תולדות המיניות - הרצון לדעת

תולדות המיניות הוא אחד מספריו הידועים של מישל פוקו, והראשון מבין שלושה כרכים הנושאים שם זה. בספר טוען פוקו כי ההגדרות הקשיחות של "הטרוסקסואליות" ו"הומוסקסואליות" הן תולדה של התרבות המודרנית, ולא היו קיימות עד למאה ה-19.

פוקו חוקר את השיח שהתפתח לגבי המיניות בחברה המודרנית. טענתו היא שהשיח על המיניות מגביל ומגדיר את תוכני המיניות, ומקבע אותם בתבנית מסוימת. כלומר, כדי להבין את המיניות יש להבין את ההתנסחות: צריך להבין איך אנו מדברים על מיניות, מה אנו אומרים על מיניות, באילו מונחים אנו משתמשים וכו', כדי להבין מה אנחנו חושבים עליה. כך למשל התבנית ההטרוסקסואלית, מול "הומוסקסואליות" לסוגיה (הלא מקובלת).

המיניות לפי פוקו מתפקדת כמנגנון של כוח, הכולל מנגנונים מפקחים שעושים את ההבחנה בין מה שמקובל למה שלא מקובל. גם השיח על המיניות הוא גורם ממשטר: השיח גרם לכך שבכל פעם שמעלים את נושא המין, יחד איתו עולה נושא החטא. העובדה שהדבר נקשר לחטא עוזרת לדכא את המין - הרי שלאדם אסור לחטוא. דיכוי המין היה חלק מהשיח, כבעל תפקיד טקטי, בטכניקה לשימור הכוח. כלומר על ידי כך שאנו מדכאים או אוסרים שיח בנושא מסוים, אנו שולטים עליו.

מטרת השיח היא לגרש מן המציאות את צורות המין החורגות, הכוונה לצורות מין אשר אינן מיועדות לרבייה ולהעמדת צאצאים. החברה הגדירה נורמה של התפתחות מינית תקינה מן הילדות ועד הזקנה, ולאלו החורגים מנורמה זו, אורגנו מנגנוני פיקוח פדגוגיים, טיפולים רפואיים, מטיפי מוסר – הופעלו מנגנוני פיקוח רבים כדי לכונן מיניות מועילה כלכלית ופוליטית. הללו קובעים מה מותר ומה אסור.

החל מהמאה ה-18 הסטייה מתחילה להצטייר כעבירה על החוק (בתי משפט יכלו להרשיע את ההומוסקסואליות כמו את הבגידה בבן הזוג). החריגים נרדפים, אך לא תמיד על ידי החוק, נכלאים תכופות, אך לא תמיד בבתי כלא. הם יכולים להימצא בבתי המשפט, במוסדות השיקום ובמועצות המשמעת.

פוקו טען כי המינוחים החדשים שניתנו לכל דפוסי ההתנהגויות והמאוויים (שתמיד היו אבל מעולם לא כונו בשמות ולא קיבלו משמעויות תרבותיות) משנים את פני החברה - ביחס לכך הוסיף פוקו:

"אסור לשכוח שהקטגוריה הפסיכולוגית, פסיכיאטרית, רפואית של ההומוסקסואליות כוננה, כבר מן הפעם הראשונה שבה אפיינו אותה... ההומוסקסואליות הופיעה כצורת מיניות ביום שבו סולקה מתחום מעשי הסדום לעבר סוג של אנדרוגיניות פנימית, הרמפרודיטיות של הנפש. עושה מעשי הסדום היה מי שמעד ושב וחטא. ההומוסקסואל הוא עתה זן בפני עצמו".

ישנן שתי צורות להתייחס למושג הומוסקסואליות: האחת, זו העדפה מינית, והשנייה היא תיוג חברתי. בעיני הכלל כאשר אומרים על מישהו שהוא הומו, זה צובע את כל האישיות שלו - בעיני החברה זה הרבה יותר, הרבה רואים בכך מחלה. הדתיים רואים בכך סטייה או חטא. כלומר, התיוג הזה בעצם הוא תפיסה שצובעת את אותו אדם.

ברגע שהחברה התחילה להתייחס להתנהגויות המיניות האלו כזהות, היא בעצם יצרה את אותה זהות. קודם באה ההגדרה החברתית. ברגע שהמשפט התחיל לרדוף הומוסקסואלים, לכלוא אותם, לצנזר חומרים שתיארו יחסים הומוסקסואליים – הם התחילו גם להתגבש קבוצות. המונחים החדשים האלו שנוצרו - הומו, לסבית, סטרייט - הם תוצאה מהשיח החדש שצמח במאה ה-19, שהצריך חלוקה חדשה לקטגוריות ותתי-קטגוריות של השיח.

על פי פוקו היה ריבוי של שיח (discours) על המין בתוך שדה הפעולה של הכוח החברתי-ממסדי עצמו, ולכן, הכוח שלכאורה אמור היה לדכא, הפך לגורם שידול ממסדי לדבר אודות המין, ולדבר עליו יותר ויותר.

בטקסט ישנן שתי תקופות: התקופה הטרום-מודרנית והתקופה המודרנית. בתקופה הטרום-מודרנית למוסדות הדת הייתה שליטה על המיניות, ואילו בתקופה המודרנית השליטה על המיניות עוברת לרפואה, לפסיכיאטריה. כל זה נעשה באמצעות עקרון הווידוי שמקבל בתקופה המודרנית משמעות חדשה. בווידוי המודרני המטופל צריך להכליל בתיאורו פירוט מדוקדק ואובססיבי לא רק של האקט עצמו, אלא של כל הסובב סביבו, רצונותיו, דחפיו, תשוקותיו וכו'. מדובר בטיפול שמשלב וידוי מסורתי וכללים של שיח מדעי: מדיקליזציה (כמו דיבור על סטייה במובנים רפואיים) המחייבת תיעוד מפורט, ניתוח "מדעי" וכדומה.

פוקו מחשיב את הווידוי לפרקטיקה כוחנית וממשטרת. הווידוי מתבצע במסגרת של כוח, הרשות כופה את הווידוי כדי לנקות ולטהר את האדם, כדי להבטיח את גאולתו וריפויו. פרקטיקת הווידוי הופכת את העיסוק במין ובדיבור עליו, לכח בידי מומחים שיקבעו את גבולות הלגיטימציה והנורמליות של המין והמיניות.

רק למומחה, שבידיו הממצאים, יש את הכח לקבוע מהם התכנים הלגיטימים הנורמלים, ומה הם תסמינים שהם בבחינת פתולוגיה. הכח החברתי שניתן למומחים ומקובע על ידי החברה נובע מכך שהם קשורים לקבוצות דומיננטיות אחרות בקבוצה – פוקו טוען שאלו קבוצות בעלי הכח החברתי – הבורגנות, האליטה הפוליטית.

טענתו היותר קיצונית שנובעת מכך היא, כי משטר המין משרת את האינטרסים של קבוצות אלו, בכך שהוא משמר את אותם מוסדות - של נישואים והטרוסקסואליות – המשרתים את ערכי הבורגנות והאליטה החברתית הקשורה גם היא לערכים הבורגניים.

פוקו פרסם עוד שני כרכים בסדרת "תולדות המיניות": "השימוש בתענוגות", ו"הדאגה לעצמי", שניהם יצאו לאור בשנת 1984.

ראו גם

• קוויר
• מגדר

קישורים חיצוניים

• שלמה זנד, אמא, סקס זה דבר מלוכלך?, על מישל פוקו, תולדות המיניות, חלק ראשון: הרצון לדעת