סעיף 175
סעיף 175 היה הסעיף בחוק העונשין הגרמני שאסר על יחסים אינטימיים בין גברים. חוקים דומים התקיימו במדינות רבות בעולם, ובחלקו עדיין קיימים, אולם זה הגרמני ידוע לשמצה בשל השימוש שעשה בו המשטר הנאצי לכליאת הומוסקסואלים במחנות ריכוז, סירוסם והמתתם. חלק גדול מהאסירים לא זכו לפיצויים מממשלת גרמניה, כי הם נחשבו לפושעים. יתרה מזו, חלק מהאסירים ששרדו את מחנות הריכוז נשלחו לכלא לסיים את תקופת מאסרם על פי סעיף 175.
תוכן עניינים
רקע היסטורי
במחצית השנייה של המאה ה-13 באירופה השתנה מעמדו החוקי של מין אנאלי בין גברים, והפך לעבירה פלילית - עד אז הוא היה בעיקר בגדר חטא, אם כי קיסרים רומיים שונים הוציאו אותו מחוץ לחוק גם הם. ברוב ארצות אירופה "מעשה סדום" הפך לעבירה שדינה מוות.
ב-1532 פרסם קרל החמישי את הקוֹנְסְטִיטוּציוֹ קְרִימִינָלִיס קָרוֹלִינָה (החוקה הפלילית של קרל), שנשארה בתוקף באימפריה הרומית הקדושה עד סוף המאה השבע-עשרה. על פי סעיף 116 למסמך זה:
|
העונש להפקרות (Vnkeusch) העומדת בניגוד לטבע. במקרה של מעשה הפקרות בין אדם לחיה, גבר לגבר, אישה לאישה, דמם יהא בראשם. ולפי המנהג המקובל ייטַרדו באש מן החיים אל המוות (man solle sy... mit dem feure vom lebenn zum tode richtenn). | 
|
ב-1794 נחקק בפרוסיה קודקס חדש שחולל רפורמה בחוקים הישנים, והחליף את עונש המוות במאסר. על פי סעיף 143 של הקודקס:
|
|
מעשה תועבה הנוגד את הטבע (widernatürliche Unzucht) בין בני אדם ממין זכר או בין בני-אדם וחיות, עונשו מאסר שאורכו שישה חודשים עד ארבע שנים, וכעונש נוסף שלילה מיידית של זכויות האזרח. |
|
מבחינה זו הייתה פרוסיה מתקדמת יותר משאר המדינות, והרפורמה בחוק נחשבה כהוכחה לנאורות של פרוסיה בעידן האורות. בצרפת נחקק קודקס נפוליאון ב-1804 שהפך יחסי מין בין גברים לחוקיים כל עוד הם בהסכמה (מחבר הקודקס העיקרי, ז'אן ז'אק רז'י דה קמבסרס, היה הומוסקסואל בעצמו). במהלך כיבושיו של נפוליאון הוחל הקודקס במדינות אחרות באירופה, ביניהן הולנד; בוואריה אימצה גם היא תקנה דומה ב-1813 לגבי יחסי מין הומוסקסואליים בהסכמה.
לאור התפתחויות אלו, התעוררה בממלכת פרוסיה דאגה באשר לעתידו של החוק, ובשנת 1869, שנתיים לפני ייסוד האימפריה הגרמנית, התמנתה ועדה רפואית לחקור את הנושא; בוועדה השתתפו, בין השאר, הרופאים המפורסמים רודולף וירכוב והיינריך אדולף פון בארדלבן. במסקנות שהגישה הוועדה נטען כי לא נמצא בסיס רפואי לחקיקה נגד זואופיליה ומין בין גברים, וכי אין הם שונים מסוגים אחרים של יחסי מין שהחוק לא ראה לנכון להתייחס אליהם.
למרות זאת, בטיוטת החוק שהגיש ביסמארק לפני הקונפדרציה הצפון גרמנית ב-1870 נשארו הסעיפים המענישים הומוסקסואליות, וביסמארק הצדיק זאת בדאגה לדעת הקהל:
|
|
אף כי ניתן להצדיק השמטתם של חוקים פליליים אלה מנקודת מבט רפואית, כמו גם מסיבות הקשורות בתאוריות שונות של החוק הפלילי, חוש הצדק של העם (das Rechtsbewußtsein im Volke) רואה במעשים אלו לא רק חטא כי אם גם פשע. |
|
ב-1 בינואר 1872 אומץ חוק העונשין של הקונפדרציה הצפון גרמנית בידי האימפריה הגרמנית כולה (כולל בוואריה), וסעיף 175 שלו היה זהה כמעט לחלוטין לגרסה הפרוסית מ-1794.
המאמצים לביטול סעיף 175
כבר בשנות השישים של המאה התשע-עשרה היו אנשים שדיברו בגנותו של סעיף 143 בחוק הפרוסי, ביניהם קרל היינריך אולריכס וקרל מריה קרטבני (טובע המונח 'הומוסקסואליות'). באימפריה הגרמנית (כלומר מאז 1871) החלה התנגדות מאורגנת לחוק בדמותה של הוועדה המדעית-הומניטרית, בראשות מגנוס הירשפלד, שניסתה להילחם בחוק תוך שימוש במחקרים מדעיים חדשים שהצביעו על כך שהומוסקסואליות היא מולדת. ב-1897 כתב הירשפלד עצומה שקראה לביטולו של סעיף 175; על העצומה חתמו כ-6000 איש. יושב-ראש מפלגת SPD, אוגוסט בבל, הביא שנה אחר-כך את העצומה בפני הרייכסטאג, אבל לא הצליח להביא לביטול החוק. לא זו בלבד, אלא שעשר שנים מאוחר יותר תכננה הממשלה להרחיב את הסעיף כך שיחול גם על נשים, תוך הבעת דאגה בשל מה שנראה כ"התרחבות התופעה". התיקון לחוק עמד לעלות בפני הרייכסטאג לכל המאוחר ב-1917, אבל מלחמת העולם הראשונה (שבה נוצחה האימפריה הגרמנית) טרפה את הקלפים.
רפובליקת ויימאר
בשנים 1919 - 1929 החלו יותר ויותר קולות ברפובליקת ויימאר לקרוא לביטול סעיף 175, ובראשם הוועדה המדעית-הומניטרית וקבוצת שתדלנות בשם קהילת הייחודיים (Gemeinschaft der Eigenen). אבל מפלגות השמאל מעולם לא הצליחו להגיע לרוב, והחוק לא בוטל. ב-1925 תכננה ממשלת ימין-מרכז להחמיר את הענישה הקבועה בחוק, אבל גם הם נכשלו. הצעתם כללה הגדרתם של 'מקרים חמורים', הכרוכים בניצול סמכות, זנות הומוסקסואלית, אונס ומין עם גברים בני פחות מ-21. במקרים אלו הענישה תהיה חמורה יותר, והם יחולו לא רק על מין אנאלי, כי אם גם על מקרים של מין ללא חדירה. הנימוק לשינוי המוצע התבסס על הגנה על מוסר העם: "...סטיות אלו מביאות לניוון העם ורקבון עוצמתו."
סעיף 175 בגרמניה הנאצית
הנאצים שינו את הסעיף, והרחיבו את תחולתו. הם שינו את ההגדרה מ'עבירה' ל'פשע', ובכך הגדילו את העונש הפוטנציאלי לחמש שנות מאסר. כמו כן הם הסירו את הביטוי 'שלא כדרך הטבע', שנתפס כמתייחס למין אנאלי בלבד. כדי לעבור על החוק מספיק היה לגרום ל'פגיעה בחוש הבושה', כך שלא היה צורך אפילו במגע כלל - אפילו מבט לא צנוע עלול היה להביא להרשעה. שינוי החוק הביא לעלייה תלולה במספר המעצרים.
היינריך הימלר היה האדריכל הראשי של רדיפת ההומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. הרציונל שלו לכך היה שגברים הומוסקסואלים מדביקים בסטייתם גברים אחרים, אשר בכך נגרעים ממאגר ההפריה הזכרי של הגזע הארי. בנוסף, לשיטתו, ההומוסקסואלים נוטים להתכנסויות בעלות אופי קונספירטיבי, דבר העלול לסכן את ביטחון הרייך השלישי. הוכנסו מספר תיקונים לסעיף 175 המרחיבים את הגדרת הפעילויות ההומוסקסואליות האסורות, ועל הגסטפו והאס אס הוטל לאכוף וליישם את החוק. מספר העצירים תחת סעיף 175 עלה בהתמדה. אם ב-1933 נעצרו 835 איש, הרי בשנת 1936 נעצרו 5,321 וב-1939 כבר נעצרו 24,450 עברייני סעיף 175. מי שהוגדר כ'הומוסקסואל חסר-תקנה' (unverbesserlicher Homosexuelle) נשלח בתום תקופת המאסר, או במקומה, למחנה ריכוז בגרמניה (בעיקר דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן). המדיניות הנאצית הייתה שאין שולחים אזרחים ארים למחנות מוות במזרח, ולפחות מפריבילגיה זו נהנו על פי רוב גם אסירי סעיף 175. אסירים השפוטים תחת סעיף 175 סומנו במחנות בתג משולש ורוד על בגדם, סימון שלימים הפך להיות אחד מסמלי הגאווה של הקהילה ההומוסקסואלית.
סעיף 175 גם שימש לעתים למעצר יריבים פוליטיים, בהיעדר עילה אחרת למעצרם. בניגוד לרדיפת מיעוטים אחרים באירופה, כיהודים וצוענים, בוצעה רדיפת הומוסקסואלים לרוב בגבולות גרמניה בלבד, אך בכמה מקרים נאסרו הומוסקסואלים גם בארצות השפלה וצרפת.
אין עדויות לכך שהייתה תוכנית כוללת להכחדה של האוכלוסייה ההומוסקסואלית, בדומה ל"פתרון הסופי". המדיניות הרשמית הייתה, ככל הנראה, לדאוג ל"חינוך מחדש" של אותם הומוסקסואלים הניתנים ל"תיקון", ובאלה שאינם ניתנים לתיקון לטפל באמצעות סירוס. אולם, הביצוע בפועל של מדיניות חינוכית זו בידי אנשי האס-אס היה מרחיק-לכת וברוטאלי ביותר, ומרבית ההומוסקסואלים שנשלחו 'להתחנך' במחנות הריכוז לא שבו מהם. הם זכו שם ליחס רע ומשפיל במיוחד לעומת אסירים "אריים" אחרים, והיו קורבנות להתעללות סדרתית ומתמשכת. היות שנחשבו סוטים מסוכנים, הם הוחזקו בנפרד ובריחוק מיתר האסירים ה"אריים" ונאסר עליהם כל מגע איתם. לצורכי חינוך ושבירת רוחם הם הועסקו בעבודות פרך חסרות כל תכלית, והיו הראשונים לשמש כשפני ניסיונות בניסויים רפואיים. חלו עליהם מגבלות ואיסורים שאפילו במושגי מחנות הריכוז הנאציים נחשבו כחריגים וקיצוניים. רבים מהם סורסו. שיעור התמותה במחנות בגרמניה בקרב ההומוסקסואלים היה השני בגובהו מבין קבוצות האסירים, לאחר היהודים – כ-60%.
אין סטטיסטיקה רשמית של מספר ההומוסקסואלים שנספו בתקופת המשטר הנאצי. על פי הערכות, בין 1933 ל-1945 נעצרו כ-100,000 הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית מתוקף סעיף 175. לפחות מחציתם נידונו לעונשי מאסר, מרביתם בבתי כלא רגילים, וכ-10,000 נשלחו למחנות ריכוז. בנוסף, היו כאלה שמצאו את מותם בדרכים אחרות, שלא במחנות. סה"כ מעריכים שבין 10,000 ל-15,000 הומוסקסואלים נספו, בשלוש קטגוריות עיקריות: כאלה שנעצרו, נשפטו והוצאו להורג; כאלה שנשלחו למחנות ריכוז, בהם מצאו את מותם מהתעללות, רעב או מחלה; וכאלה שאושפזו במוסדות והומתו במסגרת תוכנית T4 - אותנסיה.
אחרי מלחמת העולם השנייה
מזרח גרמניה
באזור הכיבוש הסובייטי שהפך מאוחר יותר למזרח גרמניה המדיניות באשר לקיום החוק הייתה שונה תחילה ממדינה למדינה. לדוגמה, תורינגיה אימצה את החוק הישן של רפובליקת ויימאר, ואילו סכסוניה אנהלט פסקה כי יש לראות בסעיף 175 חלק מפשעי המלחמה הנאציים. ב-1950, שנה לאחר הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה), החליט בית המשפט בברלין להחזיר לתוקף בכל המדינה את הגרסה הישנה של סעיף 175 מתקופת ויימאר, אבל השאיר על כנה את התוספת בעניין "תועבה חמורה". פסק דין מ-1954 קבע שאין צורך בחדירה לצורך עבירה על הסעיף, ו'תועבה' הוגדרה ככל פעולה הגורמת לעוררות מינית ו"פוגעת ברגשות המוסריים של פועלינו".
תיקון לחוק הפלילי ב-1957 התיר לוותר על העמדה לדין במקרה של עבירה שאינה מסכנת את החברה ואין לה השלכות; בעקבות תיקון זה לא הופעל יותר הסעיף. סעיף אחר, שנחקק ב-1968, קבע עונש עד שלוש שנות מאסר לבגיר (מעל 18) שמקיים יחסי מין עם קטין (בן פחות מ-18) בן אותו המין. ב-1989 בוטל החוק ואחריו לא הייתה עוד התייחסות ספציפית להומוסקסואליות בחוק המזרח-גרמני.
מערב גרמניה
לאחר המלחמה שמרה מערב גרמניה על הגרסה הוויימארית של סעיף 175. ב-1957 קבעה ועדת החקיקה הפדרלית כי אין מניעה להשאיר את הסעיף, כי הוא "אינו מושפע מהפוליטיקה הנאציונל-סוציאליסטית במידה כזו שיש לבטלו במדינה חופשית ודמוקרטית".
בין 1945 ו-1969 כ-100,000 גברים הועמדו לדין וכ-50,000 נכלאו. גל של מעצרים, תביעות ומשפטים בפרנקפורט בשנים 1950 – 1951 הביא לשש התאבדויות.
בשנת 1973 נערכה רפורמה מקיפה בחוק, ונשארו בו בעיקר הסעיפים הנוגעים למין עם קטינים. גיל ההסכמה הונמך מ-21 ל-18 (גיל ההסכמה ליחסים הטרוסקסואליים היה 14). ב-1986 נבחר לראשונה נציג הומוסקסואל גלוי לבונדסטאג מטעם מפלגת הירוקים. הוא ניסה להביא לביטולו של הסעיף, מה שהיה מוריד את גיל ההסכמה ל-14. הניסיון נכשל, וסעיף 175 נשאר בספר החוקים הגרמני עוד שמונה שנים. החוק בוטל לבסוף ב-1994, בין השאר בעקבות איחוד גרמניה והצורך להתאים בין חוקי המערב והמזרח.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הנוסח המלא של סעיף 175
- השואה שנשכחה - באתר nrg
- רדיפת הומוסקסואלים במשטר הנאצי
- סעיף 175, באנציקלופדיה ההומוסקסואלית
- מוזיאון ההומואים בברלין, בגרמנית
- רדיפת הומוסקסואלים תחת השלטון הנאצי, מוזיאון השואה של ארצות הברית
