10,557
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
דף חדש: חז"ל קבעו '''זמנים ועונות לקיום יחסי אישות''', על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. …
חז"ל קבעו '''זמנים ועונות לקיום יחסי אישות''', על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. ולכן, בכל עת שהאיש מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא תאמר זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין. ונקטו הפוסקים, שעיקר מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה{{הערה|חכמת אדם קכח יט, ואגרות משה אבן העזר ג כח.}}. וכן מובא בתלמוד: "כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן". ו'תובעת' הכוונה שרומזת או מקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה, או שאומרת בלשון נקיה כגון 'אלי תבוא' (כמו ש[[לאה]] אמרה ליעקב) וכדומה, אבל אסור לה לבקש באופן מפורש הנחשב חוצפה ועזות וכדברי חז"ל "בני חצופה".
==כשהאישה בתולה==
מהתורה [[דם בתולים]] אינו מטמא ב[[נידה]], מאחר שאינו בא מה[[רחם]]. משום גזירת חכמים אף הוא מטמא, אך חכמים הקלו בו, וקבעו שבני הזוג רשאים לסיים את המעשה, ולנהוג בכלה כנידה רק בגמר החיבור ביניהם. מה שאין כן לגבי אישה שמקבלת וסת בשעת קיום היחסים, שאז על בני הזוג לעצור מיד.
אישה בתולה נטמאת מגזירת דם בתולים גם אם לא דיממה; זוהי גזירה שמא דיממה, והדם התערבב בזרע ואינו ניכר. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו השלב בתשמיש שמחיל את הגזירה{{הערה|שולחן ערוך יורה דעה קצג א, ונושאי הכלים, '''חכמת אדם''', קט"ו, ט"ו. '''טהרת הבית''', חלק א', עמ' תקב-תקד. '''בדי השולחן''', סימן קצ"ד, י"ט. בעניין טומאת דם בתולים הזב בביאות הבאות ראו "[http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA56/R0561043.asp עד מתי קיימת גזירת דם בתולים?]", מאת הרב יואל קטן.}}.
מותר לבעול כלה [[בתולה]] בשבת, אפילו שיוצא ממנה דם, ואין בזה איסור חובל. כמו כן, אין איסור צובע בסדין שתחתיהם{{הערה|'''שולחן ערוך''', אבן העזר, סימן ס"ג, סעיף א'.}}.
==בפעם הראשונה==
ליחסי האישות הראשונים בין בני הזוג ישנה חשיבות מיוחדת{{הערה|בבלי ברכות טז א, לפי המשנה שם המצוה אינה דווקא בליל הכלולות, ולפי הגמרא בעמוד ב' היא קיימת גם כשהכלה הייתה נשואה בעבר.}}, ו[[ביאה]] זו מכונה בתלמוד "בעילת מצווה", יש מפרשים, משום שעיקר מצוות הכניסה ל[[חופה]] נגמרת בבעילה{{הערה|בבלי כתובות ד א, ובשיטה מקובצת ג עמוד ב לדעת רש"י}}. אם אירע ליל החופה בזמן שהכלה אמורה לקבל [[וסת]], אך בפועל עדיין לא קיבלה, אפילו שתמיד צריך לפרוש מאשתו מתשמיש בזמן זה, הרי הכלה מותרת לחתנה, כיוון שבבעילת מצווה לא אסרו חכמים, ואפילו שהיא בעלת וסת קבוע. הלכה נוספת שקיימת רק בבעילת מצווה היא שלפי חלק מהפוסקים אף [[אנינות|אונן]] (אבל, קודם שנקבר מתו) מותר בה. לעומת זאת, בליל טבילה או בכל לילה אחר אין לאבל ואפילו ל[[אונן (הלכה)|אונן]] לקיים יחסי אישות.
==בליל טבילה==
[[תמונה:Mikveh22.jpg|שמאל|ממוזער|280px|מקווה מודרני בקיבוץ טירת צבי]]
בשולחן ערוך מובא כי חייב אדם לקיים יחסי אישות עם אשתו בליל טבילתה. גם בספר הזוהר נכתב, שבסמוך לזמן שהאשה טובלת ונטהרת, יש עניין מיוחד ושמחה מיוחדת בחיבור הבעל והאשה; וזאת מפני שטבעי שהתשוקה היא גדולה לאחר שהיו אסורים זו לזה במשך כשבועיים. אין איסור הלכתי לדחות טבילה ביום או יומיים כאשר ישנה סיבה ממשית לדחותה, ואין לעשות כן אלא אם יש צורך גדול והדחייה מוסכמת על שני הצדדים{{הערה|שו"ת '''רב פעלים''', חלק ב' יורה דעה, סימן ל"ד. '''בית יוסף''', קצ"ז ב'.}}. אולם, כשנראה לבני הזוג שיש צורך גדול לדחות את הטבילה, עליהם לשאול חכם כיצד לנהוג.
מפני חשיבות ליל טבילה, קודם שיגיע הלילה על הבעל להראות תוספת חיבה ואהבה עם זוגתו{{הערה|'''בית חדש''', סימן ר"פ. מדבר אפילו על עונת ליל שבת.}}. וכן פסק הרב עובדיה יוסף שביום של ליל הטבילה צריך הבעל להגיע מוקדם אפילו שהוא אברך, ואין בכך משום ביטול תורה{{הערה|'''שושנת העמקים''', עמ' לח.}}.
==בליל שבת==
ההלכה קובעת כי {{ציטוטון|תשמיש המיטה מ[[עונג שבת|תענוגי שבת]] הוא}}, לפיכך רצוי לקיים יחסי אישות בליל שבת. כל זאת בכפוף לשאר הלכות האישות, שכן הלכה זו אינה דוחה הלכות [[נידה]] או הלכות אחרות{{הערה|שו"ע או"ח סימן ר"פ}}.
על פי קבלה אין לתלמיד חכם לקיים יחסי אישות בחול, אלא רק בליל שבת{{הערה|'''זוהר הקדוש''', חלק ג' עח.}}. אבל אם האישה משתוקקת לכך, או שלא קיים עדיין מצוות [[פרייה ורבייה]], או שהוא צריך לגדור את עצמו מן החטא ויש חשש של הוצאת [[זרע לבטלה]] - מותר לו לקיים יחסי אישות בחול, "ובזכות המצווה יתן הקב"ה נפש קדושה אף כשעושים זאת בחול"{{הערה|'''אגרות משה''', אבן העזר חלק ג' סימן כ"ח.}} וכן כתב בספר שמחת כהן: "כאשר יהיה לשם שמים גדול כוחו בכל עת ובכל זמן להוליד בנים קדושים".{{הערה| '''שמחת כהן''', תשובה פ"ב.}}. וכן מסופר על האמורא [[רבא]] שתבע את אשתו ביום חול מחשש הרהור.
יש אחרונים שאומרים, שחומרא זו (שתלמיד חכם לא יקיים יחסי אישות בחול) נאמרה רק כשהאשה ראויה להיכנס להריון, אבל כשהיא מעוברת וכדומה אין צריך להחמיר{{הערה| בן איש חי שנה ב' פרשת וירא כ"ג; '''דרך פיקודיך''', מצוה א' ח'; '''עטרת צבי''', פרשת יתרו; '''באר היטב''' סימן ר"מ סימן קטן ק"ד בשם ה[[אר"י]].}}. ויש חולקים{{הערה|רמ"פ '''שער המצוות''', בראשית א"ר סק"ב.}}.
==לאחר חצות==
בתלמוד מובא שיש לקיים יחסי אישות לאחר חצות הלילה, כדי שלא ישמעו קול בני אדם, ויבואו לחשוב על אנשים אחרים. האחרונים פסקו שזה רק לפרושים (שהגיעו לדרגת ה[[פרישות]]), או למי שחושש שיהרהר באישה אחרת{{הערה|ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מג תקנה ה, והובאו דבריו בפוסקים. הפלא יועץ בערך זווג כתב, שהמעלה שלא להיות עייף מדאי עדיפה ממעלת חצות הלילה.}}. בדומה לכך, הסטייפלר היה מורה להתיר שלא להמתין עד חצות, אם עקב כך ישתבש סדר יומו למחרת ויש בזה משום ביטול תורה וזמן תפילה וכדומה, והורה שיש להמתין עד שאין שומעים קול בני אדם{{הערה|'''אורחות רבינו''', חלק א, עמ' צט.}}.
לפי הקבלה יש לקיים יחסי אישות לאחר חצות גם בזמן שהיא מעוברת או מינקת, והזוהר מצטט את הפסוק במשלי: "אץ ברגלים חוטא" (משלי יט) כתיאור מגנה למי שאינו ממתין עד חצות. אך בעיקר יש להקפיד על כך בזמן שיש אפשרות לקליטת הריון, כי לדברי הזוהר אם משמש לפני חצות "ממשיך לוולד נפש מסיטרא דמסאבא (הוולד נוצר ממקום טמא)"{{הערה|'''ראשית חכמה''', שער הקדושה, פרק טז אות נג.}}.
==בחגים ובמועדים==
מדין התורה יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו אסור לבעל ולאשה לקיים יחסי אישות על אף שהאשה אינה [[נידה]]. ביום זה נוהגים כל דיני ההרחקה בין בני הזוג כאילו האשה היא [[נידה]].
מתקנת חכמים אין לקיים יחסי אישות בתשעה באב, וכן אסור לשכב עם אשתו באותה מיטה ולגעת בה בשעות הלילה. נגיעה בשעות היום מותרת. בשאר התעניות מותר לקיים יחסי אישות, אך במשנה ברורה הובא שבעל נפש יחמיר על עצמו כמו בתשעה באב.
האר"י הוסיף ימים נוספים שראוי לא לקיים בהם יחסי אישות: שני הלילות של ראש השנה, לילה ראשון של פסח, ליל שבועות, ליל שמחת תורה וליל הושענא רבה{{הערה|ראש השנה - '''באר היטב'''; '''אורח חיים''' ר"מ סק"ד בשם '''שיירי כנסת הגדולה'''. שמחת תורה - מגן אברהם אורח חיים ר"מ סימן קטן ק"ג. הושענא רבה - באר היטב אורח חיים, תרס"ד סק"ד בשם השל"ה.}}. מחבר המשנה ברורה כתב כי דבר זה נאמר רק למי שהוא מלא ביראת שמים ולא יחטא, אבל אותם שיצרם מתגבר עליהם ועל ידי מניעת תשמיש בימים אלה הם יבואו להיכשל בעבירה, מצווה עליהם לקיים יחסי אישות, ואפילו בראש השנה.
ישנם ימים נוספים שנזכרו בהלכה כימים שראוי לבעל נפש (דרגה רוחנית גבוהה) לא לקיים בהם יחסי אישות, אך רק מעטים מחמירים בימים אלו: ליל עשרה בטבת, שלושת ימי ההגבלה (שלושה ימים קודם חג השבועות), ליל שבעה עשר בתמוז, תשעת הימים]], ליל י' באב, ליל צום גדליה ועשרת ימי תשובה{{הערה|מקורות: עשרה בטבת י"ז בתמוז וצום גדליה - מגן אברהם או"ח תק"נ ובמשנה ברורה שם סק"ו. י' באב - '''משנה ברורה''', סימן תקנ"ח.}}.
זמנים על פי הקבלה שבהם דווקא ראוי לקיים יחסי אישות: ליל ראש חודש, ליל יום טוב של סוכות, ליל שביעי של פסח ולילות חול המועד{{הערה|באר היטב על אורח חיים רמ סעיף קטן ג.}}.
מובא בספרי ההלכה שבכל הימים חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב, אם חל ליל ה[[טבילה]] של אשתו, או שהוא יוצא לדרך, או שאשתו משדלתו, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה או שיצרו מתגבר עליו, שבכל המקרים הללו חלה עליו [[מצוות עונה]], וחובה עליו לקיים יחסי אישות עם אשתו.
==יוצא לדרך==
בהלכה מובא, על פי התלמוד, שכשאחד מבני הזוג עומד לצאת לדרך לכמה ימים, וכן לאחר שחזר מהדרך, יש להם לקיים יחסי אישות, ואפילו סמוך לווסתה של האישה. וכך כתב הזוהר: {{ציטוטון|הבא מן הדרך צריך לשמח אשתו לדבר מצווה משני טעמים. האחד שיהיה ביאה של מצווה, וגם מרבה שלום. ועוד, שאם תתעבר אשתו מהביאה הזה יהיה לוולד נשמה קדושה... ושקולה עונה זו כעונת ליל שבת{{הערה|זוהר, בראשית נ}}.}}
"יציאה לדרך" הוגדרה בפתחי תשובה כיציאה לדרך שאורכה 12 מיל לפחות, אך גדולי הדורות האחרונים הסכימו שאין הדברים אמורים בעת החדשה, שכן הנסיעה ממקום למקום נעשית בקלות. לכן, "יוצא לדרך" הוגדר כנוסע לתקופה שבה ידלג בהכרח על זמן קיום יחסים, כל אחד לפי תדירותו. בנוסף, "יציאה לדרך" הוגדרה כאשר האיש נוסע לחוץ לארץ ובאופן שיש התרגשות מהנסיעה, כל אחד לפי הרגל חייו, או כאשר האיש נוסע למקום סכנה והתרחקותו מעוררת התרגשות והשתוקקות, אפילו הנסיעה לזמן קצר{{הערה|ספר פסקי תשובות, סימן ר"מ סעיף ו'.}}.
אמנם, אם שניהם נוסעים ביחד, אין חיוב לקיים יחסים קודם הנסיעה, אפילו שלא יהיה באפשרותם לקיים יחסי אישות עד שיחזרו לביתם.
== בזמן הריון ==
במסכת נדה כתוב: {{ציטוטון|שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז{{הערה|שם=נדה לא}}}}. החזון איש הסביר שגמרא זו מדברת במרבה אבל פעם בשבוע אינו "קשה"{{הערה|'''ארחות רבנו''', חלק א עמ' צח, בשם רבי חיים קנייבסקי.}}. מצוות עונה קיימת כל זמן ההריון, ולכן תשמיש בהריון, כשנעשה לרצונה ולטובתה של האשה אינו רק בגדר מותר אלא בגדר מצווה.
במסכת יבמות (יב ע"ב) מובאת דעתו של רבי מאיר שעל מעוברת לקיים יחסי אישות במוך על מנת למנוע את סיכון העובר ("שמא יעשה עוברה סנדל"), העלול להיגרם מחמת חדירת נוזל הזרע. אולם לדעת חכמים, שנפסק כמותם להלכה, חשש הסיכון הוא רחוק, ולכן אין נוקטים בשום אמצעי, וראוי לומר בזה "מן השמים ירחמו".
לפי הקבלה, אף שהיא מעוברת או [[עקרות|עקרה]] וזקנה, כל טיפות הזרע אינם הולכות לאיבוד אלא הקב"ה מצווה ל[[מלאך]] הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לכל אחד בנים רבים, ואין זה לבטלה משום שיש מעלה גם בבעילות אלו ויוולדו מהם נשמות{{הערה|[[חיד"א]], '''ספר מדבר קדמות''', דף פג, בשם החיד"א, מובא ב[[בן איש חי (ספר)|בן איש חי]], פרשת וירא אות כד.}}.
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
==ראו גם==
* [[יחסי מין ביהדות]]
==כשהאישה בתולה==
מהתורה [[דם בתולים]] אינו מטמא ב[[נידה]], מאחר שאינו בא מה[[רחם]]. משום גזירת חכמים אף הוא מטמא, אך חכמים הקלו בו, וקבעו שבני הזוג רשאים לסיים את המעשה, ולנהוג בכלה כנידה רק בגמר החיבור ביניהם. מה שאין כן לגבי אישה שמקבלת וסת בשעת קיום היחסים, שאז על בני הזוג לעצור מיד.
אישה בתולה נטמאת מגזירת דם בתולים גם אם לא דיממה; זוהי גזירה שמא דיממה, והדם התערבב בזרע ואינו ניכר. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו השלב בתשמיש שמחיל את הגזירה{{הערה|שולחן ערוך יורה דעה קצג א, ונושאי הכלים, '''חכמת אדם''', קט"ו, ט"ו. '''טהרת הבית''', חלק א', עמ' תקב-תקד. '''בדי השולחן''', סימן קצ"ד, י"ט. בעניין טומאת דם בתולים הזב בביאות הבאות ראו "[http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA56/R0561043.asp עד מתי קיימת גזירת דם בתולים?]", מאת הרב יואל קטן.}}.
מותר לבעול כלה [[בתולה]] בשבת, אפילו שיוצא ממנה דם, ואין בזה איסור חובל. כמו כן, אין איסור צובע בסדין שתחתיהם{{הערה|'''שולחן ערוך''', אבן העזר, סימן ס"ג, סעיף א'.}}.
==בפעם הראשונה==
ליחסי האישות הראשונים בין בני הזוג ישנה חשיבות מיוחדת{{הערה|בבלי ברכות טז א, לפי המשנה שם המצוה אינה דווקא בליל הכלולות, ולפי הגמרא בעמוד ב' היא קיימת גם כשהכלה הייתה נשואה בעבר.}}, ו[[ביאה]] זו מכונה בתלמוד "בעילת מצווה", יש מפרשים, משום שעיקר מצוות הכניסה ל[[חופה]] נגמרת בבעילה{{הערה|בבלי כתובות ד א, ובשיטה מקובצת ג עמוד ב לדעת רש"י}}. אם אירע ליל החופה בזמן שהכלה אמורה לקבל [[וסת]], אך בפועל עדיין לא קיבלה, אפילו שתמיד צריך לפרוש מאשתו מתשמיש בזמן זה, הרי הכלה מותרת לחתנה, כיוון שבבעילת מצווה לא אסרו חכמים, ואפילו שהיא בעלת וסת קבוע. הלכה נוספת שקיימת רק בבעילת מצווה היא שלפי חלק מהפוסקים אף [[אנינות|אונן]] (אבל, קודם שנקבר מתו) מותר בה. לעומת זאת, בליל טבילה או בכל לילה אחר אין לאבל ואפילו ל[[אונן (הלכה)|אונן]] לקיים יחסי אישות.
==בליל טבילה==
[[תמונה:Mikveh22.jpg|שמאל|ממוזער|280px|מקווה מודרני בקיבוץ טירת צבי]]
בשולחן ערוך מובא כי חייב אדם לקיים יחסי אישות עם אשתו בליל טבילתה. גם בספר הזוהר נכתב, שבסמוך לזמן שהאשה טובלת ונטהרת, יש עניין מיוחד ושמחה מיוחדת בחיבור הבעל והאשה; וזאת מפני שטבעי שהתשוקה היא גדולה לאחר שהיו אסורים זו לזה במשך כשבועיים. אין איסור הלכתי לדחות טבילה ביום או יומיים כאשר ישנה סיבה ממשית לדחותה, ואין לעשות כן אלא אם יש צורך גדול והדחייה מוסכמת על שני הצדדים{{הערה|שו"ת '''רב פעלים''', חלק ב' יורה דעה, סימן ל"ד. '''בית יוסף''', קצ"ז ב'.}}. אולם, כשנראה לבני הזוג שיש צורך גדול לדחות את הטבילה, עליהם לשאול חכם כיצד לנהוג.
מפני חשיבות ליל טבילה, קודם שיגיע הלילה על הבעל להראות תוספת חיבה ואהבה עם זוגתו{{הערה|'''בית חדש''', סימן ר"פ. מדבר אפילו על עונת ליל שבת.}}. וכן פסק הרב עובדיה יוסף שביום של ליל הטבילה צריך הבעל להגיע מוקדם אפילו שהוא אברך, ואין בכך משום ביטול תורה{{הערה|'''שושנת העמקים''', עמ' לח.}}.
==בליל שבת==
ההלכה קובעת כי {{ציטוטון|תשמיש המיטה מ[[עונג שבת|תענוגי שבת]] הוא}}, לפיכך רצוי לקיים יחסי אישות בליל שבת. כל זאת בכפוף לשאר הלכות האישות, שכן הלכה זו אינה דוחה הלכות [[נידה]] או הלכות אחרות{{הערה|שו"ע או"ח סימן ר"פ}}.
על פי קבלה אין לתלמיד חכם לקיים יחסי אישות בחול, אלא רק בליל שבת{{הערה|'''זוהר הקדוש''', חלק ג' עח.}}. אבל אם האישה משתוקקת לכך, או שלא קיים עדיין מצוות [[פרייה ורבייה]], או שהוא צריך לגדור את עצמו מן החטא ויש חשש של הוצאת [[זרע לבטלה]] - מותר לו לקיים יחסי אישות בחול, "ובזכות המצווה יתן הקב"ה נפש קדושה אף כשעושים זאת בחול"{{הערה|'''אגרות משה''', אבן העזר חלק ג' סימן כ"ח.}} וכן כתב בספר שמחת כהן: "כאשר יהיה לשם שמים גדול כוחו בכל עת ובכל זמן להוליד בנים קדושים".{{הערה| '''שמחת כהן''', תשובה פ"ב.}}. וכן מסופר על האמורא [[רבא]] שתבע את אשתו ביום חול מחשש הרהור.
יש אחרונים שאומרים, שחומרא זו (שתלמיד חכם לא יקיים יחסי אישות בחול) נאמרה רק כשהאשה ראויה להיכנס להריון, אבל כשהיא מעוברת וכדומה אין צריך להחמיר{{הערה| בן איש חי שנה ב' פרשת וירא כ"ג; '''דרך פיקודיך''', מצוה א' ח'; '''עטרת צבי''', פרשת יתרו; '''באר היטב''' סימן ר"מ סימן קטן ק"ד בשם ה[[אר"י]].}}. ויש חולקים{{הערה|רמ"פ '''שער המצוות''', בראשית א"ר סק"ב.}}.
==לאחר חצות==
בתלמוד מובא שיש לקיים יחסי אישות לאחר חצות הלילה, כדי שלא ישמעו קול בני אדם, ויבואו לחשוב על אנשים אחרים. האחרונים פסקו שזה רק לפרושים (שהגיעו לדרגת ה[[פרישות]]), או למי שחושש שיהרהר באישה אחרת{{הערה|ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מג תקנה ה, והובאו דבריו בפוסקים. הפלא יועץ בערך זווג כתב, שהמעלה שלא להיות עייף מדאי עדיפה ממעלת חצות הלילה.}}. בדומה לכך, הסטייפלר היה מורה להתיר שלא להמתין עד חצות, אם עקב כך ישתבש סדר יומו למחרת ויש בזה משום ביטול תורה וזמן תפילה וכדומה, והורה שיש להמתין עד שאין שומעים קול בני אדם{{הערה|'''אורחות רבינו''', חלק א, עמ' צט.}}.
לפי הקבלה יש לקיים יחסי אישות לאחר חצות גם בזמן שהיא מעוברת או מינקת, והזוהר מצטט את הפסוק במשלי: "אץ ברגלים חוטא" (משלי יט) כתיאור מגנה למי שאינו ממתין עד חצות. אך בעיקר יש להקפיד על כך בזמן שיש אפשרות לקליטת הריון, כי לדברי הזוהר אם משמש לפני חצות "ממשיך לוולד נפש מסיטרא דמסאבא (הוולד נוצר ממקום טמא)"{{הערה|'''ראשית חכמה''', שער הקדושה, פרק טז אות נג.}}.
==בחגים ובמועדים==
מדין התורה יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו אסור לבעל ולאשה לקיים יחסי אישות על אף שהאשה אינה [[נידה]]. ביום זה נוהגים כל דיני ההרחקה בין בני הזוג כאילו האשה היא [[נידה]].
מתקנת חכמים אין לקיים יחסי אישות בתשעה באב, וכן אסור לשכב עם אשתו באותה מיטה ולגעת בה בשעות הלילה. נגיעה בשעות היום מותרת. בשאר התעניות מותר לקיים יחסי אישות, אך במשנה ברורה הובא שבעל נפש יחמיר על עצמו כמו בתשעה באב.
האר"י הוסיף ימים נוספים שראוי לא לקיים בהם יחסי אישות: שני הלילות של ראש השנה, לילה ראשון של פסח, ליל שבועות, ליל שמחת תורה וליל הושענא רבה{{הערה|ראש השנה - '''באר היטב'''; '''אורח חיים''' ר"מ סק"ד בשם '''שיירי כנסת הגדולה'''. שמחת תורה - מגן אברהם אורח חיים ר"מ סימן קטן ק"ג. הושענא רבה - באר היטב אורח חיים, תרס"ד סק"ד בשם השל"ה.}}. מחבר המשנה ברורה כתב כי דבר זה נאמר רק למי שהוא מלא ביראת שמים ולא יחטא, אבל אותם שיצרם מתגבר עליהם ועל ידי מניעת תשמיש בימים אלה הם יבואו להיכשל בעבירה, מצווה עליהם לקיים יחסי אישות, ואפילו בראש השנה.
ישנם ימים נוספים שנזכרו בהלכה כימים שראוי לבעל נפש (דרגה רוחנית גבוהה) לא לקיים בהם יחסי אישות, אך רק מעטים מחמירים בימים אלו: ליל עשרה בטבת, שלושת ימי ההגבלה (שלושה ימים קודם חג השבועות), ליל שבעה עשר בתמוז, תשעת הימים]], ליל י' באב, ליל צום גדליה ועשרת ימי תשובה{{הערה|מקורות: עשרה בטבת י"ז בתמוז וצום גדליה - מגן אברהם או"ח תק"נ ובמשנה ברורה שם סק"ו. י' באב - '''משנה ברורה''', סימן תקנ"ח.}}.
זמנים על פי הקבלה שבהם דווקא ראוי לקיים יחסי אישות: ליל ראש חודש, ליל יום טוב של סוכות, ליל שביעי של פסח ולילות חול המועד{{הערה|באר היטב על אורח חיים רמ סעיף קטן ג.}}.
מובא בספרי ההלכה שבכל הימים חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב, אם חל ליל ה[[טבילה]] של אשתו, או שהוא יוצא לדרך, או שאשתו משדלתו, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה או שיצרו מתגבר עליו, שבכל המקרים הללו חלה עליו [[מצוות עונה]], וחובה עליו לקיים יחסי אישות עם אשתו.
==יוצא לדרך==
בהלכה מובא, על פי התלמוד, שכשאחד מבני הזוג עומד לצאת לדרך לכמה ימים, וכן לאחר שחזר מהדרך, יש להם לקיים יחסי אישות, ואפילו סמוך לווסתה של האישה. וכך כתב הזוהר: {{ציטוטון|הבא מן הדרך צריך לשמח אשתו לדבר מצווה משני טעמים. האחד שיהיה ביאה של מצווה, וגם מרבה שלום. ועוד, שאם תתעבר אשתו מהביאה הזה יהיה לוולד נשמה קדושה... ושקולה עונה זו כעונת ליל שבת{{הערה|זוהר, בראשית נ}}.}}
"יציאה לדרך" הוגדרה בפתחי תשובה כיציאה לדרך שאורכה 12 מיל לפחות, אך גדולי הדורות האחרונים הסכימו שאין הדברים אמורים בעת החדשה, שכן הנסיעה ממקום למקום נעשית בקלות. לכן, "יוצא לדרך" הוגדר כנוסע לתקופה שבה ידלג בהכרח על זמן קיום יחסים, כל אחד לפי תדירותו. בנוסף, "יציאה לדרך" הוגדרה כאשר האיש נוסע לחוץ לארץ ובאופן שיש התרגשות מהנסיעה, כל אחד לפי הרגל חייו, או כאשר האיש נוסע למקום סכנה והתרחקותו מעוררת התרגשות והשתוקקות, אפילו הנסיעה לזמן קצר{{הערה|ספר פסקי תשובות, סימן ר"מ סעיף ו'.}}.
אמנם, אם שניהם נוסעים ביחד, אין חיוב לקיים יחסים קודם הנסיעה, אפילו שלא יהיה באפשרותם לקיים יחסי אישות עד שיחזרו לביתם.
== בזמן הריון ==
במסכת נדה כתוב: {{ציטוטון|שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז{{הערה|שם=נדה לא}}}}. החזון איש הסביר שגמרא זו מדברת במרבה אבל פעם בשבוע אינו "קשה"{{הערה|'''ארחות רבנו''', חלק א עמ' צח, בשם רבי חיים קנייבסקי.}}. מצוות עונה קיימת כל זמן ההריון, ולכן תשמיש בהריון, כשנעשה לרצונה ולטובתה של האשה אינו רק בגדר מותר אלא בגדר מצווה.
במסכת יבמות (יב ע"ב) מובאת דעתו של רבי מאיר שעל מעוברת לקיים יחסי אישות במוך על מנת למנוע את סיכון העובר ("שמא יעשה עוברה סנדל"), העלול להיגרם מחמת חדירת נוזל הזרע. אולם לדעת חכמים, שנפסק כמותם להלכה, חשש הסיכון הוא רחוק, ולכן אין נוקטים בשום אמצעי, וראוי לומר בזה "מן השמים ירחמו".
לפי הקבלה, אף שהיא מעוברת או [[עקרות|עקרה]] וזקנה, כל טיפות הזרע אינם הולכות לאיבוד אלא הקב"ה מצווה ל[[מלאך]] הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לכל אחד בנים רבים, ואין זה לבטלה משום שיש מעלה גם בבעילות אלו ויוולדו מהם נשמות{{הערה|[[חיד"א]], '''ספר מדבר קדמות''', דף פג, בשם החיד"א, מובא ב[[בן איש חי (ספר)|בן איש חי]], פרשת וירא אות כד.}}.
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
==ראו גם==
* [[יחסי מין ביהדות]]
