שינויים

חז"ל קבעו '''זמנים ועונות לקיום [[מתי ניתן לקיים יחסי אישות]]''', על פי מה שהם אמדו את דעת בסיס המועדים שבהם האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. ולכן, בכל עת שהאיש כאשר הבעל מבחין שאשתו מעוניינת בקיום [[יחסי אישות|יחסים]], גם אם לא תאמר אמרה זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין. ונקטו הפוסקים, שעיקר מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה{{הערה|חכמת אדם קכח יטיתר על כן, ואגרות משה אבן העזר ג כח.}}. וכן מובא לפי היהדות וכמובא בתלמוד: ("כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן". ו'תובעת' הכוונה שרומזת או מקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה), או שאומרת אישה הדורשת מבעלה בלשון נקיה כגון 'נקייה ("בוא אלי תבוא' (כמו שלאה אמרה ליעקב") וכדומהלקיים עמה [[יחסי מין]], תזכה לבנים צדיקים. לדברי חז"ל, אבל אסור לה לאישה לבקש באופן מפורש הנחשב חוצפה ועזות וכדברי חז"ל "בני חצופה"מפאת החוצפה.

מהתורה [[דם בתולים]] אינו מטמא ב[[נידה]], מאחר מפני שאינו בא מהמן ה[[רחם]], כך על פי התורה. משום גזירת חכמים אף טענו בעבר כי הוא מטמא, אך חכמים לבסוף הקלו בו, וקבעו שבני הזוג רשאים לסיים את המעשה, ולנהוג בכלה כנידה רק בגמר החיבור ביניהם. מה שאין כן לגבי לאחר יחסי המין (לעומת אישה שמקבלת המקבלת [[וסת בשעת קיום היחסים]] במהלך יחסי המין, שאז על פי ההלכה, על בני הזוג לעצור מיד).

אישה בתולה נטמאת מגזירת דם בתולים גם אם לא דיממה; זוהי גזירה , מהחשש שמא דיממה, והדם אך הדם התערבב בזרע ואינו ניכר. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו השלב בתשמיש שמחיל את הגזירה{{הערה|שולחן ערוך יורה דעה קצג א, ונושאי הכלים, '''חכמת אדם''', קט"ו, ט"ו. '''טהרת הבית''', חלק א', עמ' תקב-תקד. '''בדי השולחן''', סימן קצ"ד, י"ט. בעניין טומאת דם בתולים הזב בביאות הבאות ראו "ב[[http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA56/R0561043.asp עד מתי קיימת גזירת דם בתולים?זרע]", מאת הרב יואל קטן.}}] או אינו ניכר.

מותר לבעול כלה [[בתולה]] בשבת, אפילו שיוצא גם אם יוצא ממנה דם, ואין בזה איסור "חובל" (מלשון, גרימת חבלה). כמו כן, אין איסור "צובע בסדין שתחתיהם"{{הערה|'''שולחן ערוך''', אבן העזר, סימן ס"ג, סעיף א'.}}, קרי הכתמת הסדין בדם עקב קריעת [[קרום הבתולים]], הינה מותרת.