פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 2,532 בתים ,  01:35, 23 במרץ 2012
אין תקציר עריכה
{{סוגיה||גדולה=כן|מקרא={{תנ"ך|שמות|כא|י}}|משנה={{משנה|כתובות|ה|ה}}|תלמוד בבלי={{בבלי1|נדרים|כ|ב}}|תלמוד ירושלמי=|משנה תורה לרמב"ם={{רמב"ם1|קדושה|איסורי ביאה|כא|י}}|שולחן ערוך=אורח חיים [[s:שולחן ערוך אורח חיים רמ|סימן רמ]], אבן העזר [[s:שולחן ערוך אבן העזר כה|סימן כה]]{{ש}}אבן העזר [[s:שולחן ערוך אבן העזר כה|סימן עו]]|ספרי מניין המצוות=[[s:ספר המצוות לאו רסב| ספר המצוות לרמב"ם, לאו רסב]]{{ש}}[[ספר החינוך]], מצווה מו|ספרות הלכתית נוספת= אגרת הקודש ל[[רמב"ן]]{{ש}}בעלי הנפש ל[[ראב"ד]], שער הקדושה}}'''יחסי אישות''' הוא כינוי ל[[יחסי מין]] בין איש ואישה [[נישואיםגבר|נשואיםאיש]]. בו[[הלכה]] ה[[יהדות|יהודיתאישה]] נשואים. בהלכה היהודית קיום יחסי אישות הוא מחיובי הבעל כלפי אשתו ומחיובי האישה כלפי בעלה. הבעל מצווה על כך ב[[מצוות עונה]]. כאשר אחד מבני הזוג מסרב לקיים יחסי אישות חלים עליהם דין [[מורדת על בעלה|מורדת]], שעונשו [[קנס|נקנס]] בסכום כספי המתווסף או נגרע (לפי בן הזוג המורד) מה[[כתובה]].
ב[[ספרות תורנית|ספרות בספרות התורנית]] ישנם [[הלכה|הלכות]] והנחיות מפורטות לגבי האופן והזמן המתאים לקיים יחסי אישות. נושא זה נידון בהרחבה על ידי [[חז"ל]] שדנו על יחסי אישות ב[[לשון בלשון נקייה]], על פי המקובל בדורם. כל ההלכות הללו מתייחסות אך ורק לזמן שבו הבעל והאישה אינם אסורים זה לזה מצד דיני [[טהרת המשפחה]].
היהדות רואה את ה[[תשוקה|תאווה]] ואת ה[[הנאה]] ביחסי אישות בין בני זוג כדברים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם יהיה לשם מצווה ולא לשם הנאה או מילוי תאווה גרידא. ה[[רמבהרמב]] אף מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות - [[נבל ברשות התורה]]. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה ב[[כוונה (יהדות)|כוונה]] בכוונה הנכונה ובאופן של [[קודש וחול|קדושה]] ו[[צניעות (יהדות)|צניעות]].
==כינויים ליחסי אישות ביהדות==
[[קובץ:Israëls-A Jewish Wedding-1903.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[יוסף ישראלס]], [[1903]]: ''חתונה יהודית'']]#על פי רוב, יחסי אישות מכונים ב[[תורה]] בתורה בלשון '''ביאה''', למשל, {{ציטוטון|וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ"|{{תנ"ך|בראשית|יט|, לא}}}}.#כינוי נוסף ליחסי אישות ב[[מקרא]] במקרא הוא '''ידיעה''', למשל, "והאדם ידע את חוה אשתו" ({{תנ"ך|בראשית|ד|א}}). ה[[רמבהרמב]] מסביר שידיעה מהותה הבנת עניין חיצוני וקירובו אל השכל, וגם הזיווג - לפי התורה - מבטא קירבה של שני אנשים מבחינה גופנית רוחנית ונפשית.#גם המילה '''שכיבה''' הושאלה לתאור [[יחסי מין]] בתורה. יחסים כפויים במקרה של [[שכם בן חמור|שכם]] ו[[דינה]] ודינה שעליו סופר: {{ציטוטון|וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ"|{{תנ"ך|בראשית|לד|ב}}}} או אצל [[אבימלך]]: {{ציטוטון| כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ}}{{הערה|בראשית כו י}}.#השורש '''ש.ג.ל''' להטיותיו, שמשמעותו הזדווגות, נחשב לשלילי, על כן בחלק מאיזכוריו, השורש מופיע אך בגרסת ה[[קרי וכתיב|כתיב]]הכתיב, ואילו בגרסת ה[[קרי וכתיב|קרי]] הקרי (הצורה בה נקראת המילה) משתנה המילה ללשון משכב{{הערה|1=ראו למשל: {{תנ"ך|דברים|כח|ל}} ו[http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%A2:%D7%A8%D7%A9%22%D7%99_%D7%A2%D7%9C_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9B%D7%97_%D7%9C רש"י שם], {{תנ"ך|ישעיהו|יג|טז}}.}}.#'''תשמיש המיטה''' (או משימושי המיטה) הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות ברבים ממקורות היהדות מאז [[ימי הביניים]].# בספרי [[קבלה]] מופיע רבות הכינוי '''חיבור'''.
בנוסף, נוצרו במשך הדורות כינויים ומונחים ה[[רמז|רומזים]] הרומזים רבים, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר"; וכן ביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתיה{{הערה|לדוגמא: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".}}.
בספר [[שולחן ערוך]] ההלכות הנוגעות ליחסי אישות נקראות '''הלכות צניעות'''. יש המבינים מכינוי זה שיחסי אישות צריכים להתקיים [[צניעות (יהדות)|בצנעה]], ויש הרואים בכך בפשטות רמיזה לנושאים "שהצנעה יפה להם".
== היחס ליחסי אישות ==
{{חלונית2|כותרת=הרמב"ם מציג גישה מורכבת ליחסי אישות - מתירה מחד ומסתייגת מאידך|תוכן=
"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."
|מקור=[[משנה תורה]], הלכות איסורי ביאה, פרק כא.}}
במקורות היהדות ישנן אמירות על משמעותם של יחסי אישות, על חשיבותם מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם. זאת, בשונה מתפיסתם של יחסי אישות בחלק בחלק מדתות המזרח כגון ה[[בודהיזם]]הבודהיזם, או ב[[נצרות קתולית|נצרות בנצרות הקתולית]] הרואה במיניות אמצעי לצורך קיום העולם בלבד, בהנאה ממנה [[חטא]], ורואות כדמויות מופת במי שנוהגים פרישות מוחלטת מיחסי אישות.
בכל האמור להנאה והמנעות ממנה, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא [[דואליזם|דואליסטית]], המושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ו[[יצר ויצר הרע]]. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. לפי [[חז"ל]] ישנם ליצר המין, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם. ב[[תלמוד]] בתלמוד מובאת [[אגדתא]], המיוחסת לימי [[שיבת ציון]], ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד [[עבודה זרה]] בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת [[פרייה ורבייה]]) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה){{הערה|מתורגם מ{{בבלי|יומא|סט|ב}}.}}:
{{ציטוטון|אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו}}.
מדרש ידוע אחר מוסר רעיון דומה:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.|מקור=[[בראשית רבה]] פרשה ט}}
ה[[רמבהרמב]] כתב ב[[מורה במורה נבוכים]] שחוש המישוש הוא מגונה, כיוון שהוא נותן העדפה לאכילה ומשגל:{{הערה|הרמב"ם בעקבות [[אריסטו]], ב[[מורה במורה נבוכים]][http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_36.htm חלק ב', פרק ל"ו].}}. {{ציטוטון|ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות}} ה[[רמבהרמב]] כתב שאין זה דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי:{{הערה|אגרת הקודש לרמב"ן.}}{{ציטוטון|ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם".}} הרב [[יצחק אייזיק שר]] טוען כי דברי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר{{הערה|בקונטרס "קדושת ישראל" הוא מבאר על פי דברי הרמב"ם עצמו במורה נבוכים ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים '''המעדיפים''' את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב (ויקרא יח י); "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין..."}}.
הרב [[יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון)|יוסף דוב סולובייצ'יק]] כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.|מקור= "ובקשתם משם", '''איש ההלכה''', עמ' 209.}}
השקפת [[יהדות קונסרבטיבית|היהדות הקונסרבטיבית]], עולה בקנה אחד עם ההשקפה [[יהדות אורתודוקסית|האורתודוקסית]] שההלכה היא הדרכה מחייבת, אך לפי התקופה יש לרבנות מטעמה סמכות לשנות או לתקן פרט כזה או אחר.
עד כה, לא נמצא התייחסות של ה[[יהדות רפורמית|יהדות היהדות הרפורמית]] למה שנכתב בנושא זה ב[[ספרות תורנית|ספרות בספרות התורנית]]. זאת מכיוון שב[[יהדות רפורמית|יהדות שביהדות הרפורמית]] אין פסיקה או הלכה מחייבת, מתוך אמונה שעצמאותו של הפרט חשובה יותר במרבית תחומי הפרט. קיומן או אי קיומן של מצוות אלו נתון להחלטה האישית של כל אחד ואחד. באופן כללי, היהדות הרפורמית סבורה שיש לפרש את המצוות כמערכת של הנחיות כלליות ולא כרשימה של הגבלות{{הערה|על פי דברי הרב [[יהורם מזור]]. ובהרחבה ראו [http://www.reform.org.il/Heb/IMPJ/platform.asp כאן], באתר reform.}}.
===מטרות===
חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני:
*קיום מצוות [[פרייה ורבייה]].
*ליצור [[שלום]] ואחדות בין בני הזוג.
*תועלת רפואית לתיקון ה[[עובר]] והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ה[[הריון]] השונים{{הערה|{{בבלי|נדה|לא| א}}}}:
{{ציטוטון|שלושה חדשים אחרונים תשמיש יפה לילד, שמתוך כך יצא הוולד מלובן ומזורז}}
*ב[[ספר בספר הזוהר]] נמצא היבט נוסף במטרתם של יחסי האישות, והוא הורדת השפע האלוהי לעולם; מאמרי הזוהר מהללים את החיבור בין האיש לאישה בקדושה כמתקנים עולמות, וטענים כי הנמנעים מהם (אפילו כשאין אפשרות ללדת על ידי ביאה זו) גורם להפסקת הורדת השפע האלוהי מעולמות עליונים לעולמות התחתונים שבהם דרים בני האדם{{הערה|זוהר, חלק א דף יב, עמוד ב.}}.
===תאווה===
חכמי ישראל ראו בתאווה (מכונה גם חשק, או רצון) תנאי בסיסי לחיבור לאהבה ולאחדות בין בני הזוג{{הערה|[[מדרש]] קהלת רבה (יב ה): "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". מדרש כלה רבתי ב: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".}}. חכמים אף ראו לנכון לשבח את אנשי בית [[מונבז השני|מונבז המלך]] (שלא היו יהודים), על שקיימו יחסי אישות בשעות היום, מכיוון שהם עשו זאת כדי שלא יהיו עייפים, מפני שבזמן עייפות אין כל כך תאווה. בפועל - הם לא שיבחו אותם על כך, בגלל שליהודי אסור לקיים יחסים ביום (אלא אם כן מחשיך את הבית){{הערה|{{בבלי|נדה|יז|א}} ובמפרשים שם.}}. ב[[ראשונים]] בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי על ידי זה הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים בריאים ו[[צדיק]]יםוצדיקים{{הערה|בספר [[שבילי אמונה]] לנכד הרא"ש כתב כך (נתיב ג שער ד): "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי '''רוב תאוותם''' תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".}}. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוותו{{הערה|'''שיטה מקובצת''' בשם הרא"ם, ו'''תוספות ישנים''' בנדרים כ.}}.
ב'''ספר חסידים''' מובא: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה|מקור=ספר חסידים{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=99 סימן שסב]}}}}
ה[[רמבהרמב]] מתייחס לחשק ולרצון של שני בני הזוג:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אותו החיבור אם אינו נעשה ברוב חשק אהבה ורצון, אין השכינה שורה בו|מקור=רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ו'.}}
בספרות ההדרכה ה[[דתיים לאומיים|דתית הדתית לאומית]], ההדרכה היא להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי{{הערה|הרב שמואל אריאל, '''עת דודים''' (מאת הרב [[אלישיב קנוהל]]) עמ' 44. נעמי וולפסון, '''מרחק, נגיעה''', עמ' 122.}}. לעומת זאת, בספרות ה[[יהדות חרדית|חרדית]]החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה רק לצורך. למשל, הרב [[ישראל אליהו וינטרוב]] הגדיר זאת כך; "כל מקום שנמצא בדברי ה[[ראשונים]] הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי"{{הערה|"שהכל ברא לכבודו" עמוד קד.}}.
לפי חז"ל, בשעת קיום יחסי אישות תאוות האישה גדולה משל האיש. אמנם, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול משל האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש{{הערה|תאוות האישה מרובה - רש"י ב{{בבלי|בבא מציעא|פד|א}}, וכן ב[[אור באור החיים]] ויקרא יב; "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול". צערו של האיש מרובה - ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן ב{{בבלי|כתובות|סד|ב}}: "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים".}}.
ה[[אור האור החיים]] מפרש על הפסוק "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. אחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל. דבר שני, שלא יהיה לה אפשרות להשלים את [[תשוקה|תשוקתה]], כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה שתמיד חסרה תשוקתה{{הערה|אור החיים בראשית ג טז}}.
===הנאה===
חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ואחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש [[רש"י]] שבביאה שלא כדרכה "אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו"{{הערה|רש"י ב{{בבלי|סנהדרין|נח|ב}}. וברוקח (בראשית ב כה): "כי על ידי שנהנין זה מזה [בקירוב בשר] יאהבו זה את זה".}}. מכאן נראה, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הדבר. דברי רש"י אלו מהווים בסיס להתייחסות לתענוג במצוות, ועל פי זה כתב ה[[אגלי האגלי טל]] בהקדמה לספרו: "עיקר [[תלמוד תורה (מצווה)|מצוות לימוד התורה]] להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי התורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה - עיין פירוש רש"י סנהדרין דף נח עמוד א"{{הערה| לאחרונה נמצאו דברים דומים בדבריו של רבי [[אברהם מן ההר]] (נדרים מח עמוד ב): "שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".}}.
למרות החשיבות של ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כדבר מאחד, לא נמצא ב[[ספרות תורנית|ספרות בספרות התורנית]] לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, ה[[שולחן השולחן ערוך]] מביא להלכה (באורח חיים סימן רמ) שיש לקצר בתשמיש '''ולמעט הנאתו''', ומצד שני פוסק (באבן העזר סימן כה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו".
חז"ל ראו חשיבות בכך שקודם תגיע האישה ל[[אורגזמה|הנאה]] על ידי בעלה. בתלמוד מובא: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים?... בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה – נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן"{{הערה| {{בבלי|נדה|לא|ב}}, על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד. ה[[שמעון בן צמח דוראן|רשבהרשב]] (במסכת אבות פ"ג) גם מתייחס להזרעה כהנאת האישה "שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג". אמנם, בסוגיא אחרת בתלמוד, יש מפרשים שזרע אצל האישה הכוונה לביצית ותהליך ה[[ביוץ]]{{הערה|על פי הרמב"ם בפירוש המשניות נידה ב ה, וכן בהלכות איסורי ביאה ה ד. וכן בספר '''שבילי אמונה''', עמ' קעז.}}, אך אין זה קשור לסוגיא זו, שהרי הביוץ חל פעם בחודש בלא קשר ליחסי האישות.}}. על פי התלמוד (נדה לא), "הרבה עשו כן ולא הועיל להם", ולכן "יבקש רחמים ממי שהבנים שלו". כלומר, לפעמים מקבל "שכר" על המאמץ שהוא עושה להנות את אשתו, אבל אין בהכרח קשר מובהק (טבעי) בין הנאת האישה לבין מין העובר.
בספר [[יצחק אבוהב (מנורת המאור)|מנורת המאור]] כתוב: "לא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה..."{{הערה|מנורת המאור כלל קפה}}. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, תפילות, כוונות, וכדומה - הוא קודם הזיווג, אבל בשעת הזיווג אי אפשר שלא ליהנות{{הערה|דרך פיקודיך מצווה א ח, בשם [[החוזה מלובלין]]}}.
רבנו בחיי הסביר בספרו [[חובות הלבבות]] כי תחושת ההנאה שמתלווה ליחסי אישות, הם השכר לקיום מצוות פרייה ורבייה; "ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם - התענוג בהם"{{הערה|'''חובות הלבבות''', שער הפרישות, פרק א.}}. אף רבי [[יוסף קארו]], בספרו [[שולחן ערוך]] כינה את יחסי אישות כ"עונג": "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא"{{הערה|יוסף קארו, '''שולחן ערוך''', אורח חיים רפ.}}.
רבי [[ברוך מקוסוב]], מקובל ומגדולי רבני [[תנועת החסידות]], סבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הזיווג הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"{{הערה|"עמוד העבודה" ויכוח השואל והמשיב, פסקה קכד.}}. כמו כן, כתב [[המגיד ממזריטש]] שהתענוג הוא המחבר שני דברים, למשל זכר ונקבה{{הערה|'''מגיד דבריו ליעקב''', פסקה קלד}}.
לא יכוון להנאה לשם הנאה בלבד ("להשביע יצרו ולמלא תאוותו") אלא להנאה לשם אחדות בינו לבין אשתו (או הנאה לשם אחת מארבע הכוונות המוצגות [[יחסי אישות (יהדות)#כוונה|בהמשך]]){{הערה|הראב"ד בשער הקדושה}}.
===קדושה===
בתלמוד מובא (מסכת שבועות יח): כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש - יהיו לו בנים זכרים. לפי [[השל"ה]], אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה כראוי{{הערה|שער האותיות, ערך קדושה}}.
המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו:
*לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות{{הערה|רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו..."}}.
*לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך, וכדומה{{הערה|רש"י ב{{בבלי|שבועות|יח|ב}}. וכן ב{{בבלי|נדה|יז|א}}: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום"}}.
*לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות, במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור, ובאיכות החיבור{{הערה|אגרת הקודש לרמב"ן פרק א: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב [[יצחק אייזיק שר]] כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש"}}.*לפי [[הגאון מווילנה]], עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, וליזהר מ[[יחסי אישות (יהדות)#בני תשע מידות|בני תשע מידות]]{{הערה|תיקוני זוהר נג.}}.
===שכינה===
בתלמוד מובא מאמר חז"ל: "איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם"{{הערה|{{בבלי|סוטה|יז|א}}, והפרשנים מביאים גמרא זו בהקשר של יחסי אישות}}. ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הזיווג בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ישראל הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הזיווג. ה[[רמבהרמב]] תיאר את חשיבות יחסי האישות כך:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף ל[[בריאת העולם (יהדות)|מעשה למעשה בראשית]].|מקור=אגרת הקודש אות ב}}ה[[יעבהיעב]] מבטא את הדברים באופן חריף יותר:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו [[עין הרע]]... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז.|מקור=מור וקציעה סימן רמ.}}
===פרישות===
ביהדות, אין מקום לפרישות מוחלטת מיחסי אישות, אפילו שהאישה אינה ראויה להתעבר וכדומה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שלעת זקנותו אמר [[רבי שמעון בן חלפתא]] על עצמו, "משים שלום בבית בטל". משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי [[ניסים גאון]] פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו"{{הערה|{{בבלי|שבת|קנב|א}}}}. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, [[כהן גדול]] פורש מאשתו שבעה ימים קודם [[יום כיפור]], כדי שלא [[טומאה וטהרה|יטמא]] עקב קיום יחסי אישות. כמו כן,[[משה]] רבינו פרש מ[[צפורה]] מצפורה אשתו, היות ומשה היה יכול לקבל גילוי [[שכינה]] בכל עת.
דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, ב[[ספרות תורנית|ספרות בספרות התורנית]], ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידיאל לפרישות מהנאות העולם הזה.
על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=כשיבוא האיש הסכל לאסור הזיווג יותר ממה שנאסר מן הבעילות יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי|מקור=רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים}}
בדומה לכך כתב ה[[חזון החזון איש]] באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"{{הערה|שם=חזו"א|[http://atarvatar.zzl.org/Download/OnaAizekSer.pdf איגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר]}}. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי: "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם. ופעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש, ואינו יכול להתגבר בשום אופן כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו"{{הערה|'''אגרת חיובי הבעל לאשתו''', מצוות עונה, אות ב.}}.
ה[[רמחהרמח]] בספרו "[[מסילת ישרים]]" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג ה[[פרישות (יהדות)|פרישות]] הפרישות ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא{{הערה|משה חיים לוצאטו, '''מסילת ישרים''', פרק י"ח.}}.
בספרות ההדרכה ה[[יהדות חרדית|חרדית]]החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידיאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת [[חסיד (הלכה)|חסידות]] (מקביל לדרגת ה[[פרישות (יהדות)|פרישות]]הפרישות), ואישתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת ה[[חזון החזון איש]] באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"{{הערה|שם=חזו"א}}. בדומה לכך כתב ה[[סטייפלר]] הסטייפלר באיגרתו: "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחוייב על פי התורה"{{הערה|שם=חזו"א}}.
לעומת זאת, בחלק מהספרות ה[[דתיים לאומיים|דתית הדתית לאומית]], הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידיאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר בתשמיש כדי למעט הנאתו. וגישה שניה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, בגלל שההנאה מאחדת בין בני הזוג{{הערה|ראו למשל: הרב שמואל אריאל, בחוברת "עת דודים" (מאת הרב[[אלישיב קנוהל]]), עמ' 44. '''איש אשה ומשפחה''', עמ' 83, ועוד. רן דוד כלילי, '''הדריכני באמתך''', עמ' 411.}}.
==תדירות קיום יחסי אישות==
[[קובץ:Marriage Contract Vercelli (Italy), 1776.jpg|שמאל|ממוזער|180px|כתובה מ[[איטליה]] [[מאיטליה 1776]]]]חיוב לקיים יחסי אישות בשיעור שאין לגרוע ממנו מובא ב[[משנה]] וב[[תלמוד]]במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים וב[[שולחן ובשולחן ערוך]]. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח ה[[כתובה]]הכתובה{{הערה|כפי שמוזכר בכתובה: "ומזוניכי (שאר) וכסותיכי (כסות) וסיפוקיכי (ועונה)... כאורח כל ארעא (כדרך כל הארץ)".}}. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להמצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועובודתו. לדוגמה: [[ספן]] היוצא ל[[שיט]] לשיט לחודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. [[חז"ל]] העריכו שאשה זו, שנשאה לספן, ידעה מראש על התדירות שהוא יהיה בבית ונתרצתה לכך. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחוייבים לפעם אחת בשבוע.
בשולחן ערוך נפסק שעונת [[תלמיד חכם|תלמידי חכמים]] היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, ש[[תורתו אומנותו|תורתן שתורתן אומנתן]]{{הערה|'''משנה ברורה''', סימן רמ סעיף קטן ו.}}. בזמנינו אין לנו אדם שנקרא תלמיד חכם (כי בזמנינו אין נזהרים מ[[ביטול תורה]] כדין ועוד כמה טעמים), מכל מקום כיון שהטעם שתלמיד חכם רק פעם אחת בשבוע משום שהתורה מתשת כוחו וטעם זה ישנו גם בתלמיד חכם שבזמנינו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות יש לחייבו פעמיים בשבוע, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמנינו (טרם שהגיעו לימי העמידה){{הערה|בעל הקהילות יעקב באגרות קודש אגרת א': "ופשוט דלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא ב׳ פעמים בשבוע קרוב דהוי (קרוב לוודאי שזה) ספק [[דאורייתא ודרבנן|דאורייתא]] ממש, ומלבד זה איכא (ישנו) חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך", על פי '''ביאור הלכה''' סימן ר"מ, ועל פי מה שהנהיגו '''המעיל צדקה''' וה[[חתם והחתם סופר]].}}.
הרב [[משה פיינשטיין]] גם כתב שתלמיד חכם יש לחייבו פעמיים בשבוע:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וכיון שכתב ה[[אברהם צבי הירש אייזנשטט|פתחי הפתחי תשובה]] בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע|מקור=אגרות משה חלק ה' אבן העזר סימן כח}}
על פי [[בעל הטורים]], בשנה הראשונה לאחר ה[[חתונה]] ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא [[נידה]]), ככתוב ב[[ספר בספר דברים]]: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"{{הערה|{{תנ"ך|דברים|כד|ה}}, ובבעל הטורים שם. ה[[אליה האליה רבה]] (באורח חיים סימן רמ), מביא את דברי '''בעל הטורים''' להלכה. שו"ת '''בצל החכמה''' (חלק ד סימן עב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.}}.
==עיתוי קיום יחסי אישות==
חז"ל קבעו זמנים ועונות לקיום יחסי אישות, על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. ולכן, בכל עת שהאיש מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא תאמר זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין{{הערה|טור סימן רמ, ומקורו בראב"ד בשער הקדושה}}. ונקטו הפוסקים, ש'''עיקר''' מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה{{הערה|חכמת אדם קכח יט, ואגרות משה אבן העזר ג כח}}. וכן מובא בתלמוד: "כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של [[משה]] לא היו כמותן". ו'תובעת' הכוונה שרומזת או מקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה, או שאומרת בלשון נקיה כגון 'אלי תבוא' (כמו ש[[לאה]] שלאה אמרה ל[[יעקב]]ליעקב) וכדומה, אבל אסור לה לבקש באופן מפורש הנחשב [[חוצפה]] ועזות וכדברי חז"ל "בני חצופה"{{הערה|{{בבלי|עירובין|ק|ב}}, {{בבלי|נדרים|כ|ב}}.}}.
===לאחר חצות===
בתלמוד מובא שיש לקיים יחסי אישות לאחר [[חצות]], כדי שלא ישמעו קול בני אדם, ויבואו לחשוב על אנשים אחרים. ה[[אחרונים]] האחרונים פסקו שזה רק לפרושים (שהגיעו לדרגת ה[[פרישות (יהדות)|פרישות]]הפרישות), או למי שחושש שיהרהר באישה אחרת{{הערה|ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מג תקנה ה, והובאו דבריו בפוסקים. ה[[פלא הפלא יועץ]] בערך זווג כתב, שהמעלה שלא להיות עייף מדאי עדיפה ממעלת חצות הלילה.}}. בדומה לכך, ה[[סטייפלר]] הסטייפלר היה מורה להתיר שלא להמתין עד חצות, אם עקב כך ישתבש סדר יומו למחרת ויש בזה משום [[ביטול תורה]] וזמן [[תפילת שחרית|תפילה]] וכדומה, והורה שיש להמתין עד שאין שומעים קול בני אדם{{הערה|"אורחות רבינו", חלק א, עמ' צט.}}.
לפי ה[[קבלה]] הקבלה יש לקיים יחסי אישות לאחר חצות גם בזמן שהיא מעוברת או מינקת, והזוהר מצטט את הפסוק ב[[ספר משלי|משלי]]במשלי: "אץ ברגלים חוטא" (משלי יט) כתיאור מגנה למי שאינו ממתין מתין עד חצות. אך בעיקר יש להקפיד על כך בזמן שיש אפשרות לקליטת הריון, כי לדברי הזוהר אם משמש לפני חצות "ממשיך לוולד נפש מסיטרא דמסאבא (הוולד נוצר ממקום טמא)"{{הערה|'''ראשית חכמה''', שער הקדושה, פרק טז אות נג.}}.
===בליל הכלולות===