ייהרג ואל יעבור

ביהדות, ערך שמירת החיים האנושיים וקיומם - פיקוח נפש - הוא ערך חשוב שנסובו סביבו מצוות רבות, ושגובר על כל המצוות. זאת מתוך הכרת חשיבות האדם בהיותו צלם אלוהים, ומתוך תפיסה שלפיה התורה ניתנה להחיות את האדם ולא להמיתו, "וחי בהם ולא שימות בהם".

רק לשלוש מצוות נקבעה עדיפות מיוחדת - "ייהרג ואל יעבור" - כלומר, גם אם קיום מצוות אלה מסכן את חייו של היהודי, אל לו להפר אותן (תוספתא שבת טז, יד; בבלי, סנהדרין דף עד/א).

שלוש מצוות "ייהרג ואל יעבור"

שלוש מצוות "ייהרג ואל יעבור" הן:

• איסור שפיכות דמים.
• איסור גילוי עריות - קיום יחסי מין אסורים במדרגה של איסור כרת כמו עם אשת איש, משכב זכר או יחסים עם בן משפחה ממדרגה ראשונה.
• איסור עבודה זרה - עבודת אלילים. מי שמקריב נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, הרי הוא מת על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד באירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם.

שלוש מצוות אלו נמצאות בעשרת הדיברות, והתלמוד במסכת סנהדרין לומד שאין לעבור עליהם בכל מקרה. הן גם נכללות בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן.

בנוגע לרצח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו סמוק מדם חברך, אין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רצח או תרצח, אסור לו לרצוח.

לגבי עבודה זרה המקור להיות איסורה בבחינת "ייהרג ואל יעבור" הוא הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; בכל נפשך - אפילו יטלו את נפשך. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור.

מקרים נוספים של "ייהרג ואל יעבור"

אם מכריחים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה בפרהסיא (בפני עשרה יהודים), במטרה להכריח אותו לעבור על הדת, ולא להנאתו של המכריח, אזי הדין הוא ייהרג ואל יעבור.

כמו כן, בשעת הגזירות, כאשר המטרה היא להוציא את כל היהודים לשמד, יש האומרים כי חובה להיהרג אפילו על מנהג קל, כגון "שרוך הנעל", כלומר חובה לשמור במחיר החיים גם על מנהג סדר קשירת הנעל שנחשב דבר קל. על האופן שבו מומש בפועל דין "ייהרג ובעל יעבור" בשעת גזירות שמד ועל הכללת הריגת ילדיו של אדם בדין "ייהרג ואל יעבור" ראו בערך קידוש השם.

דינו של מי שעבר ולא נהרג

למרות שיש איסור לעבור על אחת משלוש העבירות האלה גם במקרה של פיקוח נפש, הרי שאם כפו אדם להרוג את חברו וכדי להציל את עצמו הוא עבר על האיסור והרגו, אין לו דין של רוצח ואין אפשרות להמיתו. גם עובד עבודה זרה או נואף מחמת איום על חייו אינו מתחייב בעונשים החמורים הרגילים על עבירות אלו, אך נחשב כמי שחילל שם שמים.

בלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, ה'):

"וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג--הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס".

דינו של מי שנהרג ולא עבר

לפי הרמב"ם מי שנהרג במקום שמותר לעבור עבירה בגלל סכנה הנשקפת לחייו, הוא נושא בעונש על מיתתו.

לעומתו, רבי יוסף חביבא (מחבר ספר נימוקי יוסף) פסק שמותר לאדם לנהוג לפנים משורת הדין ולסרב לבצע עבירה גם אם ייהרג כתוצאה מכך. ואכן, היו בעבר מקרים בהם הוזכרו לשבח כאלו שמסרו את נפשם על ערכים חשובים אף שלא היו מחויבים בכך מעיקר הדין.

האם הלבנת פנים ברבים היא "ייהרג ואל יעבור"?

במסכת סוטה (י:) דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.

התוספות תוהה מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בין הדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיב שאכן גם הלבנת פנים ראויה עקרונית להימנות עמהם. הפוסקים נחלקו ביניהם האם לקבל את מסקנת התוספות, או שמא דברי התלמוד נכתבו כלקח מוסרי, ולא כהלכה למעשה. הרמב"ם, למשל, אינו מסכים עם התוספות.

סיפור נוסף בתלמוד (מסכת כתובות סז:), הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.

האם גזל הינו "ייהרג ואל יעבור"?

בתלמוד מובאת דעת יחיד של ר' מאיר בברייתא כי גם איסור גזל בכלל "יהרג ואל יעבור", דהיינו אסור ליהודי לגזול את חבירו גם אם כופים עליו לעשות זאת במחיר חייו.

בנוסף, קיים דיון נרחב בהלכה לגבי דין המציל עצמו בממון חברו, כלומר מה דינו, הן לכתחילה והן לאחר מעשה, של אדם שיכול להציל את עצמו מסכנת חיים על ידי שימוש או גזילה של רכוש הזולת. פסיקת השולחן ערוך בעניין זה (חושן משפט סימן שנ"ט סעיף ד'):

"אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם" - משמע שמותר להציל עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לאחר מעשה, וכך היא גם שיטת התוספות.

קישורים חיצוניים

• י"מ תא-שמע, מסירות נפש בהלכה - לפנים משורת הדין, באתר "דעת"
• רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה