לסביות בגרמניה הנאצית
בגרמניה הנאצית, נחשבה ההומוסקסואליות לפשע, בין היתר על סמך סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני. למרות זאת, היחס כלפי הלסביות נחשב בגרמניה הנאצית למקל יותר ביחס לזה שהונהג כלפי הומוסקסואלים זכרים. שלא כמו הומוסקסואלים זכרים, הלסביות לא נחשבו כאיום חברתי קריטי ולכן השלטון הנאצי לא נהג בהן באותו יחס ובאותו היקף פעולה אשר הונהג כלפי "גורמים בעיתיים" אחרים כגון ההומוסקסואלים הזכרים, היהודים או הצוענים. לרוב לא נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ולא סבלו התנכלויות מרובות, באופן יחסי, מצד המשטרה.
אף לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, חלק מן הלסביות בגרמניה הנאצית יכלו להמשיך במסגרת חיים תקינה, אך חלקן סבלו מתנאי מחייה קשים, שכר ירוד ופחד מפני מעצר.
תוכן עניינים
לפני עליית הנאצים
על אף שהחל משנת 1908 נאסר על נשים בגרמניה לקחת חלק בארגון פוליטי ולמרות שנחשבו נחותות ביחס לשאר נשות גרמניה, לקחו הלסביות חלק פעיל בתנועה ההומוסקסואלית,
אף לאחר שניתנה לנשים הרשות להשתתף בארגונים פוליטיים, רבות מהנשים הביעו אכזבה מן המצב הפוליטי וכתוצאה מכך, העדיפו לסביות רבות לעסוק במפגשים חברתיים במועדונים ובפאבים, דבר הנחשב כמקובל בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
ימי רפובליקת ויימאר, אשר התאפיינו בחופש יחסי בתחומי החברה והפוליטיקה, נוצלו על ידי הומוסקסואלים ולסביות רבים כפתח לשינוי כיוון. ברלין, וכמוה מספר ערים אחרות בגרמניה, הפכו ל"מרכז עלייה לרגל" של חיים הומוסקסואלים בגרמניה. בברלין, עודדו מועדונים כגון "Dorian Gray" או "The Magic Flute Dance Palace" יצירת חיי חברה של לסביות, בעיקר מאזורים עירוניים, ופחות באזורים כפריים. החופש היחסי עודד פרסום מגוון רחב של יצירות ספרות הנוגעות לנושא. ניתן למנות דוגמאות כגון "Frauenliebe" (אהבת נשים) ו-"Die Freundin" (החברה).
בדו-שיח הפוליטי והחברתי בגרמניה נמתחה ביקורת קשה על הפתיחות הרבה כלפי ההומוסקסואליות בגרמניה. שנאה רבה שכוונה בתחילה כלפי רפובליקת ויימאר, הופנתה כעת כלפי ההומוסקסואלים.
בספרות נכללו לא-אחת ההומוסקסואלים בכפיפה אחת עם פמיניסטיות, רפובליקנים ויהודים כקבוצות המאיימות למוטט את גרמניה. במיוחד יצאו מספר סופרים נגד זכויות האישה, בטענה שזהו ניסיון לשדל את נשות גרמניה להומוסקסואליות.
תחת השלטון הנאצי
עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, החלו אלה בהשלטת משטר דיכוי. לפי עקרונות האידאולוגיה הנאצית, יעדו הנאצים לנשים "תפקיד טבעי" בשמירת הגזע הארי על ידי לידת תינוקות אריים וכמי שאמורות לספק לגברים הגרמניים את יצר המין.
עיקר דאגתו של המשטר הנאצי מהלסביות הייתה מתוך חשש שמא יווצר קושי להבדיל בין זוג חברות שבסיס הקשר ביניהן חברותי לבין זוג לסביות, אם כי לא ננקטו פעולות חריפות כנגד הלסביות מתוך הנחה שהן עדיין יכולות למלא את תפקידה הקלאסי של האישה הגרמניה לפי האידאולוגיה הנאצית: להיות אם לכמה שיותר תינוקות "ארים".
למרות התנכלותם ללסביות, הנאצים גילו כלפיהן יחס מקל בהשוואה ליחס שבו נקטו כלפי ההומוסקסואליים. לאחר מינויו של היטלר כקאנצלר, סגרה המשטרה את המועדונים והפאבים שנחשבו להומוסקסואליים, דבר אשר יצר אצל הלסביות כורח להיפגש בסודיות. הנאצים יצרו אווירה של פחד סביב נושא הלסביות ועודדו כוחות משטרה לגנות את הלסביות. לסביות רבות נתקו את קשריהן החברתיים והיגרו לערים זרות. אחרות אף ביצעו "נישואי הגנה" בכך שהתחתנו עם זוג הומוסקסואלים.
אף שהמשטרה נהגה לעצור לסביות תחת כותרת ה"אי-חברותיות" - אליה נכנסו אנשים אשר לא התאימו לנורמות של הנאצים ולכן נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז - מעטות נעצרו אך ורק בגלל מיניותן. הלסביות, בניגוד להומוסקסואלים, לא אולצו לענוד משולש ורוד כאות זיהוי ו"קלון", אך נשאו לעתים את "המשולש השחור" שהיה סמלם של כל ה"אי-חברותיים". למרות העובדה כי מעצרים של לסביות היו יחסית מועטים, במקרים רבים קיבלו אלה איומים רבים על חייהן ונמצאו בסכנה מתמדת.
הלסביות הושפלו לא אחת על רקע יחסם המבזה של הנאצים כלפי כלל הנשים. מאחר שהנאצים האמינו כי על הנשים לשרת כרעיות וכאמהות, הם אילצו את הנשים לעזוב את הקריירות שלהן ולקחת חלק בכלכלת המלחמה שהונהגה בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, לרוב בתנאי שכר ירוד.
השכר הנמוך השפיע על כל הנשים, אך השפעתו על הלסביות הייתה קריטית אף יותר: היות שהלסביות לרוב היו לא נשואות, הן לא יכלו להסתמך על משכורתו של הבעל.
כתוצאה ממדיניות הנאצים בנושא ההומוסקסואליות בקרב הנשים הגרמניות, הקושי הכספי בשילוב הלחץ החברתי והפחד מפני מעצר, הפכו חייהן של הלסביות לקשים במיוחד.
בקולנוע הגרמני
Aimée & Jaguar
הסרט "אֶמֶה ויגואר" (1999) בבימויו של מקס פֶרְבֶּרבּוֹק (Max Färberböck) שעלילתו מתרחשת בברלין לקראת סוף מלחה"ע השנייה, עוסק בפרשיית אהבתן של פֶלִיטסֶה, יהודייה החברה בארגון מחתרתי, ושל לילי, אם לארבעה שבעלה משרת בחזית.
4 Minuten
הסרט "4 דקות" (2006) בבימויו של כריס קראוס (Chris Kraus) עוסק בקשר שנוצר בין ג'ני, פסנתרנית מחוננת המרצה עונש מאסר באשמת רצח, לבין טְרָאוּדֶה הקשישה, המלמדת פסנתר בבית הכלא, כאשר בתקופת מלחה"ע השנייה הוצאה אהובתה של טראודה להורג בידי הנאצים בשל היותה קומוניסטית.
