שינויים

במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]], השילוב של [[משבר פיננסי|המצב הכלכלי הקשה]] ב[[ירושלים]] בירושלים עם ריבוי החיילים עקב הימצאות מפקדת הארמיה ה-4 הטורקית בה הולידו לתופעה רחבה של [[זנות]] בעיר. בשיאה של התופעה, בשנת [[1919]] פעלו בירושלים כחמש מאות זונות [[איסלםזונה|מוסלמיותזונות]]מוסלמיות, [[נצרות|נוצריות]] ו[[יהדות|יהודיות]]ויהודיות.

עם הגעת הצבא העותמ'אני לעיר הוקמו מספר [[בית בושת|בתי בושת ]] לאירוח המאהבות של הקצינים הטורקיים הבכירים. בין היתר למפקד הארמיה הרביעית, [[אחמד ג'מאל פאשה]], היתה [[מאהב]]ת מאהבת יהודיה<ref>‏יומניו של ואסיף ג'והריה המנותחים במאמר של סלים תמרי [http://www.jerusalemquarterly.org/ViewArticle.aspx?id=218 'Jerusalem's Ottoman Modernity: The Times and Lives of Wasif Jawhariyyeh'] שהופיע בJerusalem quaterly ‏</ref> ‏‏<ref>‏יומניו של אישן תורג'מן המנותחים במאמר מעת סלים תמרי [http://www.jerusalemquarterly.org/ViewArticle.aspx?id=64 The Short Life of Private Ihsan: Jerusalem 1915] שהופיע בJerusalem Quaterly‏</ref> ‏‏<ref>‏יומניו של הקונסול הספרדי בירושלים [[אנטוניו דה בלובר]]‏בלובר‏</ref> בשם [[לאה טננבוים]] ‏‏<ref>‏הידועה בשל נישואיה לאחר המלחמה עם עו"ד [[נסיב אבקריוס ביי]] שבנה עבורה את [[וילה לאה]] בשכונת [[רחביה‏]]</ref>. בעקבות המלחמה והשלכותיה פרץ ב-[[1915]] משבר כלכלי חמור. משבר זה הוביל משפחות רבות, יהודיות וערביות לסף רעב, והביא נערות רבות להדרדר לזנות ולשרת את כל דרגי הצבא. בין היתר, לפי מקורות מהתקופה ‏‏<ref>‏יומניו של אישן תורג'מן.‏</ref> ג'מאל פאשה אירח ב-27 לאפריל 1915 משתה גדול שאליו הוזמנו 50 זונות מבתי בושת ברחבי העיר, זאת למרות הנוכחות של נשות הקצינים הטורקים במשתה.

בזכרונות של צעירים ערביים מהתקופה ‏‏<ref>‏זכרונותיהם של אישן תורג'מן וואסיף ג'ואהריה‏.</ref> מסופר על חשש שידיעות מלחמה יזלגו מהקצינים הטורקיים דרך המאהבות שלהם ויועברו לאויב, ואכן בספרו ‏‏<ref>‏עזיז בך "מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל"‏, תירגם לעברית פרופ' אליעזר טאובר.</ref> מתאר [[עזיז ביי|עזיז בך]], ראש [[מודיעין צבאי|המודיעין]] הטורקי ב[[סוריה]] ו[[ארץ בסוריה וארץ ישראל]], את תפיסתה של [[ריגול|מרגלת]] 'יהודיה יפהפיה', לידיה סמנוביץ, שפעלה בשרותו של [[אלתר לוין]] מבית ששכן ב[[מגרש במגרש הרוסים]] בירושלים. עקב המצב הכלכלי הגרוע והסכנה לחורבן היישוב, עד כיבוש הארץ בידי הבריטים לא נעשו מאמצים של ממש למיגור תופעת הזנות.

עם כיבוש ירושלים על ידי הבריטים תופעת הזנות לא פסקה אלא אף גברה, בעקבות הביקוש הרב של החיילים המנצחים והכסף שברשותם. לאחר המלחמה החלו נסיונות של היישוב למגר את תופעת הזנות, מאבקים שהובלו על ידי ועדי השכונות בעיר ו'ועד העיר המשותף'. הועדים פנו למושל הצבאי של העיר, [[רונלד סטורס]], ובאחד המכתבים נאמר:

בתחילה הממשל הצבאי הבריטי לא פעל בנחרצות נגד התופעה. ב- 15 ליוני [[1919]] הוציא המיור-גנרל ארתור ו. מוניי מודעה רשמית המגדירה מהו בית בושת ואוסרת על קיומם של בתי בושת בירושלים למעט ב'מקומות הקבועים'. המקומות הקבועים שנבחרו היו רחוב פיינגולד בשכונת [[נחלת שבעה]] ו'בתי שלמה מילנר' בשכונת [[מאה שערים]]. קול הזעקה שהרימו תושבי שכונות אלו לא עזר לביטול הצו.

על פי דב גנחובסקי ‏‏<ref>‏דב גנחובסקי, 'המלחמה נגד הפרוצות', מתוך '''ירושלים תרע"ח''' בעריכתו של יעקב גרוס.‏</ref> הממשל הבריטי החל לבסוף לפעול לבעור נגע הפרוצות בעקבות לחץ מצד ה[[קריית הוותיקן|וותיקן]]. הוותיקן התנגד לנוסח כתב המנדט על ארץ ישראל ובין ההוכחות לניהול הכושל של ארץ ישראל ציין את נושא הפרוצות בעיר הקודש. בעקבות כך החל הממשל הצבאי לפעול נגד הפרוצות, ומושל ירושלים [[רונלד סטורס]] כותב בזכרונותיו שבמהלך ביקורו ברומא באוגוסט 1921 הוא נפגש עם האפיפיור ודיווח לו כך: