שינויים

עם הקמת המדינה ביקשה המדינה להתערב בעולם המוסרי והמיני של האוכלוסייה. בכור ההיתוך של החברה הישראלית, לא היה מקום לאסטרטגיה של "אי התערבות", גם בשטח המין ובאותה מידה שבה הצליחו למגר בערות ולמזג גלויות, מחנכים ביקשו גם למגר את "הבורות המינית" ולהביא באופן הומוגני ואוניברסאלי את כל האוכלוסייה למצב של השכלה מינית ואושר (קבאליון, 1997, 117). למרות חזון זה, ניסיונותיהם ל המחנכים לערב את המנהיגות הפוליטית בסוגיה זו, לא צלחה.

מיסודו הפורמלי של החינוך המיני בקיץ 1973, לא היה מתאפשר לולא תמיכתה של האווירה הפוליטית והחברתית ששררה בארץ באותה תקופה. החינוך המיני הפך בראשית שנות ה-70 מסוגיה שולית של "מעטים המשוגעים לדבר", לסוגייה שנידונה בפורומים מקצועיים, ציבוריים, תקשורתיים וממלכתיים. הרקע הכללי למעבר זה היה תוצאה של פעילות במספר מישורים:

ההתנגדות העזה יצרה צורך פרגמטי לגייס תמיכה ולהרגיע את הרוחות כמו גם להצניע, להסתיר ולהסוות את הכוונה לפעול לכיבוש היצר בקרב הנוער. שר החינוך דאז, אלון, הצליח להסיר מסדר היום את היוזמות השונות בגנות החלטתו, על ידי שימוש ברטוריקה המגינה על עיקרי החינוך המיני המודרני והמדגישה את המימד המדעי שבה: "טובי אנשי המקצוע בארץ...כתוצאה מלימוד מעמיק... והסתמכות על "ממצאים מדעיים", הגיעו למסקנה ש"החינוך המיני דרוש כדי לגדל דור צעיר בריא בגופו ובנפשו" (דברי הכנסת, 1973, עמ' 3089). השר אלון דאג להזכיר את הקשר בין החינוך המיני לבין החינוך לחיי משפחה והתכנית הוצגה כרחוקה מלהיות מתירנית או נייטרלית. התכנית נועדה, כמו היהדות עצמה, לחנך נוער לחיי משפחה בוגרים ב"יתר אחריות, יתר ריסון" (שם, שם).

שר החינוך אלון, חש צורך לפעול בזהירות ולהתגבר על ההשלכות הערכיות והפוליטיות. הוא הורה להנמיך את האש וליצור תכנית נייטרלית ככל האפשר, תוך הבלטת החינוך לחיי משפחה והבאת "היבטים מצומצים של חיי המין" וזאת רק "בבתי ספר הבשלים לכך ומוכנים לעשות זאת" (משרד החינוך, 1973). לשמה המקורי של תכנית הלימודים: "תכנית לחינוך מיני", התווספה תת כותרת "חינוך לחיי משפחה" (משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, 1972). הקביעה כי מין ומיניות של ילדים ונוער נגזרים מההיבטים המשפחתיים והרבייתיים, התאימה לשאיפה החינוכית לחדור לשטחים רבים, שאינם קשורים ישירות למיניותו של התלמיד, אך בעיקר, הועילה לניטרול קולות המקטרגים. השינוי הסמנטי בכותרת צימצם למעשה את המונח מין והעמיד אותו באופן נוח יותר להתמודדות (קאבאליון, 1997, 151). שינוי זה הפחית את המבוכה במשרד החינוך עצמו: "עמד להיות כתוב בשלט בכניסה לשלוחה של משרד החינוך שלט רשמי תחת הסמל של מדינת ישראל, עם המילה 'מיני' וכל זה ממש על הרחוב!" (חנה הראל, תקשורת אישית, 21 בינואר, 1994). גם בדרגים המינהליים חשו את המתח בין השאיפות המקצועיות האובייקטיבית לבין המבוכה והאידיאולוגיה השמרנית. המוטו "זהירות אף פעם אינה מזיקה" הפך שכיח במיוחד, במיוחד כאשר במזכירות הפדגוגית חשו כי גורמים מסויימים, "בעלי תפיסות ערכיות שונות" עלולים להכשיל את פעילותה של היחידה (פרוטוקול המזכירות הפדגוגית, 24.4.1973). עם התגברות הקולות המתנגדים, הכריז השר אלון על הפרדה תוכנית ותקציבית של תכניות החינוך המיני בין המגזר הדתי למגזר הממלכתי. המקטרגים על התכנית יכלו אז לשאול מדוע החליט השר לפתח תכנית נפרדת לציבור הדתי, אם אין סתירה בין התכנית המקורית לערכי היהדות. ברם, ביקורות אלו לא הצליחו להצית פולמוס ציבורי נוקב וממושך ולהכשיל את המהלך.

==התמודדות עם החינוך המיני==