שינויים

|תאריך טענות=[[13 בדצמבר]] [[1971]]|תאריך החלטה=[[22 בינואר]] [[1973]]

|החלטה=חוק מדינת טקסס הקובע כי [[הפלה ]] היא מעשה פלילי סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ופוגע בזכותה של אישה להחליט האם היא רוצה להמשיך בהיריון ב[[היריון]] או להפסיקו. |נשיא בית המשפט=[[וורן ברגר]]|חברי המותב=[[ויליאם דאגלס]], [[ויליאם ברנן]], [[פוטר סטיוארט]], [[ביירון וייט]], [[ת'ורגוד מרשל]], [[הארי בלקמן]], [[לואיס פאוול]], [[ויליאם רנקוויסט]].

|תקדימים= [[התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית]];<BR>סעיפים 1191-94, 1196 לחוק הפלילי של טקסס

'''פסק דין רו נגד וייד''' (ב[[אנגלית]]באנגלית: '''''Roe v. Wade''''') (מראה מקום: ‎410 U.S. 113 ([[1973]])‎) הינו [[פסק דין]] של [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]] הקובע כי כל חוק האוסר על [[הפלה מלאכותית]] סותר את [[חוקת ארצות הברית]] בשל הפגיעה ב[[הזכות לפרטיות|זכות בזכות לפרטיות]].

החלטה זו של בית המשפט העליון יצרה מחלוקת פוליטית הנמשכת עד ימינו, והיא נחשבת לאחת מהחשובות בתולדותיו. בשנת [[1992]] נערך דיון נוסף בעניין זה, ובית המשפט שינה רק במעט את עמדתו כפי שנפסקה בעניין רו.

ראשיתה של המחלוקת בעניין רו במרץ [[1970]] ב[[טקסס]]בטקסס. [[שרה ודינגטון]], [[עורך דין|עורכת דין]] צעירה מ[[אוסטין]] מאוסטין הציעה להגיש תביעה בשם [[נורמה מקקורבי]], אישה צעירה, לא [[נשואה ]] וב[[הריון]], כנגד החוק של מדינת טקסס האוסר [[הפלות]]. השם "ג'יין רו" משמש בבתי משפט במקרים בהם אין רוצים לחשוף את שם התובע (בדומה לשימוש בכינויים "[[פלוני]]תפלונית" ו"אלמונית" בפסקי דין ישראלים). לאחר הגשת התביעה צורפו כתובעים גם ג'יימס יוברט הולפורד - רופא שנאסר בשל ביצוע הפלות וכן "ג'ון ומרי דו" - שמות בדויים של זוג שרצו לבצע הפלה.

בעת הגשת התביעה טענה מקקורבי כי הרתה בעקבות [[אונס|אינוס]], אולם מאוחר יותר חזרה בה מטענה זו.

החוק הפלילי של טקסס קבע כי ניסיון לבצע הפלה במקרים שאין בהם סכנת חיים לאם מהווה [[עבירה פלילית]]. התביעה טענה לבטלותו של החוק בשל היותו סותר את חוקת ארצות הברית ואת הזכויות המוגנות מכוחה במסגרת [[התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית|התיקון הראשון]], [[התיקון הרביעי לחוקת ארצות הברית|התיקון הרביעי]], [[התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית|התיקון החמישי]], [[התיקון התשיעי לחוקת ארצות הברית|התיקון התשיעי]] ו[[התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית|התיקון והתיקון הארבעה עשר]] ל[[חוקת לחוקת ארצות הברית]]. הנתבע בתביעה היה פרקליט המחוז של [[מחוז דאלאס (טקסס)|מחוז דאלאס]] - [[הנרי וייד]].

בפסק דין משנת [[1965]] - '''[[פסק דין גריסוולד נגד קונטיקט]]''' קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ישנה "זכות לפרטיות" המהווה חלק אינהרנטי לזכויות המוגנות ב[[מגילת במגילת הזכויות]]. פסק דין גריסוולד קבע כי השימוש ב[[אמצעי מניעה]] מותר, וכי חוקים האוסרים את השימוש בהם פוגעים באותה זכות לפרטיות המוגנת על פי החוקה. ב'''פסק דין אייזנשטדט נגד באיירד''' הורחבה הקביעה של פסק דין גריסוולד ונקבע כי מותר גם לזוגות שאינם נשואים להשתמש באמצעי ב[[אמצעי מניעה]], וכל חוק שאוסר זאת הינו בלתי חוקתי.

ב-[[13 בדצמבר]] [[1971]] טענו בפני בית המשפט העליון ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס - ג'יי פלויד. נשיא בית המשפט העליון [[וורן ברגר]] קבע כי השופט [[הארי בלקמן]] יכתוב את פסק הדין. בלקמן כתב כי חוק מדינת טקסס בטל בשל היותו סותר את החוקה. ברגר הציע כי הצדדים ישמיעו בשנית טיעוניהם. השופטים קיבלו את הצעתו מאחר שרצו שגם השופטים החדשים שמונו אותה עת לבית המשפט העליון - [[ויליאם רנקוויסט]] ו[[לואיס ולואיס פאוול]], ישתתפו בדיון. לבקשתו של נשיא בית המשפט ברגר, נקבע הדיון ל-[[11 באוקטובר]] [[1972]]. בדיון השני טענו בפני השופטים ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס - רוברט ס. פלוורס.

בספרם של [[בוב וודוורד]] ו[[סקוט וסקוט ארמסטרונג]] "האחווה" הם סוברים כי הדיון נקבע לאוקטובר 1972 על מנת שההחלטה בתיק תינתן לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית של נובמבר 1972, וזאת כיוון שברגר היה חבר אישי של נשיא ארצות הברית [[ריצ'רד ניקסון]] ולא חפץ שהפסיקה תעלה לכותרות ותפגע בקמפיין הבחירות שלו. לדברי וודוורד וארמסטרונג השופט [[ויליאם דוגלס]] התנגד לדחייה ואיים לכתוב דעת מיעוט, אולם לבסוף שוכנע על ידי חבריו השופטים להסכים.

ב-[[22 בינואר]] [[1973]] נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעניין רו נגד ווד. בדעת רוב של שבעה שופטים למול שניים הוחלט כי חוק מדינת טקסס בלתי חוקתי ובטל. השופטים [[ביירון וייט]] ו[[ויליאם וויליאם רנקוויסט]] התנגדו.באותו יום החליטו השופטים גם במקרה נוסף, פחות ידוע, באותו עניין ממש - '''[[דו נגד בולטון]]''' שבו מדובר היה בחוק מדינת ג'ורג'יה האוסר הפלות (מראה מקום: ‎410 U.S. 179 (1973)‎)

דעת הרוב של בית המשפט נכתבה על ידי השופט הארי בלקמן. בלקמן מציין כי "ההחלטה להגביל הפלות באמצעות כלי ענישה פליליים הינה חקיקה חדשה במרבית מדינות ארצות הברית" - בלקמן מציין כי מרבית החוקים האוסרים הפלות נחקקו במחצית השנייה של [[המאה ה-19]]. חלק שלם מפסק הדין דן באריכות בהשקפות השונות במהלך ההיסטוריה בשאלת ההפלות. פסק הדין סוקר את עמדותיהן של תרבויות שונות ובהן [[האימפריה הפרסית]], [[יוון העתיקה]], [[האימפריה הרומית]] וכן דן ב[[שבועת בשבועת היפוקרטס]], ב[[המשפט במשפט המקובל|משפט המקובל]] וכן בדעותיהם של איגוד רופאי ארצות הברית ו[[לשכת ולשכת עורכי הדין של ארצות הברית]] בנושא זה.

בית המשפט קבע כי מותר לעשות הפלה בשליש הראשון של ה[[היריון]] ההיריון וכן קבע כי הגבלות מסוימות מותרות בשליש השני מתוך רצון להגן על בריאותה של האם. הגבלות מתוך רצון להגן על העובר מותרות רק בשליש השלישי. בית המשפט קבע כי חוקת ארצות הברית אינה מכירה ב"אדם שאינו ילוד" היינו בזכויות העוברה[[עובר]].

# ההפלה הינה פעולה רפואית המסכנת את חיי ה[[אישה]]האישה.# למדינה יש אינטרס להגן על חיי העוברה[[עובר]].

מנגד, מציין בית המשפט, כי אינטרסים חשובים אלה צריכים להיות מאוזנים ושקולים כנגד אינטרסים נוספים - ובהם זכויות היסוד המוגנת על פי החוקה. בית המשפט מזכיר כי אף שאין החוקה מציינת במפורש את הגנתה על הזכות לפרטיות, הרי שזכות זו נובעת מהתיקונים הראשון, הרביעי, החמישי, התשיעי ולפי תקדימי העבר ניתן להסיק על קיומה של הזכות בעיקר לפי פסקת ההליך הראוי (due process) שבתיקון ה14 ל[[החוקה האמריקאית|חוקה]]לחוקה. בית המשפט קובע כי "הזכות לפרטיות" רחבה דייה כדי לכלול בתוכה את זכותה של האישה על גופה והזכות לקבוע אם היא רוצה להמשיך בהיריון או לעשות הפלה.

בית המשפט קובע כי אם עובר היה נחשב "אדם" על פי התיקון הארבעה עשר לחוקה, הרי שגם לו הייתה זכות לחיים על פי אותו תיקון, אולם לאור הקביעה החדשה יחסית כי הפלה הינה מעשה פלילי מסיק בית המשפט כי כוונתם המקורית של מנסחי החוקה לא הייתה ליתן זכויות לעוברים בטרם נולדו (התיקון הארבעה עשר נחקק ב-[[1868]]). בית המשפט מציין כי הוא אינו מנסה לדון כלל וכלל בשאלה מתי מתחילים החיים - ומשאיר את התשובה לשאלה לפילוסופים ולרופאים. על פי בית המשפט, אם המומחים לעניין זה - הרופאים, אנשי הדת והפילוסופים אינם מצליחים להגיע להסכמה, אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע מסמרות בעניין זה.

אחת השאלות שעמדו בפני בית המשפט הייתה השאלה של [[זכות עמידה|זכות העמידה]]. כעיקרון אין בית המשפט נותן החלטות בעניינים תאורטיים ובעניינים שאינם תלויים ועומדים. במקרה רו החלה ההתדיינות בשנת 1970, ורו ילדה עוד בטרם ניתנה החלטה על ידי הערכאה הנמוכה, כך שלמעשה בפני בית המשפט העליון עמדה שאלה תאורטית במהותה. על פי הכללים המקובלים הרי שלרו לא הייתה זכות עמידה בפני בית המשפט העליון ועל התביעה היה להידחות על הסף. ואולם, בית המשפט החליט בכל זאת לדון בשאלה ולעשות חריג לכלל בדבר זכות עמידה, כיון שמדובר בשאלה: "העלולה לחזור על עצמה ועם זאת להיות תמיד בהיעדר עמידה" בשל משך הזמן הלוקח לשאלה להגיע לדיון בפני בית המשפט העליון. השופט בלקמן מציין מפורשות שמשך ההיריון קצר בהרבה ממשך ההליך בפני בית המשפט - ועל כן, לדבריו "אם סיום ההיריון היה שולל את זכות העמידה, לעולם לא היה אפשר לערער על פסק דין בשאלה הנוגעת להיריון".

השופטים וייט ורנקוויסט התנגדו בחריפות לפסק הדין בטענה כי מדובר ב"[[חקיקה שיפוטית]]" ובניצול לרעה של כוחו של בית המשפט העליון.

ההחלטה בעניין רו הביאה להתפרצות יצרים בכל ארצות הברית. קבוצות דתיות רבות עמלו על מכתבי מחאה שנשלחו לבית המשפט העליון. הכנסיות השונות, ובייחוד [[הכנסייה הקתולית]] וחלק מהכנסיות האבנגליסטיות, טענו שההחלטה מתירה למעשה רצח [[עובר]]יםעוברים. עוד נטען שהחיים נוצרים ברגע ההפריה ולכן קיימת זכות לחיים לעובר הדוחה את הזכויות השונות ועל בית המשפט לאזן זכות זו.

חלק מחוקים אלה בוטלו על ידי בית המשפט העליון, אולם בשנת [[1980]] במקרה '''הריס נגד מקרי''' השאיר בית המשפט על כנם חוקים הנוגעים למימון הפלות.

[[תמונה:Roevwade.jpg|מסגרת|[[אלברט וין]] ונשיאת "[[הורות מתוכננת]]" [[גלוריה פלדט]] בהפגנה למען זכות הבחירה של הנשים על מדרגות בית המשפט העליון ביום השנה לההחלטה בעניין רו נגד וייד]]

עם בחירתו של [[רונלד רייגן]] לנשיאות ארצות הברית גברה ההתנגדות להחלטת בית המשפט בעניין רו. רייגן מינה לבית המשפט העליון שופטים שחשב כי הם מתנגדים להחלטה ובהם [[סנדרה דיי או'קונור]]. בטרם פרישתו מנשיאות בית המשפט העליון הביע השופט [[וורן ברגר]] את עמדתו כי יש לבחון מחדש את הפסיקה בעניין רו. מחליפו, [[אנטונין סקאליאה]], התנגד להחלטה בעניין רו בכל הזדמנות. החשש מפני הפיכתו של פסק דין רו שימש שיקול עיקרי בעת סיכול מינויו של [[רוברט בורק]] לתפקיד שופט בית המשפט העליון במקומו של השופט לואיס פוול שהיה ידוע כתומך של פסק דין רו - ובחירת [[אנתוני קנדי]]. קנדי לא התבטא בנושא, ועל כן לא קומם לא את מתנגדי ההפלות ולא את תומכיהן.

עם פרישתם מבית המשפט העליון של "תומכי רו", [[ויליאם ברנן]] ו[[תות'ורדגוד מארשל]], ובחירת שופטים שהיו סבורים שיתנגדו לרו על ידי נשיא ארצות הברית [[ג'ורג' ווקר בוש]], חשבו רבים כי תקדים רו ייהפך במהרה. ב'''[[פסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי]]''' (‎505 U.S. 833 ([[1992]])‎) נערך דיון נוסף בשאלת הזכות החוקתית להפיל. בית המשפט החליט להותיר על כנה את הלכת רו ברוב של 5 שופטים נגד 4, בשינוי קל, כלומר - דחיית גישת הטרימסטרים הנוקשה של רו לטובת אבחנה המבוססת על חיות העובר (viability). בית המשפט קבע כי זכות האישה להפיל עומדת לה עד לרגע החיות, וכי המדינות רשאיות להגביל את הזכות להפיל לאחר החיות על מנת להגן על האינטרס הציבורי בשימור חיים פוטנציאליים. בין שופטי הרוב היו שופטים שנבחרו על ידי רייגן ובוש - או'קונור, קנדי ו[[דייוויד ודייוויד סוטר]] (וכן השופט [[סטיוונס]] שמונה על ידי [[ג'ראלד פורד | פורד]]). שלושת אלו כתבו במשותף את פסיקתם. היתר ההפלות נשאר על כנו, אולם ניתן למדינות מעט מרחב להטיל עליהן הגבלות - למשל הטלת פסק זמן חובה של 24 שעות בין פנייה לרופא לבין ביצוע ההפלה. רנקוויסט וסקאליאה כתבו שניהם דעות מיעוט.

בשנת [[2005]] הציע הנשיא ג'ורג' בוש תיקון לחוקה האוסר על הפלות בשלושת החודשים האחרונים של ההיריון. במרץ 2006 נחקק ב[[דרום בדרום דקוטה]] חוק האוסר על ביצוע [[הפלה מלאכותית|הפלות]] למעט במקרים של סכנת חיים לאם של ה[[עובר]]העובר. מטרת החוק הנוגדת באופן מובהק את פסק דין רו נגד וייד היא להביא לדיון חוזר בבית המשפט העליון ולשינוי ההחלטה.

נושא ההפלות הוא הנושא העיקרי אליו מופנית תשומת הלב בעת שנבחנים מועמדים חדשים לכהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסיקה ב-1992 בעניין קייסי הזהיר השופט בלקמן כי הוא "בן 83, ולא יוכל לכהן בבית המשפט לנצח". רמיזה פוליטית לא דקה זו באה להזהיר את הבוחרים שעליהם לבחור בנשיא ידידותי לרעיון ההפלה שימנה שופטים בהתאם. ואכן, בחירתו של [[ביל קלינטון]] ומינוים של [[סטיבן ברייר]] ו[[רות ורות ביידר גינזברג]] על ידיו הבטיחו רוב להיתר ההפלות לעוד שנים ארוכות.

"ג'יין רו" אשר שמה האמיתי היה [[נורמה מקקורבי]] הפכה לאחר פסק הדין בעניינה למתנגדת להפלות ותומכת נלהבת של "התנועה למען החיים", בעקבות הפיכתה לאישה דתית. בנאום בפני עיתונים שנערך ב-[[18 בינואר]] [[2003]] אמרה מקקורבי שהיא נוצלה על ידי ודינגטון. היא פנתה לבית המשפט וביקשה להפוך את פסק הדין בטענה שנשים שעברו הפלות סובלות מנזק נפשי ופיזי. ב-[[19 ביוני]] [[2003]] השופט [[דייוויד גודבי]] קבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. ב-[[22 בפברואר]] [[2005]] סירב בית המשפט העליון ליתן [[צו לעיון חוזר]] בהחלטה הקודמת ודחה את הבקשה. ==מיזמים=={{מיזם|he}}{{מיזם|en|Roe v. Wade}}

{{ערך מומלץ}}[[קטגוריה:בית המשפט העליון של ארצות הברית: פסקי דין|רו נגד וייד]][[קטגוריה:זכויות אדם]][[קטגוריה:פרטיותחוק ומשפט]]