הבדלים בין גרסאות בדף "מצב מנטלי ביחסי אישות"
(דף חדש: {{עבודה}} ==הכנות== ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הביאה, ויזהרו בניקיון הגוף ובטהרת הידיי…) |
|||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | {{ | + | {{בעבודה}} |
| + | :<small>בהמשך לנאמר בערך [[יחסי מין ביהדות]]:</small> | ||
| + | ערך זה עוסק ב'''מצב המנטלי ביחסי אישות''' על פי ההלכה היהודית. | ||
==הכנות== | ==הכנות== | ||
גרסה מ־13:04, 7 בפברואר 2015
|
הערך נמצא בשלבי עבודה שימו לב כי עקב כך, הערך אינו מושלם. השלמת הכתיבה אמורה להסתיים בימים הקרובים. |
- בהמשך לנאמר בערך יחסי מין ביהדות:
ערך זה עוסק במצב המנטלי ביחסי אישות על פי ההלכה היהודית.
תוכן עניינים
הכנות
ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הביאה, ויזהרו בניקיון הגוף ובטהרת הידיים כמו בהכנה לתפילה. וכאשר תהיה הסביבה נקיה ומסודרת, ובני הזוג יקפידו על ניקיונם, יערב להם הרבה יותר היותם יחד.
על הבעל לרצות ולפייס את אשתו קודם החיבור. וכן כתב רבי יעקב עמדין: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פיקחים..."[1].
קודם החיבור, על הבעל לעורר את אשתו על ידי חיבוק ונישוק[2]. על פי קבלה, יש עניין בחיבוק ונישוק גם קודם הביאה וגם לאחר הביאה, ובשעת הביאה ינשק אותה בפיה כדי שיהיה חיבור למטה ולמעלה[3].
על האישה להתקשט לפני בעלה, ולהרבות תאוותו בשעת תשמיש. ואף רב חסדא הדריך את בנותיו כך: כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום, הדדין המציאו לו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שתתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער, ורק אז חזרי ותני לו. כמו כן, מותר לבעל להסתכל בכל המקומות שבגוף האישה (פרט לאבר המין של האישה, כפי שיבואר להלן), וכן כתב החזון איש באיגרת קודש לגבי שעת קיום יחסי אישות: "וההסתכלות באשתו מותר, מפני שרצון התורה באהבה ביניהם, והאהבה היא ההכנה למצות עונה העתידה לבוא"[4].
בשמחה וקלות ראש
כמו בכל מצוות התורה, גם מצווה זו יש לקיימה מתוך שמחה. ובפרט מצוות עונה שנאמר בה "איש ואישה שזכו - שכינה בניהם", ולגבי השראת השכינה כתוב במסכת שבת (דף ל): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה".
הרמב"ם מפרט שצריך לקיים יחסי אישות מתוך שיחה ושמחה[5]. דברים דומים כתבו הזוהר והרוקח[6], ועוד. גם השולחן ערוך פסק שעל האדם לפייס את אשתו ולשמחה קודם הביאה עד שתתרצה.
יש לקיים יחסי אישות באופן של שמחה וקלות ראש, ויש ללמוד זאת מיצחק, שכתוב "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ורש"י אומר שם "שראהו משמש מיטתו". כמו כן יש ללמוד זאת מהנהגתו של רב ש"שח ושחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש", וברש"י: "כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך".
אמנם, בראב"ד כתב "ואל ינהג עמה בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים". דברים דומים כתבו הרמב"ן ורבי מנחם רקנאטי[7]. כמו כן, השולחן ערוך כתב "וישמש באימה וביראה"[8], ובמסכת נדרים פירש זאת הרא"ש: "באימה - ולא בקלות ראש". לכן, ייתכן שיש לנהוג בקלות ראש מסוימת, אך אין להפריז בה. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ז): "ולא יקל ראשו ביותר".
דיבור
בתלמוד מובא שאסור לבני הזוג לשוחח בעניינים שאינם קשורים ליחסי האישות, משעה שהם פונים משאר עסקיהם להתכונן לתשמיש (ראב"ד). הראשונים פירשו שלושה טעמים לאיסור: האחד הוא החשש שיבואו לחשוב על אנשים אחרים, הוא על אישה אחרת והיא על איש אחר, השני כדי שלא יסיחו דעתם ועל מנת שיעשה הביאה בכוונה ובלב שלם, והשלישי כיוון שקולם נשמע ויש בכך חוסר צניעות.
מותר להם לדבר בענייני תשמיש, דהיינו דברי פיוס ואהבה. הבית חדש אף מוכיח מזה שאמא שלום כינתה את התשמיש "סיפור", שראוי שהתשמיש יהיה מלווה בשיחת דברים. ואם נצרכת האישה לכך, מותר לרצותה אף בדיבור שאינו מעניין התשמיש. דברים שהם ניבול פה אסור להם לדבר כלל, ועל זה אמרו חז"ל "ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין".
כוונה
על המחשבה בשעת תשמיש, כתב הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" שיש ארבע כוונות. הראשונה והמובחרת בהן היא לשם פרייה ורבייה, ולפיו זו הכוונה הנכונה מכולן שכן האדם מקיים בה שתי מצוות עשה, מצוות פרו ורבו ומצוות עונה. השנייה היא לתיקון הוולד בששת החודשים האחרונים של ההיריון. השלישית היא כשלא מתקיימות שתי הכוונות המוזכרות לעיל, למשל כשהאישה מיניקה או זקנה, והיא משתוקקת אליו כשמאידך הוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שייתן דעתו עליה. הרביעית היא שהוא מתכוון לגדור עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה, כי הוא רואה שיצרו מתגבר ומתאווה אל הדבר הזה, ודבר זה הוא רפואה בשבילו כדי שלא ייעשה חולה (שכשלא יממש תאוותו יחלה). וגם בכוונה זו יש שכר אך לא כראשונות[9].
בני תשע מידות
הגמרא (במסכת נדרים כ) מונה תשעה (ויש אומרים עשרה) מצבים בהם אסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו. הגמרא מגדירה ילדים שנולדו מיחסי אישות כאלו "כממזרים ואינם ממזרים" ומתריעה כי "עבודת ה'" עלולה להיות קשה עליהם:
- בני אנוסה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו באונס, או אף כשאינה מסכימה לכך באופן מלא.
- בני שנואה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בעת שהוא שונא אותה (אף אם בדרך כלל אוהב אותה).
- בני נידוי – יש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא נמצאים בנידוי, ויש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא נידה.
- בני תמורה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב שמקיים יחסי אישות עם אישה אחרת (אפילו אם גם האישה השנייה היא אשתו).
- בני מריבה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שקיימת ביניהם עוינות, גם אם אינם שונאים אחד את השני.
- בני שכרות – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא שיכורים.
- בני גרושת הלב – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שהחליט בליבו לגרשה.
- בני ערבוביה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב באותה עת על אישה אחרת שאינה אשתו, או שהאישה חושבת על איש אחר.
- בני חצופה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שביקשה זאת ממנו באופן מפורש ולא מרומז.
- יש אומרים אף בני ישנה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא ישנה.
דברים אלו, מבטאים את התפישה לפיה הקשר הרגשי בין הבעל לאשתו הוא בעל חשיבות עליונה בתחום יחסי האישות. ומבטאים גם את היחס הנדרש למערך הלכות והנהגות מקובל שאי ההצמדות אליהם גורמת לדעת חז"ל לגינוי הצאצאים. דוגמה לתפיסה זו ניתן לראות בתשובתו של החזון איש כשנשאל מדוע רבים חזרו בשאלה בתקופת הקמת מדינת ישראל. בתשובתו טען כי אותה תקופה הייתה תקופה של מצב כלכלי קשה אשר גרם לבעיות של שלום בית ובשלם נתרבו מקרים של בני תשע מידות (בעיקר "בני מריבה")[10].
הערות שוליים
ראו גם
<ref> לא תקין;
לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם חזו"א