מצוות עונה

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה, מצוות עונה היא מצווה המוטלת על הגבר, לקיים יחסי מין עם אשתו (בעת שאינה נידה).

מקור המצווה

מצווה זו מופיעה בספר שמות (כא, י) ביחס לאמה עברייה:

"שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

פרטי המצווה

המצווה היא מצוות לא תעשה, שהרי כתוב "לא יגרע", וברשימת המצוות של הרמב"ם היא מופיעה בהתאם כמצווה רס"ב ברשימת מצוות לא תעשה. יחד עם זאת, קיומה אינו מתאפשר בדרך של הימנעות מעשייה, אלא מצריך עשייה מצד הבעל.

המשנה במסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה:

המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.

המשנה דנה בשאלה מתי זכאית אישה להתגרש ולקבל את כתובתה, כאשר בעלה נמנע מלקיים אתה יחסי מין ("תשמיש המיטה" בלשון חז"ל). בתחילת המשנה מוצגת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: לפי בית שמאי, זכות זו קמה לאישה כאשר בעלה נמנע במשך שני שבועות, ואלו לפי בית הלל, זכות זו קמה כבר לאחר שבוע אחד. הגמרא דנה בשורשה של מחלוקת זו, ומציינת שבית הלל קבעו זאת לפי שבעת ימי נידה, שהם מצב שבו בני הזוג מנועים מלקיים יחסי מין על-פי ההלכה, ובית שמאי קבעו זאת לפי שני השבועות שבהם אישה טמאה לאחר שילדה בת, ואף זה מצב שבו בני הזוג מנועים מלקיים יחסי מין. כבמקרים רבים אחרים, הלכה כבית הלל.

חציה הראשון של המשנה עוסק במקרה שבו הבעל כופה על האישה שלא לקיים יחסי מין. בחציה השני עוסקת המשנה במצבים שבהם הבעל מקבל את הסכמת אשתו לפרישות, ומציבה גבולות גם לכך. הגבולות נקבעים בהם לאילוצים שבהם נתון הבעל, בהתאם לפירוט: "הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים". הטיילים הם אלה הבטלים ממלאכה, או שמלאכתם קלה מאוד. בגמרא מופיעה מחלוקת בין אביי לרבא בשאלה האם בני הישיבה הם בגדר "טיילים". לדעת רבא, התשובה לכך חיובית, ואילו לדעת אביי, לימוד התורה אף הוא עבודה הדורשת את כוחותיו של העוסק בו. החמרים הם אלה המובילים משאות באמצעות חמור, ולפיכך נעדרים מביתם במהלך שבוע עבודתם, ולכן עונתם פעם בשבוע. הגמלים מובילים משאות במדבר, ולכן היעדרותם ממושכת יותר, ועונתם אחת לשלושים יום. הגמרא עוסקת גם בשאלה מה הדין כאשר הגבר רוצה בקידום מקצועי, המביא להרחקת העונה: "אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: חמר ונעשה גמל מאי? אמר ליה: רוצה אשה בקב ותיפלות[1] מעשרה קבין ופרישות" (כתובות סב ע"ב).

הרמב"ם עוסק בכך בספרו משנה תורה[2], וכותב:

אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול, ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.

קיצור שולחן ערוך קובע מגבלות אחדות על קיום מצווה זו, ובהן:

לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו או שהוא שנוא לה, דאמרה ליה: לא בעינא לך ואף על פי שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה והיא אינה יודעת אף על פי שאינה שנואה לו אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש, גם לא ישמש כשהוא שיכור, או היא שיכורה.[3]

הרחיב בעניין זה הרב יעקב קנייבסקי, שכתב:

כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא נתונה לפני ארי שדורס ואוכל. ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה.

שלילת הפרישות

עד כדי כך חשובה המצווה, שלכהן הגדול אסור לכהן בתפקידו אם איננו נשוי, ובתלמוד אף נאמר "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם". על פי הקבלה וספר הזוהר, בית שלא מתקיימים בו יחסי מין - אין השכינה שורה בו.

דוגמה מובהקת לגישה זו באה לידי ביטוי בביקורת המושמעת בקרב פרשני המקרא, למן תקופת התלמוד, על פרישתו של משה רבנו מאשתו ציפורה, על מנת להשאר במדרגתו הרוחנית. בפרשה שבה נענשת מרים, אחות משה, על הוצאתה לשון הרע אודות משה, טוענים פרשני המקרא כי מרים מתחה ביקורת על פרישתו של משה מציפורה בניגוד להלכה, וכי נענשה על עצם מעשה הרכילות ולא על תוכן הדברים, מכיוון שהביקורת עצמה הייתה מוצדקת.

לעתים רחוקות, היו תלמידי חכמים שפרשו מאישה, והדוגמה המפורסמת ביותר לכך הוא התנא שמעון בן עזאי, מחכמי המשנה אשר נכנסו לפרדס, אשר כל חייו שקד על לימודי התורה ולא נשא אשה כמבואר בתלמוד "בן עזאי אומר (כל מי שאין עוסק בפריה ורבייה) כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" (מסכת יבמות סג, ב).


הערות שוליים

  1. ^ כלומר היות בעלה עמה וקיום יחסי מין עמו
  2. ^ הלכות אישות, פרק יד
  3. ^ סימן קנ, סעיף יג