ייבום וחליצה

תחריט של טקס חליצה

ביהדות, כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה על אחיו לייבם את אשת אחיו, כלומר לשאת אותה לאישה, ו'להקים לאחיו שם' על ידי העמדת צאצאים מאשת אחיו. לחלופין, מתבצע טקס חליצה בו האח מצהיר בפומבי על סירובו לייבם את אשת אחיו, ולאחריו האישה מותרת להינשא לכל גבר.

מקורו של המנהג קדום, והמושג "ייבום" היה מוכר כבר בזמן האבות, כמסופר בספר בראשית: "וַיֹאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹא אֶל אֵשֶת אָחִיךָ וְיַבֵם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (בראשית ל"ח ח'). מדין התורה, היבמה (אשת האח המת) נישאת לאחי בעלה על ידי קיום יחסי אישות, שלאחריהם הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא היבם את יבמתו, אלא לאחר קידושין, בדומה לנישואים רגילים. קידושין אלו נקראים - "קידושי מאמר".

דיני הייבום והחליצה רבים הם, ומיוחדת להם מסכת מיוחדת בש"ס, מסכת יבמות, הנחשבת לאחת משלוש המסכתות הקשות בש"ס, יחד עם מסכת עירובין ומסכת נידה.

פרטי המצווה וגדרה

הייבום

הטקסט המקראי
"כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל."
דברים, כ"ה, ה'

בתנ"ך פרטי המצווה מפורטים בספר דברים. דוגמה לקיום המצווה מופיעה במגילת רות, שבה נאמר: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:" (מגילת רות פרק ד' י'). אולם, בעז, ה'יבם', לא היה יבם במובן ההלכתי של המילה - אחי הבעל המת - אלא קרוב משפחה רחוק. מהמגילה ניתן ללמוד שהנוהג באותה תקופה, היה במקרה שהייתה נותרת אלמנה ללא אחי בעל, קרובי המשפחה לפי רמת קרבתם היו צריכים לייבם אותה. עוד מעניין כי פעולה זו של ייבום אשת המת נקראה "גאולה", והאדם שביצע את הדבר נקרא "גואל" [בדומה לגואל דם]. (מגילת רות ג' י"ב-י"ג, ד' ד').

מצוות הייבום היא מצוות עשה הדוחה איסור ('לאו') המתקיים בדרך כלל, שכן אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, אף לאחר מות אחיו, ורק במקרה בו נפטר האח ללא צאצאים, ואין סיבות המונעות את הייבום, מותר (וזוהי אף מצווה) לאדם לשאת את אשת אחיו. בתלמוד ישנו אף דיון על הקשר בין מצוות הייבום לבין הכלל 'עשה דוחה לא תעשה'. בכל מקרה שבו האישה לא התייבמה, היא לא תתייבם יותר לעולם, שכן חזר לחול עליה איסור 'אשת אח'.

החיוב בייבום הוא רק כאשר הבעל מת ללא כל צאצאים (בנים, בנות או נכדים) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים, האישה פטורה מייבום. כמו כן, אם האח מנוע מלשאת את האישה, למשל מפני שהוא נשוי לאחת מקרובותיה ('איסור ערווה'), האישה פטורה מייבום וחליצה ואסורה לו מכוח איסור עריות. כל אישה הפטורה מן הייבום פטורה אף מן החליצה. ישנם מקרים רבים בהם אסור לאדם לייבם את אשת אחיו מסיבות של מצוות לא תעשה או גזירות חכמים. במקרים אלו האישה חולצת ולא מתייבמת.

במקרה שבו ישנם כמה אחים, והאישה אסורה להתייבם רק לאחד מהם, חייב אחד משאר האחים לייבם או לחלוץ לה. מי שהיה נשוי לכמה נשים (פוליגמיה) - אסור לאחיו לייבם יותר מאישה אחת, וכן אין צורך לחלוץ אלא לאחת מהם כדי להתיר את כולם להינשא לזרים. במקרה שבו רק אחת מהנשים אסורה להתייבם לכל האחים, הרי היא פטורה גם מחליצה, ופוטרת גם את צרתה (היינו - האישה השנייה) מחליצה. הלכה זו, שנקראת 'צרת ערווה', הייתה נתונה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שכן לדעת בית שמאי מותר לייבם את צרת הערווה, ואף צריך לחלוץ לצרת הערווה כדי להתירה להינשא לזר. מחלוקת זו הייתה אחת המחלוקות החמורות בין בית שמאי ובית הלל, שכן היא קשורה לממזרות ולאיסורי עריות.

אם האישה איננה מעוניינת בקיום הייבום, היא יכולה לפנות לבית הדין בבקשה לפוטרה ממנו (יבמות, ד,א). אולם קיימת מחלוקת בפוסקים אם בית הדין יכול לכפות את האח לחלוץ לה, או לא.

אם היבם בא על היבמה שלא לשם קיום מצוות ייבום אלא לשם זנות (כלומר כל יחסי אישות מחוץ לנישואים), בשוגג (כאשר לא הכירו אחד את השני) או באונס - הייבום חל, אף שנעשה ללא כוונתם או ידיעתם, והם נחשבים לזוג נשוי. דין זה הוא בין אם רק צד אחד לא התכוון לייבום או לא הכיר בצד השני, ובין אם שני הצדדים לא התכוונו לייבום ולא הכירו אחד בשני.

טקס החליצה

הטקסט המקראי
"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל - לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל."
דברים, כ"ה, ה'

אם האח אינו מעוניין או אינו יכול לייבם את האישה, היא נשארת 'זקוקה' לו, דהיינו - אין לה להינשא עם אדם אחר, עד שתתקיים חליצה. טקס זה מתבצע כאשר האדם נועל סנדל מיוחד למעמד זה, המתקיים בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת בפניו (על הרצפה שלפניו) וקוראת לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ומסיימת: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". לאחר החליצה האישה מותרת להינשא לכל אדם מלבד כהן, שהיא אסורה לו בגלל גזירת חכמים (ראו איסורי נישואים לכהן). אחרי החליצה אומרים הדיינים: "יהי רצון שלא תבואנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי ייבום". למעשה, החלק העיקרי בטקס הוא חליצת הסנדל, שאם לא נעשה, יש צורך לחזור על החליצה מחדש, אך אם האישה לא קראה את הפסוקים או לא ירקה בפני היבם, החליצה חלה בדיעבד.

משמעות הטקס: בטקס החליצה האישה מעבירה ביקורת על אחי בעלה על שהוא מסרב לשאת אותה לאישה ולדאוג להמשכיות של אחיו. וכתב הר"י בן פלט (ספרן של ראשונים עמוד 204), שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור ליבם שלא ירצה לייבם: רשע, בגופך היית יכול לקיים ומאנת, לפיכך תחלוץ מנעלך כאבל וכמנודה שדרכם להיות יחפים, ומטיפה סרוחה שבגופך היית יכול לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו טיפה סרוחה.

בעבר הייתה החליצה מתקיימת בפרהסיה, ולכן נהגו לבצע אותה מיד אחרי תפילת שחרית, שכן אז יש אפשרות לכנס אנשים רבים לפני שיצאו לעבודת יומם (רמ"א סדר חליצה סי"ג), אולם בימינו החליצה נעשית בצנעה, כנראה בשל כך שאין נוהגים היום לייבם בדרך כלל, ואין מקום להשפלה פומבית של היבם.

קיום מצוות הייבום בזמננו

ביהדות ארצות האסלאם היה מקובל, לעתים, לייבם, שכן ייחסו חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות (נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו). לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג.

בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים. הטעם היה ש"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות". שנה לאחר מכן, יצא הרב עובדיה יוסף נגד התקנה, וקבע בפסק דין שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים, וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות היבום, ולכן אין להחלטה זו תוקף.

אף שמדובר במצווה שמקורה בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים דיני ייבום וחליצה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, ואשה שזקוקה לחליצה, לא יכולה להינשא קודם חליצה.

יבמה מבוגרת, שאינה מתכננת בלאו הכי להינשא לאחר, ומשכך אין לה צורך בחליצה כדי שתוכל להינשא, אם רוצים שניהם שלא לעשות לא ייבום ולא חליצה (היכולה להיחשב מעמד משפיל) - נחלקו הפוסקים אם יכולת בידם לעשות כך. המחלוקת נובעת ממחלוקת בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה, אם היא מצווה בדומה לאכילת מצה בפסח שחייבים לקיימה, או שהיא פעולה משפטית קנינית בלבד, שהרוצה יעשנה ושאינו רוצה לא יעשנה.

לשאלה זו בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה השלכות נוספות, כגון קיום החליצה בזמן שהאשה אבלה על מות קרובה לפני קבורתו, מצב המוגדר בהלכה כאונן הפטור מכל המצוות; וכן, האם על החולץ לברך ברכה על החליצה, כפי שמברכים על כל המצוות. (ראה שו"ת חכם צבי סי' א).

בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים, ויהיה צורך בחליצה.

קשיים כתוצאה מחובת החליצה

על פי ההלכה, גם אם ביום מותו של הבעל חשוך הילדים נולד לו אח, אח זה חייב ליבם או לחלוץ את האישה. התוצאה היא שאישה עלולה להיוותר עגונה 13 שנים, עד הגיע האח למצוות, מבלי שיהיה כל פתרון למצוקתה, שכן קטן (מי שלא מלאו לו 13 שנים) אינו יכול לחלוץ. קושי גדול אף יותר מתעורר במקרה שישנו אח יחידי שהוא שוטה או שאינו נחשב כבר דעת לחלוץ.

בעיה נוספת, קשה לא פחות, התעוררה בשל ריבוי מקרי השמד בקרב יהודים. אם אחיו של הבעל הוא משומד, קטנים הסיכויים שיסכים לקיים טקס דתי יהודי של חליצה, והאישה צפויה להישאר עגונה עד סוף ימיה. לפיכך מופיע בשולחן ערוך בהגהות הרמ"א פתרון הלכתי נדיר ומרחיק לכת, שנועד לאפשר לאחים למומרים למצוא לעצמם זיווג, ללא חשש שאלמנתם תתעגן לאחר מותם. הבעל יכול להודיע בקידושי האישה, שהוא מקדשה אך ורק בתנאי שלא יידרש יבום מאחיו. אם בסופו של דבר יידרש יבום כזה, יתבטלו הקידושין רטרואקטיבית, והאישה תהפוך לרווקה.

ייחודו של דין זה משך אליו את תשומת לבם של פוסקי הלכה, שניסו לעשות בו שימוש כדי להקל על עגונה בעטיין של סיבות אחרות.

בעיה אחרת ונדירה היא במקרים של חירשת אילמת, שעל פי ההלכה אינה יכולה לקבל חליצה (אין באפשרותה לומר את חלקה בטקס החליצה). הפתרון היחיד למצוקתה, אם היא חפצה לצאת מהעגינות, הוא ייבום, דהיינו קיום יחסי מין עם המייבם ולאחר מכן גירושים ממנו [1].

היו דיווחים על מקרים נדירים בהם סירבו האחים ליבם את אלמנת אחיהם או שלא הצליחו לאתר אותם. תקנת הרבנות הראשית (כ"א בטבת תש"ד) מנחה [2] את בית הדין לחייב, לאחר שלושה חדשי המתנה, את היבם הסרבן במזונות יבמתו.

במקרים בהם הבעל מודע לבעיתיות שעלולה להיוצר עם מותו, יכול הבעל קודם מותו לגרש את אשתו, על מנת שלא תזדקק ליבום או חליצה.

בכל אופן יש לציין שהנזקקת ליבום שנולד לה בן מאחר, אין בן זה נחשב לממזר.

אין מקביל גברי למצב של "שומרת יבם", והאלמן חופשי להינשא כרצונו אף אם לאשתו המתה אין צאצאים חיים. אולם ישנה מצוות עשה לייבם או "לחלוץ" את אלמנת אחיו. אמנם מצווה זו מעיקרה אינה אוסרת על היבם מלהינשא לאחרת, אולם בימינו, חרם דרבנו גרשום מאפשר לשומרת יבם המסרבת לחליצה לעגן את היבם. אם כך תבחר לעשות השומרת, לא יוכל היבם לזכות במזונות ^{[דרוש מקור]}.

קישורים חיצוניים

• יהודה איזנברג, מצוות חליצה ויבום, באתר "דעת"
• תיעוד חליצה
• רבקה לוביץ', הרמ"א כבר גרס: אפשר להתנות קידושין (התמודדות עם מקרים בהם אחי המת נפקד, או אינו יכול או מעוניין לבצע חליצה), מאתר ynet