שינויים

'''מגנוס הירשפלד''' (בגרמנית: '''Magnus Hirschfeld''') ‏ (14 במאי 1868 - 14 במאי 1935), רופא ו[[סקסולוג]] יהודי-גרמני, מחלוצי התנועה לזכויות ה[[הומוסקסואליות|הומוסקסואליםהומוסקסואל]]ים.

הירשפלד קרא להנהגת [[אמצעי מניעה]] והתבטא נגד רדיפת ההומוסקסואלים והלסביות ה[[הומוסקסואל]]ים וה[[לסביות]] בידי רשויות החוק. הירשפלד, שהיה הומוסקסואל בעצמו, רצה להוכיח כי הומוסקסואליות היא תכונה מולדת וכך להביא ללגליזציה שלה. לשם כך הוא פיתח תאוריה על קיומו של '''מין שלישי''' בין ה[[זכר]] וה[[נקבה]]הזכר והנקבה, הכולל את ההומוסקסואלים, ה[[טרנסקסואליות|טרנסקסואליםטרנסקסואל]] ים וה[[אינטרסקס|אינטרסקסואליםאינטרסקסואל]]ים. חלקים נרחבים מעבודתו התבססו על מחקריהם של [[ריכרד פון קראפט אבינג]] ו[[קארל וקארל היינריך אולריכס]].

ב-1896 הוציא הירשפלד לאור באופן אנונימי את הפמפלט "סאפפו וסוקרטס", שעסק באהבה ב[[אהבה]] חד מינית. ב-1897 ייסד הירשפלד את '''הוועדה המדעית-הומניטרית''' ביחד עם אדולף ברנד, בנדיקט פרידלנדר וחברים אחרים של קבוצת Der Eigene ("הייחודי"), שהייתה קבוצת שתדלנות הומוסקסואלית שפרסמה כתב עת. הוועדה המדעית-הומניטרית הייתה ה[[ארגון]] הארגון הראשון בעולם ששם לו כמטרה לגליזציה של [[יחסי מין]] בין גברים. הם קיוו להביא לביטולו של [[סעיף 175]] לחוק הגרמני שהשית עונשים כבדים על הומוסקסואליות מאז 1871. הוועדה טענה כי החוק מעודד סחיטה, והמוטו שלה, '''אל הצדק באמצעות המדע''' (Durch Wissenschaft zur Gerechtigkeit), שיקף את אמונתו של הירשפלד כי הבנה טובה יותר של הומוסקסואליות תביא להיעלמות העוינות כלפיה. הוא נאבק ללא לאות להנחלת מטרה זו והפך לדמות ציבורית מוכרת בגרמניה.

גם בתוך הקבוצה נתגלעו חילוקי דעות. כמה מן הנשים, וכן גם פרידלנדר, לא הסכימו להשוואה שהשווה הירשפלד בין הומוסקסואלים לנכים. הם טענו כי החברה יכולה אולי להשלים עם קיומם של נכים אך לעולם לא תקבל אותם כשווים. הם גם לא הסכימו עם דעתו של הירשפלד (ושל [[קרל היינריך אולריכס|אולריכס]] שקדם לו) כי גברים הומוסקסואלים הם בהכרח נשיים. מאוחר יותר עזבו פרידלנדר, ברנד ואחרים את הוועדה והקימו את "קהילת הייחודיים" (Geminschaft der Eigenen), שראתה ביחסים בין גברים היבט של [[גבריות]] מסורתית.

הוועדה המדעית-הומניטרית הצליחה לאסוף יותר מ-5,000 חתימות של אנשי-שם, רובם גרמנים, על עתירה לבטל את סעיף 175. בין השאר חתמו עליה [[אלברט איינשטיין]], [[הרמן הסה]], הפוליטיקאים הסוציאליסטים [[אוגוסט בבל]] ו[[קרל וקרל קאוטסקי]], [[זיגמונד פרויד]], קראפט-אבינג עצמו, [[מרטין בובר]], [[קרל יספרס]], [[קתה קולוויץ]], גיאורג גרוס (שנקרא מאוחר יותר [[ג'ורג' גרוס]]), [[היינריך מאן]] ו[[תומאס ותומאס מאן]], [[סטפן צווייג|שטפן צווייג]], [[גרהארט האופטמן]], [[ריינר מריה רילקה]], [[ארתור שניצלר]], [[לב טולסטוי]], [[אמיל זולא]], [[מקס ברוד]] ואפילו ראש המשטרה בברלין ושרי המשפטים של [[פרוסיה]] ושל גרמניה - אך איש מהחותמים לא הודה בציבור שהוא עצמו הומוסקסואל.

הצעת החוק עלתה בפני ה[[רייכסטאג]] הרייכסטאג ב-[[1898]] אבל לא עברה, מאחר שרק מיעוט מבין חברי המפלגה ה[[סוציאל דמוקרטיה|סוציאל הסוציאל דמוקרטית]] תמך בה. בתסכולו שקל הירשפלד לנקוט טקטיקה של [[יציאה מהארון|אאוטינג]] - להוציא מן הארון חברי פרלמנט הומוסקסואלים. הצעת החוק המשיכה לעלות בפני הפרלמנט, ובסוף [[שנות העשרים]] אף נראה היה כי יש לה סיכוי להתקבל, אך עליית ה[[נאצים]] הנאצים לשלטון טרפה את הקלפים.

משנת [[1899]] ועד תחילת [[שנות העשרים]] ערך הירשפלד את "'''השנתון לחקר דרגות-הביניים המיניות'''", שבו התפרסמו מחקריו בנושא [[מיניות]] האדם. בשנים [[1903]] ו-[[1904]] הוא ערך מחקר סטטיסטי בקרב סטודנטים ופועלים בתעשיית הפלדה באמצעות שאלונים. מחקרים אלה הביאו אותו למסקנה כי שיעור ההומוסקסואלים באוכלוסייה עומד על 1.5% ואילו שיעורם של ה[[ביסקסואליות|ביסקסואליםביסקסואל]] ים - 3.5%. ב-[[1908]] הוציא לאור את "'''העיתון לסקסולוגיה'''", אבל נאלץ להפסיק כעבור זמן קצר. ב-[[1910]] טבע שם חדש לאנשים המתלבשים בבגדי המין השני - [[טרנסווסטיט]] - אם כי בשם זה הוא כלל גם אנשים שהיום היינו קוראים להם [[טרנסקסואל|טרנסקסואלים]]ים, [[טרנסג'נדר]], [[פטישיזם טרנסווסטי|פטישיסטים טרנסווסטייםפטיש]] יסטים טרנסווסטיים ו[[דראג|דראג קווין]].

ב[[מלחמת במלחמת העולם הראשונה]] הפסיק הירשפלד לעסוק במחקר, ושירת כרופא בבית-חולים שדה.

ב-[[1921]] ארגן הירשפלד את הכנס הראשון לרפורמה מינית והביא ליצירתה של '''הליגה העולמית לרפורמה מינית'''. כנסים נוספים נערכו ב[[קופנהגן]] בקופנהגן ב-[[1928]], ב[[לונדון]] בלונדון ב-[[1929]], ב[[וינה|ווינה]] בווינה ב-[[1930]] וב[[ברנו]] ובברנו ב-[[1932]].

ב-[[1930]] ביצע את הניתוח הראשון שתועד אי פעם ל[[ניתוח לשינוי מין|שינוי מין]].

עיתוני התקופה הרבו לצטט את הירשפלד וללעוג לו, והוא כונה לעתים "איינשטיין של המין". אף כי הוא ראה את עצמו כמדען אובייקטיבי וחסר-פניות, הוא היה [[הומוסקסואל]] וטרנסווסטיט בעצמו, ונטל חלק ב[[תת תרבות|תת בתת התרבות]] ההומוסקסואלית של ברלין, שם כינו אותו "טָנְטֶה מַגְנֶזיָה" (דודה מגנזיה).

ב-[[1919]] כתב הירשפלד את התסריט לסרט "שונה מן האחרים" (Anders als die Andern), בכיכובו של השחקן [[קונרד ויידט|קונרד פיידט]] (ששיחק מאוחר יותר בסרט "[[קזבלנקה (סרט)|קזבלנקה]]"). חלק מתקציב הסרט מומן על ידי המכון לסקסולוגיה (ראו בהמשך). זהו כנראה הסרט הראשון בהיסטוריה שהייתה בו דמות של הומוסקסואל. לסרט אג'נדה פוליטית בולטת - גיבור הסרט נסחט בידי מאהבו, ולבסוף יוצא מהארון - אך מתאבד.

ב-[[1918]] ייסד הירשפלד את '''מכון מגנוס הירשפלד''', וב-[[6 ביולי]] [[1919]] הקים את '''המכון לסקסולוגיה''' (Institut für Sexualwissenschaft) בברלין, שהיה הגוף הראשון בעולם שהוקדש לחקר המין. בהקמת המכון השתתפו רופא העור פרידריך ורטהיים וה[[נוירולוג]]והנוירולוג-[[פסיכותרפיסט]] ארתור קרונפלד. הודות לאווירה הליברלית ששררה בעקבות הקמתה של [[רפובליקת ויימאר]], הוקצו למכון בניינים שבעבר שימשו למגורי קצינים בכירים בדימוס, וכן הבניין הסמוך, שהיה ביתו של הכנר המפורסם [[יוזף יואכים]]. במכון הייתה ספרייה גדולה של ספרים בנושא מין, וכן ניתן בו ייעוץ רפואי. מבקרים מכל אירופה באו למכון כדי להבין טוב יותר את מיניותם; על פי כמה דיווחים אפילו כיתות בית-ספר ביקרו במוזיאון למין שהיה חלק מן המכון. [[כריסטופר אישרווד]] כותב בספרו "כריסטופר ובני מינו" על ביקור שערך במקום עם [[וו. ה. אודן]]. המכון פרסם ספרים וכתבי עת, בעיקר בנושאים הקשורים ל"מין השלישי". באוסף המוזיאון והמכון היו אלפי תמונות של חריגים מיניים (אינטרסקסואלים[[אינטרסקסואל]]ים, סריסים[[סריס]]ים, אנשים שעברו [[ניתוח לשינוי מין|ניתוחים לשינוי מין ]] וכו'), [[אביזרי מין]], תמונות ארוטיות שציירו [[פטישיזם|פטישיסטים]], [[סאדיזם|סדיסטיםסדיסט]]ים, [[מזוכיזם|מזוכיסטיםמזוכיסט]] ים וכדומה, [[אמצעי מניעה ]] ומוצגים אתנוגרפיים.

עובדי המכון נתבקשו לעתים קרובות להגיש חוות דעת מקצועית לבתי המשפט במקרה של [[עבירת מין|עבירות מין]], וארכיוני המכון ששרדו מהווים עדות מרתקת על התהוות המוסר המיני במאה העשרים.

הירשפלד פיתח תאוריות מודרניות בנוגע למיניות האדם. תאוריות אלה שאבו את השראתן מתגליות חדשות בתחומי ה[[תורשה]]התורשה, גילוי ה[[הורמון|הורמונים]] ההורמונים ותפקידם בגוף בתחילת [[המאה העשרים]], והפיכתו של המין מנושא שהוא בבחינת טאבו לנושא הולם לבחינה מדעית אמפירית.

על-פי התאוריה שפיתח הירשפלד נובעות כל הווריאציות בהתנהגות המינית מהבדלים תורשתיים בתפקוד ההורמונלי. הוא השווה בין ממצאיו של [[גרגור מנדל]] בתחום התורשה לממצאים בתחום המיניות: כפי שצאצאים של צמח בעל פרחים אדומים ושל צמח בעל פרחים לבנים יכולים להיות בעצמם בעלי פרחים לבנים, אדומים, או גוונים שונים של ורוד, כך גם צאצאים של גברים ונשים "מושלמים" יכולים להיות בנקודות אמצע שונות בין הגבריות והנשיות. הירשפלד אף חישב ומצא כי יש <math>\ 3^{16}=43,046,721</math> סוגי מיניות שונים אפשריים.

כתמיכה בתאוריות שלו ערך הירשפלד מדידות של בני "המין השלישי", והגיע למסקנה כי הם נבדלים מבני המינים האחרים בפרופורציות של גופם. הוא גם ניסה להדגים באמצעות [[עץ משפחה|עצי משפחה]] כיצד מיניות "אבנורמלית" היא תורשתית.

כשהתברר תפקידם של ה[[אשך|אשכים]] בייצור [[הורמון מין|הורמונים ]] גבריים, פותחה במכון תאוריה כי ההבדלים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים נובעים משוני במבנה האשך. באוסף המכון היו דגימות רבות של רקמת אשך (ממקור לא ידוע), והחוקרים דימו לראות תאים "נשיים" ברקמות של הומוסקסואלים וטרנסווסטיטים. כמה מעמיתיו של הירשפלד הציעו לטפל בהומוסקסואלים באמצעות סירוסם [[סירוס]]ם והשתלת רקמת אשך גברית בגופם. לאחר שנים הם הודו בכישלון השיטה, אבל אפילו הירשפלד הפנה כמה פציינטים לניתוחים כאלה.

גם אם כיום נראות התאוריות של הירשפלד מיושנות ואפילו מגוחכות, יש לזכור שבאותה עת הן היו חלוציות ומהפכניות, בכך שהפקיעו את המיעוטים המיניים מתחום ה[[דת]] וה[[קרימינולוגיה]] הדת והקרימינולוגיה והעבירו אותם לתחום המדע. מדיניותו המפורשת של המכון לסקסולוגיה הייתה, שאין לנסות לשנות את נטייתו המינית של אדם (כיוון שהדבר ממילא בלתי אפשרי), אלא יש לתת לו טיפול המסייע לו לקבל עצמו כמות שהוא.

אחת מפעולותיהם הראשונות של ה[[נאצים]] הנאצים לאחר עלייתם לשלטון ב-[[6 במאי]] [[1933]], הייתה לבזוז את המכון לסקסולוגיה ולשרוף את הספרייה הענקית והארכיונים שלו בפומבי, ב[[שרפת ספרים|שרפת בשרפת הספרים]] המפורסמת ב[[כיכר בבל|כיכר בכיכר האופרה]] בברלין. בהזדמנות זו הם החרימו גם את רשימת השמות שבמכון, ובכך נחרץ גורלם של רבים למוות. התמונות המוכרות לנו כיום של שרפת הספרים הן, בחלקן הגדול, תמונות של ספריית המכון העולה באש. למרבה מזלו, היה הירשפלד באותה עת במסע הרצאות בחו"ל, והוא לא חזר עוד לגרמניה. לאחר ניסיונות שלא צלחו לפתוח מחדש את המכון בצרפת, הוא מת ב[[ניס]] בניס ביום הולדתו ה-67.

בעיתונים הנאציים והאנטישמיים של ימיו, ואף לאחר מותו, התפרסמו בקביעות מאמרי שיטנה [[אנטישמיות|אנטישמיים]] ו[[קריקטורה|קריקטורות]] וקריקטורות שבהם הוצג הירשפלד כיהודי טיפוסי המנסה להשחית את מוסר העם הגרמני.

מחקריו ועבודתו של הירשפלד עדיין שנויים במחלוקת. מבקרים טענו, כי חלק מתקציביו התקבלו כתוצאה מסחיטת אנשי ציבור גרמנים שהיו בארון. קבוצות אנטי הומוסקסואליות מחו לעתים קרובות בזמן שנשא את הרצאותיו (ראו גם: [[הומופוביה]]). במקרה אחד ב-[[1921]], תקף אותו גבר אלמוני ועזב אותו ברחוב כשגולגולתו סדוקה. אחרים טענו כנגד הירשפלד, כי אין כל ביסוס ביולוגי לתאוריות שלו על הגורמים ההורמונליים להומוסקסואליות וכי התאוריה שלו על "מין שלישי" שגויה ביסודה. ==מיזמים=={{מיזם|he}}{{מיזם|en|Magnus Hirschfeld}}