מסוג זה שימשו אמנים לשם עבודתם ובכך החליפו בכך את הצורך בדוגמנים חיים. הדוגמה המרכזית לשימוש כזה בצילום כאמצעי ליצירה הומוארוטית הוא הצייר האמריקאי [[תומאס אייקנס]] (Thomas Eakins), שצילם בעצמו סצנות של גברים עירומים או קבוצות נערים רוחצים בנהר, לעתים היו אלה תלמידיו, ושילב אותם כדמויות בציוריו.

סוג שלישי של צילום הציג גישה מדעית לתיאור הגוף. צלמים כגון [[אדוארד מייברידג']], רישה (Richer), מארה (Marey), דמנאי (Demeny) ואחרים חקרו את הגוף ואת יכולת הצילום לפרק ולהקפיא תנועה. "חקר הגוף והתנועה", כותבת אורית רוזן על צילומים אלו, "מתבססים כענף מתודי הבוחן ובודק את הגוף על כל פרטיו הנסתרים, במטרה להעמיד קטלוגים של איברי הגוף בתנוחות ובמצבים שונים." <ref>רוזן, אורית, "הצלם והמודל - צילום עירום במאה ה-19", '''סטודיו''', גיליון מס' 91, מרץ 1998, עמ' 81</ref>. יש וגם בגישה בעלת אופי קטלוגי-מדעי זה, חודרת הפרוזאיות של צילום הגוף הממשי את מסך ה"מדעיות" שבו. בכך הוא עלול לאזכר באופן עשייתו טכניקות מן האמנות ה[[פורנוגרפיה|פורנוגרפית]], בשל השימוש בטכניקות של קיטוע ה[[פריים (צילום)|פריים הפריים הצילומי]] ושל חוסר התייחסות של הצלמים אל הדוגמנים כאל דמויות שלמות וממשיות.

בתרבות של סוף [[המאה ה-19]] ותחילת [[המאה ה-20]] התקיימה ב[[אירופה]] באירופה תקופה שמקובל לכנות "ה[[דקדנס]]הדקדנס", כלומר, שקיעת התרבות ה"יפה". הספרות והאמנות של התקופה ביטאו את הסיאוב ואת המצוקה החברתית של חלקים בחברה, לצד התמכרות לביטויי יופי. בתרבות זו פרחו ביטויים רבים של הומוארוטיקה. לעתים הם תוארו כביטוי שלילי של החברה.

ביטויים אחרים מפגישים בין הומוארוטיקה לבין מחלה. היצירה הידועה ביותר בנושא זה היא ה[[נובלה]] הנובלה "[[מוות בוונציה]]" (1912), שכתב [[תומאס מאן]]. היצירה מתארת סופר מזדקן שמפתח רגשות ארוטיים כלפי נער פולני, וחושפת את הזיקה הסמויה והרת-האסון שבין ההוויה האסתטית לבין הברבריות. הסגידה ליופי, שהסופר אשנבאך מקדיש לה את חייו בעבודת-פרך יומיומית, מתגלגלת בערוב ימיו לפרץ תשוקה הומוארוטית לנער היפהפה, ומביאה אותו לעצימת עיניים מפני אסון הטבע המתרחש, ולמותו שלו. יצירה אחרת מאת [[גוסטב פלובר]], "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" (1877), מציגה נזיר מתבודד אשר בפרץ של אמונה ואדיקות מקיים יחסי מין עם מצורע שאותו אסף לבקתתו. מפגש זה מוליך את הנזיר אל הארה טרנסצנדנטלית.

אחד מן הביטויים האוונגרדיים ביותר של גישה זו נמצא ב"שירי מלדורור". השירים מאת [[לוטראמון]], [[שם עט|שם העט]] של המשורר [[איזידור דיקאס]] (Isidore Ducasse). השירים כתובים ב[[פרוזה]] ומתארים מסע של אלימות וזוועה. בחלקים מן השירה ה[[אוונגרד|אוונגרדית]] מתאר הגיבור מלדורור את האלימות שעליה הוא מפנטז, אלימות החוצה גם את גבולות המוסר והמגדר: "את גופי אקשט במקלעות פרחים ריחניים לכבוד קורבן הכפרה הזה; ושנינו נסבול, אני כבר בשרי נקרע, ואתה כי אתה קורע את בשרי... פי דבוק אל פיך. הוי, עלם, זהוב שער, נעים עיניים, התעשה כעצתי עכשיו? בעל כורחך רוצה אני שתעשה זאת ותשמח את מצפוני."<ref> ראה: לוטראמון, '''שירי מלדורור''', עם עובד, 1997, שיר ראשון, חלק 6, עמ' 37. תרגום: אילנה המרמן. ISBN 9651311630</ref>