זבה

בהלכה, זבה היא אשה שמדממת שלושה ימים רצופים בימים בהם לא צפוי וסת. על פי החוק המקראי, אישה זו טמאה בטומאת נידה, אך בניגוד לנידה רגילה שמדאורייתא נטהרת שבעה ימים אחרי תחילת הדימום, הזבה צריכה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("שבעה נקיים"), ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה.

חלות הטומאה

המקור לדינה של הזבה הוא בספר ויקרא, בפרשת מצורע:

	וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא... וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.
– ויקרא טו, פסוקים כה-כח

על פי פרשנות חז"ל, מדובר בימים השמיני עד השמונה עשר מאז תחילת הווסת החודשית, ואם מבין אחד עשר ימים אלו דיממה שלושה ימים רצופים - הרי היא זבה גדולה, שזקוקה ל"שבעה נקיים". לעומת זאת, אם דיממה רק יום אחד או יומיים מבין הימים הללו, היא נקראת זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום: היא טמאה כנידה ביום הדימום ויום נוסף לאחריו, ובו היא טובלת, ונטהרת לערב.

דיני טומאה וטהרה

התורה קבעה על הזבה והדומים לה (נידה, זב, יולדת) סדרת חומרות מיוחדות. חומרות אלו אינן קיימות אפילו בטומאת מת.

קורבנות הזבה

זבה גדולה צריכה להביא למחרת יום טבילתה קורבן להשלמת טהרתה: זוג עופות, תורים או בני יונה, אחד לקורבן חטאת והשני לקורבן עולה. עד שתביא קורבנות אלו היא נחשבת "מחוסרת כיפורים", ומנועה מלהיכנס לבית המקדש או לאכול מקרבן.