אראסטס
ביוון העתיקה, האראסטס (ἐραστής, "מאהב") היה גבר אשר קיים מערכת יחסים פדרסטית עם נער מתבגר שהיה מכונה ארומנוס. אראסטס היה בעיקר המונח האתונאי לתואר זה. בספרטה השתמשו במונח אייספנלאס (eispnelas), "מעוררר השראה", ובכרתים פילטור (philetor), "המתיידד".
המילה שימשה גם כמונח כללי לתאר כל גבר מעריץ שחיזר אחר נער מסוים, גם אם לא נענה על ידו והפך להיות מאהבו.
תוכן עניינים
תכונות התפקיד
ייצוגים איקונוגרפיים של זוגות פדרסטיים מתארים לעתים קרובות – אולם לא תמיד – את האראסטס כבעל זקן, בעוד שהארומנוס לעולם נטול זקן. אף על פי כן, האראסטס לא היה בגיל בשלות לנישואין, בהערכה גסה בין עשרים לשלושים. פער גילאים גדול נחשב למכשול במערכת יחסים כזו, כפי שמעידה קביעתו של אריסטו כי סולון לא יכול היה להיות האראסטס של פייסיסטראטוס שכן פער הגילאים בין השניים היה גדול מידי (בערך 31 שנים).
כאשר ליחסים היה פן מיני, האראסטס היה השותף הפעיל, וההתעלסות מתוארת לרוב כפרונטלית, בעמידה, תוך כדי חיכוך איבר המין בין הירכיים. במיתולוגיה דמות האראסטס הייתה מיוצגת על ידי אלים כגון זאוס ואפולו וגיבורים כגון הרקולס ואורפיאוס.
מספר מקורות עתיקים, כגון הפיידרוס של אפלטון והתביעה של אייסכינס נגד טימרכוס מעידים כי האראסטס האידאלי היה מאופק ביחסיו עם אהובו, ואהבתו הייתה ביטוי לנדיבותו וחביבותו. הוא מתואר כניגוד לאדם ששוכר נערים להנאתו ומתנהג בגסות רוח איתם – התנהגות המעידה על אדם מתעלל וחסר השכלה. קסנופון נוקב גם הוא, כבדרך אגב, באחת התכונות של האראסטס האידאלי, ומציין כי אדם כזה לא יסתיר דבר בנוגע לנער מאביו של אותו צעיר.
במחוזות מסוימים היה הוא זה שיזם את פרשיית האהבים על ידי חיזור או ביצוע חטיפה מסורתית של הנער, בעוד שבאחרים, כגון ספרטה, היה זה הנער שביקש את מערכת היחסים. על אף שמימוש פדרסטיה פדגוגית (חינוכית) קיבלה עידוד ופיקוח רשמיים, נראה כי היא הייתה נתונה לבחירה בידי הגבר המבוגר בכל הערים, מלבד ספרטה, שם חובה היה לפעול לממשה על פי חוק.
אראסטסים מתוארים לעתים קרובות כמי שמפעילים מאמץ גדול למשוך את תשומת לבו ואת חיבתו של הארומנוס. המשימה הובילה לעתים קרובות לתגרות רחוב עם מחזרים אחרים, ויכוחים במשפחה, התנהגות שערורייתית כגון שינה על סף דלתו של הנער, כתיבת שירי אהבה, הענקת מתנות, ולעתים כפייה גלויה.
אחת המתנות האופייניות שנתן האראסטס לארומנוס היא חיות מחמד כגון ציפור. על כך טוען אריסטופאנס:" מאהבים מעניקים ציפורים אצילות לנאהביהם"
תחומי אחריות
תפקיד האראסטס היה לאהוב ולחנך את הנער הצעיר, או לדאוג להשכלתו. טבע לימודים אלה השתנה לפי התרבות של הפוליס שהתגוררו בה, אולם לרוב התבסס על התרבות הפיזית של הגימנסיון, אשר כלל אתלטיקה ואימונים צבאיים כמו גם לימודי פילוסופיה ומוזיקה. האראסטס ערך לעתים קרובות חוזה או הבטיח להורים של הנער המיועד להציג בפניהם את הגבולות המדויקים ואת ההגדרה של מערכת היחסים.
אחריות נוספת כללה ניהול ההיבטים הכספיים של הנער הצעיר, בייחוד, כפי שקרה לעתים קרובות, אם לא היה לו אב, ואז היה האראסטס מפקח על רכושו של הנער עד שהלה הגיע לפרקו. מפעם לפעם הוביל דבר זה להאשמות בנוגע לניהול כושל וגניבה בוטה, כמו במקרה של דמוסתנס והארומנוס שלו אריסטרכוס. האראסטס היה לרוב אזרח רב השפעה, מעורב בחיים הפוליטיים והחברתיים בפוליס שלו, לעתים קרובות נישא לאישה ממשפחה פטריקית, ונהנה מרווחה כלכלית במידה כזו או אחרת.
קבלת עול האחריות בתוך מערכת היחסים הפדרסטית לא הייתה עניין זול, בייחוד בתקופות של הילולות שהיו בגדר חובה לפי תכתיבי המסורת. בכרתים זה התבטא במשתאות ובמספר מתנות טקסיות: שור, במטרה להקריבו לזאוס; חליפה צבאית, שמסמלת את הגעת הארומנוס למעמד של לוחם; וגביע שמציין את הסמכתו של הנער הצעיר להיות נוכח בסימפוזיון – כמו גם תפקידים דתיים וטקסיים אפשריים. לא היה זה נדיר עבור חבריו של האראסטס לתרום לרף ההוצאות, וההילולה איחדה את החברים של שני בני הזוג, בדומה לאירוע משפחתי רב-משתתפים.
בעוד שהקשר הפדרסטי האידאלי היה מבוסס על אקט של נדיבות המאהב כלפי אהובו, טיפוח טוב לב ומצוינות בקרב המאהב הועילה לא רק לו עצמו אלא גם לנער הצעיר עליו היה אחראי. לפי קסנופון, ברור מאליו כי "כל אדם, שנמצא בטווח ראייה של הארומנוס שלו, דואג להצטיין ונמנע מלעשות או לומר דברים נבזיים או פחדנים, שלא ייראה נקלה בעיניו."
אראסטס כמטאפורה פוליטית
דמות האראסטס כמיטיב לארומנוס שלו הייתה חקוקה בתפישתם של האתונאים במידה כה רבה עד כי מנהיגים פוליטיים עשו שימוש ביחס האראסטס האידאלי לארומנוס שלו כמייצג את היחסים האידאליים שצריכים להיות בין אזרח לפוליס שלו. הקבלות אלו התרחשו בשני מקרים שונים.
פריקלס, אדם שככל הנראה נמנע ממערכות יחסים עם נערים ורכש לנשים חיבה עמוקה, השתמש במודל האראסטס כדוגמה אותה צריכים האתונאים לאמץ ביחסם אל עירם. בנאום המיוחס לו על ידי תוקידידס הוא מטיף לאתונאים להתבונן "יום אחר יום בכוחה של העיר ולהפוך לאראסטסים שלה", כאשר בכוונתו לומר כי "חיילים-אזרחים צריכים לנהוג באתונה כמאהביה, כאראסטסים שלה, כלומר, לאהוב את העיר ללא תנאי, יותר מאשר את החיים עצמם".
במקרה אחר, שמוצג כפארודיה של המקרה הראשון וזוכה להתייחסות כזו מצד אריסטופאנס במחזהו "הפרשים", מכנה עצמו הפוליטיקאי קליאון כאראסטס של דמוס (ביוונית : אזרחי המדינה). התפנית, שמגיעה במלוא עוצמתה הקומית, קורה כאשר מאוחר יותר בהמשך המחזה, דמותו של דמוס, המייצגת את העם, מקבלת קיתונות של ביקורת על היותה להוטה יתר המידה לקבל את אהבתו של קליאון, ועל תמימותה שכן המאהב "בתמורה, בגד ועזב".
