פסק דין באוורס נגד הארדוויק

תבנית:פסק דין ארצות הברית |- ! bgcolor="FF0000" | היסטוריה מאוחרת: |- | פסק דין זה נהפך בהחלטת לורנס נגד טקסס בשנת 2003 |}

פסק דין באוורס נגד הארדוויק (באנגלית: Bowers v. Hardwick) (מראה מקום: 478 U.S. 186 ‏(1986)) הוא פסק דין משנת 1986 של בית המשפט העליון של ארצות הברית. פסק דין זה נחשב עד 2003 לאחד מפסקי הדין החשובים ביותר של בית המשפט העליון, בקובעו כי חוק מדינת ג'ורג'יה, הקובע כי מין אוראלי או מין אנאלי בין שני בוגרים הומוסקסואלים הוא עבירה פלילית האסורה על פי חוק העונשין, אינו סותר את חוקת ארצות הברית. כמו כן קובע פסק הדין כי החוקה אינה מגינה על זכותם של הומוסקסואלים לקיים יחסי מין, וכי מעשה זה נוגד את המוסר הציבורי בארצות הברית, ועל כן מותר לאוסרו בחוק. עד פסק דין זה הייתה בארצות הברית מגמה של הרחבת ההגנה על הזכות לפרטיות, שהתבטאה בשורה ארוכה של פסקי דין, בדומה למגמה העולמית בנושא, ופסק דין זה עצר אותה במשך כמעט שני עשורים: ההלכה שנקבעה בפסק הדין נותרה בתוקפה עד שנת 2003, אז נהפכה בפסק דין לורנס נגד טקסס.

רקע

באוגוסט 1982 הוגש למייקל הארדוויק (Michael Hardwick) צו להתייצבות למשפט בגין זריקת בקבוק בירה ברחוב (בפועל זרק הארדוויק את בקבוק הבירה לפח אשפה מול בר המשרת את הקהילה ההומוסקסואלית (gay bar) שבו הוא עובד, ולא ברור מי הגיש נגדו תלונה). בצו נרשם בטעות תאריך של יום שלישי בשבוע, ונכתב שהדיון יערך "ביום רביעי". הארדוויק לא הגיע לדיון ביום שלישי והוצא נגדו צו מעצר שנמסר לשוטר טוריק (Torrick) על מנת שיגישו להארדוויק. הארדוויק הגיע ביום רביעי לבית המשפט ושילם את הקנס, וצו המעצר בוטל, אולם לטוריק לא נמסרה הודעה על כך. לאחר מספר שבועות הגיע טוריק לביתו של הארדוויק למסור לו את צו המעצר (שבוטל). כשהגיע טוריק לדירה פתח לו את הדלת אורח של הארדוויק ששהה בסלון הדירה. טוריק נכנס לדירה וראה מבעד לדלת חדר השינה (שהייתה פתוחה) את הארדוויק וגבר נוסף מקיימים מין אוראלי. טוריק עצר את הארדוויק ואת שותפו ליחסי המין לפי סעיף בחוק מדינת ג'ורג'יה הקובע כי קיום יחסי מין הומוסקסואליים הוא עבירה פלילית.

התובע המחוזי בחר שלא להגיש כתב אישום במקרה זה, והורה לשחרר את הארדוויק, אך זה הגיש תביעה בבית המשפט הפדרלי נגד מייקל באוורס, התובע הכללי של מדינת ג'ורג'יה, בבקשה שבית המשפט יורה בצו הצהרתי כי חוק מדינת ג'ורג'יה בטל בשל היותו סותר את חוקת ארצות הברית. הגשת התביעה לא הייתה יוזמה של הארדוויק אלא של האגודה לזכויות האזרח בארצות הברית (ה-ACLU) שחיפשה "מקרה מבחן" במטרה לבטל את החוק. הארדוויק הסכים לבקשתם להגיש תביעה בשמו נגד התובע הכללי של המדינה.

הערכאה הנמוכה של בית המשפט הפדרלי קבעה כי החוק אכן סותר את החוקה ובטל, אולם ערכאת הערעור הפכה את הקביעה. בקשה לדיון נוסף בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית אושרה.

החלטת בית המשפט העליון

השאלה בבסיס פסק הדין הייתה בדבר ההגנה החוקתית על הזכות לפרטיות. בפסק דין גריסוולד נגד קונטיקט משנת 1965 נקבע כי פגיעה בזכות לפרטיות היא אסורה על פי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. מאז פסיקה זו דן בית המשפט בשאלה מהי "זכות מוגנת לפרטיות", מה היא כוללת ולמי היא ניתנת.

בפסק דין באוורס קבע בית המשפט כי הזכות לפרטיות אינה חלה על הומוסקסואלים הרוצים לקיים יחסי מין זה עם זה. בית המשפט קבע כי "הטענה כי 'זכותם של הומוסקסואלים לקיים יחסי מין מוגנת על ידי ההיסטוריה והמסורות של ארצות הברית' או 'נובעת ממהותה של החירות' היא טענה שיקרית" ("To claim that a right to engage in such conduct is 'deeply rooted in this Nation's history and tradition' or 'implicit in the concept of ordered liberty' is, at best, facetious.")

את דעת הרוב כתב השופט וייט, והצטרפו לדעתו נשיא בית המשפט העליון ברגר והשופטים לואיס פאוול הבן, ויליאם רנקוויסט, וסנדרה דיי אוקונור. השופטים ויליאם ברנן, ת'רגוד מרשל וג'ון פול סטיבנס כתבו דעות מיעוט מתנגדות. השופט בלקמון הצטרף לדעת המיעוט של מרשל וברנן.

דעתו של ברגר

נשיא בית המשפט העליון, השופט וורן ברגר, כתב בסיכום התמיכה הקצר שלו כי לכל אורך ההיסטוריה התנגד המוסר הציבורי להתרת יחסי מין הומוסקסואליים, ואף ציטט את ויליאם בלקסטון שאמר כי "פשע זה אינו ראוי אפילו שיתן לו שם" ("crime not fit to be named"). ברגר סיים דבריו במסקנה: "קביעה כי יחסי מין הומוסקסואליים הם זכות בסיסית מוגנת תשליך לפח למעלה מאלף שנות מוסריות" ("To hold that the act of homosexual sodomy is somehow protected as a fundamental right would be to cast aside millennia of moral teaching").

דעת המיעוט

השופט הנרי בלקמון כתב בדעת המיעוט כי "רק עיוורות מכוונת תכסה על העובדה שאינטימיות מינית היא הבסיס ליחסים אנושיים, היא מרכזית לחיי משפחה ולטובת הקהילה ולהתפתחותה של אישיות האדם" ועל כן הוא מתנגד לקביעת בית המשפט כי הזכות לאינטימיות מינית אינה מוגנת.

השופט לואיס פאוול שקל להחליט בדעת מיעוט כי החוק בטל שכן הוא סותר את התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית אולם לבסוף החליט להצטרף לדעת הרוב. פאוול החליט כך כי סבר שהומוסקסואלים הם מיעוט מבוטל באוכלוסייה, ועל כן בפועל אין החוק פוגע כמעט באף אחד (וזאת מבלי לדעת שעוזרו האישי הוא הומוסקסואל). בנאומים שנשא מאוחר יותר הביע פאוול צער על הצטרפותו לדעת הרוב.

בעקבות פסק הדין

פסק דין באוורס ניתן בתקופה בה הוטחה ביקורת רבה בפסק דין רו נגד וייד (410 U.S. 113) משנת 1973, הקובע כי במסגרת הזכות לפרטיות של אישה מותר לה לעשות הפלה. בעקבות ביקורת זו חשש בית המשפט מהרחבת ההגנה על הזכות לפרטיות. אלמנט נוסף שהשפיע על החלטת בית המשפט היה הדעות שהיו נפוצות בציבור בתקופה זו בשל התפשטות מגפת האיידס.

על אף פסק הדין, ביטלו מספר מדינות בארצות הברית את החוקים האוסרים על קיום יחסי מין בין הומוסקסואלים. החוק של מדינת ג'ורג'יה עצמה בוטל לבסוף בשנת 1998 במסגרת פסק דין פאוול נגד המדינה שנידון בפני בית המשפט העליון של ג'ורג'יה בטענה כי הוא סותר את חוקת המדינה (270 Ga. 327 (1998)).

פסק דין באוורס בוטל בשנת 2003 על ידי בית המשפט העליון בהחלטתו בלורנס נגד טקסס.

קישורים חיצוניים

• פסק הדין באוורקז נגד הארדוויק, 478 U.S. 186 (שנת 1986) (מלוא פסק הדין)