זנות ביוון העתיקה

זנות התקיימה ביוון העתיקה, כבכל תרבות אחרת, והייתה לה השפעה רבה על אוכלוסיית יוון ועל פעילותה הכלכלית. הזנות הייתה חוקית, ולא נחשבה כבלתי מוסרית; בתי זונות היו קיימים בכל עיר ועיר, לעיני כל ובאין מחבא. סולון, המחוקק האתונאי, אף קבע תעריפים רשמיים לבתי הזונות ופיקח על המחירים של השירות ועל רמתו. הזנות כללה זונות משני המינים, אם כי הלקוחות היו בעיקר גברים, אך גם נשים.

קורטזנה ולקוח שלה, כד מסוג פלייק מאטיקה, דמויות אדומות על רקע שחור מעשי ידי הצייר פוליגנוטוס, 430 לפנה"ס לערך, המוזיאון הארכאולוגי הלאומי של אתונה.

זונות ממין נקבה

הטאירה ומספר חוגגים יישובים על ספסל, דמיות עשויות טרה קוטה ממירינה, 25 לפנה"ס לערך, מוזיאון הלובר.

דמוסתנס הכריז במאה הרבעית לפנה"ס כי:

	יש לנו את הקורטיזנות להנאה, זונות לסיפוק צרכינו, ונשים על מנת לגדל את ילדינו.
– נגד נאארה

מאחר שגברים ביוון העתיקה נהגו להינשא בגיל 30, ומאחר שנאסר על גברים לקיים יחסי מין עם נשים חופשיות והעונש על יחסי מין אלה היה חמור, לא נותר אלא להם לקיים יחסים עם בני אותו המין או לחלופין, אם רצו לקיים יחסי מין הטרוסקסואליים, לפנות לזונות או לשפחות. זונות ביוון העתיקה היו מחולקות למספר קטגוריות:

פורנאיי

הפורנאיי (πόρναι) היו בתחתית סולם המעמדות של הזונות. מקור המילה במונח פרנמי (πέρνημι) שמשמעו "למכור". זונות אלו היו רכושם של הסרסורים שכונו פורנובוסקוס (πορνοβοσκός), והם קיבלו חלק ניכר מהתשלום עבור שירותי הפורנאיי. במאות הרביעית והחמישית היה סרסרות מקצוע ככל המקצועות, ותאופרסטוס מציין את הסרסורים לצד בעלי הפונדקים וגובי המסים כמקצוע לכל דבר. הסרסור יכול היה להיות גבר או אישה ממעמד מטיק.

בעידן הקלאסי, מרבית הזונות היו ממוצא ברברי (השבטים ששכנו צפונית ליוון). בתקופה ההלניסטית, מרבית הזונות היו נערות שניטשו על ידי משפחתם.

באתונה היו בתי הזונות בבעלות המדינה. על פי אתנאוס (המצטט את פילמון) ועל פי ההיסטוריון ניקאנדר היה זה סולון שייסד את בתי הזונות באתונה, במטרה לאפשר גישה נאותה לבתי הזונות לכל אזרחי העיר. בעקבות החקיקה של סולון, נקבע מחיר קבוע עבור שירותי המין - אובולוס אחד, שהוא שמינית הדרכמא - משכורתו היומית של פקיד רשויות העיר.

זונות עצמאיות

נגנים בסימפוזיון; לרוב נחשבו בעלי אותו מעמד כזונות, טונדו על כוס מאטיקה עם דמויות אדומות, 480 לפנה"ס לערך, מוזיאון הלובר.

זונות עצמאיות שעבדו ברחוב (ולא תחת סרסור) נחשבו כבנות מעמד גבוה יותר של זונות. זונות אלה היו צריכות לפרסם את עצמן על מנת למצוא לקוחות. סנדלים שעל סוליותיהן כתובה המילה "אקוֹלוּתי" (ΑΚΟΛΟΥΘΙ) - "עקבו אחריי" (במטרה שהלקוחות יראו את הכיתוב על דרכי העפר ויעשו זאת) התגלו בחפירות ארכאולוגיות. המשורר אאובולוס מתאר את הזונות כ"מכוסות בשכבות שונות של צבע לבן על פניהם, ושפתיהם מכוסות במיץ תותי עץ..." בשל השימוש הנרחב שהן עשו באיפור.

זונות אלה היו נשים ממעמד מטיק אשר לא יכלו לעבוד בכל מלאכה אחרת, אלמנות שנזקקו לעבודה זו לפרנסתן משנפטר בעלן, ו"פורנאיי" מבוגרות אשר הצליחו לרכוש את חירותן מהסרסור. באתונה נדרשו זונות אלה להירשם במשרדי העיר, ולשלם מסים עירוניים.

התשלום עבור שירותי הזונות השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. במאה הרביעית לפנה"ס, לדברי תאופומפוס, הזונות דרשו סטאטר עבור שירותיהן. במאה הראשונה לפנה"ס מציין הפילוסוף פילודמוס ב"אנתולוגיה הפלטינית" כי היה ניתן לרכוש מנוי ל-12 ביקורים אצל זונה עבור 5 דרכמאות. לעומת זאת, במאה השנייה לספירה, זונה זולה דרשה 5 דרכמאות עבור ביקור אחד, ואילו לשכב עם בתולה עלה מינה (100 דרכמאות), ואף 2 מינות אם הלקוח היה מכוער במיוחד.

מוזיקאיות ורקדניות שהופיעו במשתאות (בהם נכחו גברים בלבד) השתייכו למעשה למעמד זה (לדברי אריסטו בספרו "חוקת האתונאים").

הטאירה

ערך מורחב – הטאירה

אפרודיטה הקפיטולינית, העתק הפסל ונוס מקנידוס, מעשה ידי הפסל פראקסיטלס; ההטאירה פרינה, פילגשו, שימשה כדוגמנית לפסל זה. מוזיאון הלובר.

בראש ההיררכיה של הזונות ביוון העתיקה היו ההטאירה - הקורטזנות (זונות הצמרת). ההטאירה לא עסקו רק במתן שירותים מיניים, ומשמעות השם הינו "מלוות" (ἑταίρα) - בדומה לגיישות ביפן - תפקידן היה לארח ולהנעים את זמנם של הבאים אליהם בשיחה תרבותית, ובבילויים שאינם מיניים. נשים אלה היו למעשה הנשים היחידות בחברה היוונית שיכלו לעבוד ולהרוויח כרצונן (למעט נשות ספרטה).

הידועה בהטאירה הייתה אספסיה - הקורטזנה של פריקלס שחייה באתונה במאה החמישית לפנה"ס. הטארות ידועות נוספות היו תאודוטה (הקורטזנה של אלקיביאדס המוזכרת בספרו של סוקרטס "זכרונות"; נאארה, הקורטזנה של פסאודו דמוסתנס המוזכרת בכתביו; פרינה ששמשה דוגמנית לפסל אפרודיטה מקנידוס מעשי ידי הפסל פרקסיטלס, אשר שימשה קורטזנה של הפסל, וגם של הנואם הייפריידס; לאונטיום, הקורטזנה של אפיקורוס ופילוסופית בעצמה; פיתיאוניסה, הקורטזנה של הרפאלוס (שר האוצר של אלכסנדר הגדול); ותיאיס - הקורטזנה של אלכסנדר הגדול ושל תלמי הראשון.

ההטאירה הגיעו למעמד גבוה וחלקן היו עשירות ביותר. קסנופון מציין כי תיאודוטה התגוררה בבית רחב ממדים והיו לה עבדים רבים. רודיפיס אף הקימה פירמידה כמצבת זיכרון לעצמה (הרודוטוס מציין כי אין מדובר בפירמידה בסדר הגודל של הפירמידות במצרים אלא במצבה גדולה שהוקמה בדלפי).

עלויות שירותי הקורטזנה השתנו מעת לעת, אולם היו עלויות ניכרות ביחס לזונות רגילות, והמחירים נעו בין 20 ל-60 מינות. מנאנדרוס מציין בספרו "המעריץ" כי המחיר של הטאירה הוא כ-3 מינה ליום, מחיר השקול ל-10 "פורנאיי" (זונות רגילות). אאולוס גליוס מציין כי מינה יכלה לדרוש עד 10,000 דרכמאות ללילה.

זנות קדושה (קדשות)

ביוון היקף הקדשות היה קטן מזה שבארצות המזרח התיכון. רק מקרים מועטים של קדשות ידועים מעדויות של היסטוריונים - וגם אלה היו בשולי העולם היווני (סיציליה, קפריסין, פונטוס וקפדוקיה). במקדש אפרודיטה בקורינתוס היה מספר רב של קדשות לאחר שבשנת 464 לפנה"ס קנופון - אזרח קורינתוס שזכה במשחקים האולימפיים הקדיש 100 נערות לאות תודה למקדש. בתקופה הרומית כבר היו במקדש זה (לדברי סטראבון) כאלף קדשות.

זנות בספרטה

היחידה בערי יוון בה לא היו בתי זונות הייתה ספרטה. פלוטארכוס בספרו "חיי ליקרוגוס" מסביר זאת בכך שלא נעשה בספרטה שימוש בכסף (למעט שימוש במטבעות ברזל שלא נעשה בהן שימוש בערי יוון האחרות) - דבר שמנע מסרסורים לבוא לעיר. בתקופה הקלאסית היו בספרטה הטאירה. אתנאוס מספר על ההטאירה ששהתה עם אלקיביאדס בגלותו בספרטה (415 - 414 לפנה"ס).

החל מהמאה השלישית לפנה"ס החל המסחר הנרחב בלקוניה להשפיע גם על ספרטה, ועם השימוש הגובר במטבעות הנסחרות בערים אחרות החלה גם הזנות בעיר.

תנאים סוציאליים

אישה זקנה שיכורה מחזיקה בקבוק יין, המאה השנייה לפנה"ס, הגליפטותק במינכן.

קשה להעריך כיום את התנאים החברתיים של הזונות ביוון העתיקה. כעיקרון, מעמד הנשים ביוון העתיקה היה בשולי החברה, והזונות היו במעמד נמוך עוד יותר מזה של הנשים החופשיות. אין עדויות בדבר התנאים בבתי הזונות בהן הן עבדו. ניתן להניח כי בתי זונות אלה היו דומים לאלה שברומא העתיקה, מהם נתגלו כמה בפומפיי - חדרים חשוכים וצרים שנועדו רק לקיום יחסי מין חפוזים. אחד הכינויים של הזונות ביוון העתיקה היה "חאמאיטיפס" (χαμαιτυπής) - "אלה שמכים על הקרקע" - ממנו ניתן ללמוד כי האקט המיני נעשה על הקרקע.

מספר סופרים יוונים מציגים ביצירותיהם זונות ומכך ניתן ללמוד על תנאיהם - לוסיאן במאמרו "דיאלוג של קורטזנה" או אלסיפרון באוספיו מציג זונות - אולם אלה אינן ביוגרפיות כי אם ספרות פרוזה, וגם בהם מדובר על ההטאירה החופשיות יותר ולא על הזונות הרגילות או על שפחות.

ההטאירה מוזכרות בקומדיות יווניות כחמדניות ביותר - ככל הנראה בשל העובדה שהיו הנשים היחידות ביוון העתיקה שהורשו לעסוק למעשה במסחר ולהרוויח כסף, ולעתים אף הרוויחו כסף רב - דבר שעורר את קינאתם של הגברים.

מאמרים רפואיים מיוון העתיקה מראים כי הזונות נקטו באמצעים שונים על מנת להימנע מלהיכנס להריון (במטרה שלא ייפגעו רווחיהן). אמצעי המניעה שהיו בשימוש ביוון העתיקה אינם ידועים כיום אולם ניתן להניח שהם דומים לאלה שהיו בשימוש ברומא. היפוקרטס בספרו "על הזרע" ממליץ לאישה לקפוץ מעלה ומטה תוך שהיא נוגעת בישבנה בעקביה ואז קופצת באוויר על מנת להימנע מלהיכנס להריון.

כלי נוסף ממנו ניתן ללמוד על מצב הזונות הם ציורים המופיעים על כלי חרס יוונים. על כלים אלה ניתן לראות את הסימפוזיום - המשתאות בהם נכחו ההטאירה, וכן כלי חרס רבים מתארים פעילות מינית, ואף התגלה קיליקס המתאר זונה עושה את צרכיה בתוך סיר לילה. הזונה מיוצגת בציורים באמצעות ארנק - המעיד על היחס הכלכלי בינה לבין שאר הדמויות בציור.

ניתן ללמוד מכל המקורות כי ההטאירה היו הנשים החופשיות ביותר ביוון, אולם רבות מהן העדיפו למצוא בעל ולהפוך לנשים מכובדות (ופחות חופשיות).

זנות בספרות

מסכה של קורטזנה בקומדיה יוונית, מספר 39 ברשימת יוליוס פולוקס, המאה השלישית או המאה השנייה לפנה"ס, מוזיאון הלובר.

בתקופת הקומדיה החדשה ביוון העתיקה, דמויות של זונות, בדומה לעבדים, הפכו לדמויות המרכזיות (ה"כוכבים") של הקומדיות. הסיבה לכך הייתה, שבעוד שהקומדיה היוונית העתיקה עסקה בעיקר בנושאים פוליטיים, הקומדיה החדשה עסקה בחיי האתונאים, ומאחר שהנוכחות של הזונות הייתה משמעותית ביותר בחיי האתונאים בעלי האמצעים, היא שמשה כר פורה לקומדיות בנות התקופה - ולמעשה הזונות היו הנשים היחידות שהסתובבו בפועל ברחובות, ועל כן קומדיה בהיעדר נוכחות של זונות הייתה בלתי מציאותית.

הז'אנר המקובל היה מצב בו הקורטזנה הייתה החברה הצעירה של הגיבור הראשי - שנאלצה לרדת לזנות לאחר שנחטפה על ידי שודדי ים או נעזבה על ידי משפחתה. לבסוף מזהים אותה קרובי משפחתה, פודים אותה והיא חופשייה להינשא לגיבור. ז'אנר נוסף הוא "הזונה עם לב הזהב", כפי שהיא מופיעה במחזה של מנאנדרוס "הנרגן", המשמשת ניגוד לזונה רודפת הבצע המופיעה בכל הקומדיות. במחזות הדנים ביוון האוטופית אין מקום לזנות. במחזה של אריסטופנס מהפכת הנשים - הגיבורה פראקסאגורה אוסרת את הזנות.

זונות ממין זכר

בדומה לזונות ממין נקבה, היו ביוון העתיקה מספר רב של זונות ממין זכר המכונות פורנויי (πόρνοι). המונח מופיע לראשונה על גרפיטי מהאי סנטוריני, וכן המונח מוזכר במחזהו של אריסטופנס - "פלוטוס" משנת 390 לפנה"ס. זונות אלה סיפקו הן צורכי נשים והן צורכי גברים. כך לדוגמה, במחזה פלוטוס מתלוננת אישה זקנה כי היא בזבזה את כל כספה על ג'יגולו צעיר שכעת עוגב אחרי אישה אחרת. יצוין כי מרבית זונות אלה סיפקו צרכים של גברים ולא של נשים.

זנות ופדרסטיה

סצנה הומו ארוטית - פדרסטית על כוס חרס מאטיקה - דמויות שחורות על רקע אדום, 550-525 לפנה"ס, מוזיאון הלובר.

בניגוד לזנות נשים - אשר במסגרתה היו נשים זונות בכל הגילאים, זונות ממין זכר היו אך ורק גברים שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות. פסודו לוסיאנוס במאמרו "יחסי האהבה" מסביר:

"כך, מגיל הנעורים ועד גיל הביניים, בטרם מופיעים קמטי הזקנה על כל פניה של האישה, אישה היא מושא לחיבוקו של הגבר, ולעתים, אף אם עברה את שיא יופייה, עדיין בלשון הניסיון שלה יכולה לשכנע את הצעירים ממנה, ואולם, באשר איש יפנה למצוא אהבים עם נער בן עשרים נראה לי תאוותני שלא מדרך הטבע, וחיפוש אחר אהבה לא ראויה. בגיל זה הזרועות - רחבות וגבריות, הן קשות, והלחיים שהיו בעבר רכות עתה מכוסות זיפים, והרגלים מכוסות שיער גברי "

התקופה בה נערים היו מועמדים מתאימים לקיום יחסי מין הייתה התקופה שלאחר תחילת גיל ההתבגרות ועד התקופה בה גדל זקנו של הנער (אף שהיו מקרים בהם הוחזקו נערים מבוגרים כנאהבים).

היחס לזנות של גברים לא היה יחס שלילי (באופן דומה ליחס לזנות נשים, שהיה יחס חיובי). בתי זונות בהם היו עבדים צעירים היו גלויים לציבור - ולא היו מוקצים ל-"אזור אורות אדומים" אלא פזורים בכל העיר. הידוע בזונות ממין זכר היה פאיידון מאליס, שנשבה לעבדות כאשר נכבשה עירו, ומאז שירת בבית זונות, עד שסוקרטס התאהב בו וקנה לו את חירותו. על שמו נקרא דיאלוג של סוקרטס המתאר את שעותיו האחרונות של סוקרטס.

בדומה לנשים, היו זונות ממין זכר חייבים לשלם מסים עירוניים.

זנות והזכות לאזרחות

הזנות ממין זכר הייתה קיימת בכל ערי יוון. מאחר שקהל הלקוחות שלה הגיע מכל שכבות האוכלוסייה, ומאחר שמרבית התושבים לא יכלו לרכוש עבדים לצורכי זנות (בניגוד לנוהג דומה שהיה קיים ברומא העתיקה) הוקמו בתי זונות רבים למלא את צורכי האוכלוסייה.

ביוון העתיקה נחשב המין האוראלי כמעשה משפיל, ועל כן האראסטס (המבוגר ביחסים ההומוסקסואליים) לא יכול היה לבקש מהארומנוס (המאהב הצעיר) לבצע מעשה זה, וגם במקרים בהם היו יחסי אהבה בין גברים, נאלצו הגברים לפנות לבתי זונות על מנת לקבל סיפוק מיני מסוג זה.

בשל הפן השלילי ששויך לקיום מין אוראלי, הזונות ממין זכר בבתי הזונות היו עבדים, ולרוב עבדים זרים שאינם יוונים. העובדה שאדם שימש כזונה הייתה בעלת משמעות שלילית (אטימיאה - ἀτιμία) ויכלה להביא לשלילת האזרחות. במקרה ההעמדה לדין של טימארכוס אאסחינס מואשם על ידי טימארכוס, ועל מנת להגן על עצמו טימארכוס מאשים את אאסחינס שהיה זונה בצעירותו - דבר המביא לשלילת האזרחות שלו. באותו אופן ארומנוס לא יכול היה לדרוש תשלום בגין סיפוק צורכי האראסטס - דרישת התשלום היוותה זנות ויכלה להביא לאובדן הזכויות החברתיות.

ההנמקה לכך, כפי שהיא מוסברת על ידי אאסחינס המצטט את הדוקימאסיקה (δοκιμασία): "אזרח המוריד עצמו לזנות (פפורנאומנוס - πεπορνευμένος) ומביא עצמו למצב בו הוא מוחזק על ידי אחרים (הטאיירקוס - ἡταιρηκώς) אינו יכול להחזיק במשרה ציבורית שכן לאחר שמכר את גופו להנאתם של אחרים (אפ יובריס - ἐφ’ ὕβρει) הוא יכול למכור את טובת הציבור בעבור טובות הנאה".

עלויות

בדומה לזנות עם זונות ממין נקבה, המחירים השתנו מעת לעת ומאדם לאדם. אתנאוס מציין כי נער הציע חסדים מיניים במחיר של אובולוס אחד. סטרטון מסארדיס מציין כי נער נתן שירותי מין עבור חמש דרכמאות (בספרו "האנתולוגיה הפלטינית"). פסודו אאסחינס העריך בכתביו כי בכל הקריירה שלו הרוויח מלנופוס 3,000 דרכמאות.

המחיר השתנה בהתאם למעמד של הזונה ממין זכר. אאסחינס בספרו "ההעמדה לדין של טמארחוס" מציין הבדל בין זונה ממין זכר (פפורנאומנוס) לבין נער מוחזק (הטיירקוס): בעוד השני נחשב דבר מקובל שאינו נושא סטיגמה שלילית, הראשון נחשב מעמד המקביל לזונה פחותה.

לקריאה נוספת

• "חיי יום יום ביוון" - מאת רוברט פלאסלייר, הוצאת עם הספר (1967) (הנשים, הנישואים והמשפחה, עמודים 65-47)

• David M. Halperin, « The Democratic Body; Prostitution and Citizenship in Classical Athens », in One Hundred Years of Homosexuality and Other Essays on Greek Love, Routledge, "The New Ancient World" collection, London-New York, 1990 ISBN 0-415-90097-2
• Kenneth J. Dover, Greek Homosexuality, Harvard University Press, Cambridge (Massachusetts), 1989 (1st edition 1978). ISBN 0-674-36270-5
• Eva C. Keuls, The Reign of the Phallus: Sexual Politics in Ancient Athens, University of California Press, Berkeley, 1993. ISBN 0-520-07929-9
• Sarah B. Pomeroy, Goddesses, Whores, Wives, and Slaves: Women in Classical Antiquity, Schocken, 1995. ISBN 0-8052-1030-X
• (in German) K. Schneider, Hetairai, in Paulys Real-Encyclopädie der classichen Altertumwissenschaft, cols. 1331-1372, 8.2, Georg Wissowa, Stuttgart, 1913
• Violaine Vanoyeke, La Prostitution en Grèce et à Rome, Les Belles Lettres, "Realia" collection, Paris, 1990.
• Hans Licht, Sexual Life in Ancient Greece, London, 1932.