כתובה

כתובה מהמאה ה-18

כְּתובָּה היא מסמך משפטי יהודי הלכתי הניתן לכלה קודם הנישואים. כיום נהוג לתיתהּ תוך כדי מעמד החופה. מטרתו של ההסכם הוא הגנה על זכויותיה של האישה.

מקור הכתובה

קובץ:Ketubah (99).jpg

כתובה משנת 1869

הכתובה איננה נזכרת במקרא. נחלקו התנאים בסיבת התקנה. יש הסוברים שהיא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן, מאחר שעל המגרש את אשתו לשלם לה סכום כסף גדול, כך היא גם דעתו של התנא רבי יהודה, ושל האמוראים רב נחמן ושמואל, וכך נפסק להלכה ברמב"ם.

לעומת זאת, יש הסוברים שחיוב הכתובה הוא מהתורה וחכמים רק תיקנו את איסור השהיה המשותפת ללא כתובה, וכך היא גם דעתו של רבי מאיר ושל רבן שמעון בן גמליאל, ולפי דעת התוספות. כך פוסק רב אשי, וממילא כמותו ההלכה. וראיה לכך מלשון הכתובה, שבו נהוג לכתוב "ומאתים זוזי דחזי לכון מדאורייתא". אך גם לפי רבי מאיר, טעם הכתובה הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מפני שאם תהא קלה בעיניו להוציאה, לא תהא דעתה של האשה בטוחה בנישואיה, היא תחשוש תמיד שמא יגרשנה, וממילא תבעל לשם זנות ולא לשם נישואין.

שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו דלא ניידי של הבעל יהיו משועבדים לכתובה, ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסי הנדל"ן של בעלה לשעבר (כתובות פב, ב). מתקנת הגאונים, נגבית כתובה גם מנכסים אחרים שאינם נדל"ן. מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל.

הכתובה הקדומה ביותר נמצאה במרשה בשנת 1993 על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. כתובה זו, שמתוארכת לשנת 163 לפנה"ס, (תקופת בית שני) וכתובה בארמית, מזכירה את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטה של כתובה, ולא בכתובה ממש.

במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות.

ענייני כתובה מפורטים בגמרא מסכת כתובות, במשנה תורה הלכות אישות ובשולחן ערוך חלק אבן העזר.

תוכן הכתובה

בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו [על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י)]. בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותם מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל). יש הטוענים כי הכתובה מהווה שטר קניין של הבעל את האישה ממשפחתה והסכום על הכתובה מהווה מעיין דמי ביטול עסקה.

סכום הכתובה

הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה. בתרגום למטבע עדכני, 200 זוז הם משכורת של כשבעה חודשים.

כתובת בת כהן

לפי המובא במשנה וגמרא, הסכום המינימלי לכתובת בת כהן הוא ארבע מאות זוז, ואילו אלמנה בת כהן זוכה לסכום הרגיל של מאה זוז בלבד.

תקנת כתובת בנין דכרין

כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי הכתובה ואף סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.

עדי הכתובה

על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה. יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל-פה בפני העדים.

שמירת הכתובה

לאחר מסירת הכתובה, מפקידה אותה הכלה אצל אמה עד לאחר טקס הכלולות. בהגיעה לביתה עליה להטמין את הכתובה במקום שמור שלא תאבד, וחובת השמירה מוטלת עליה. על פי תקנת חז"ל, אסור לבני הזוג לשהות יחד בלא כתובה. במקרה שהכתובה אבדה, עליהם לכתוב כתובה אחרת הנקראת כתובה דאירכסא (כתובה שאבדה). למעשה, כיום בעת החופה כותבים עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות, למקרה שתאבד הכתובה המקורית. בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית אביה על מנת שיגן על הכתובה מפני הבעל, במקרה שהיחסים ידרדרו. ואולם, מבחינה הלכתית אין בכך כל צורך, שכן ברגע ההתחייבות אין בידי הבעל להתנער ממחויבותו לכתובה, וכאמור עדיף שהכתובה תישמר בבית בני הזוג.

הכתובה כיום

כיום הולכת ומתרוקנת הכתובה מתוכנה כמסמך משפטי, בחוגים שאינם שומרי תורה, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר, וחוקים שונים. חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג 1973 קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בעת פרידת הזוג את כל הנכסים שהביא עימו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.

בעקבות חרם דרבנו גרשום נאסר על הבעל לגרש את אשתו שרירותית, ולרוב הגירושין מלווים בהסדר כספי בין בני הזוג שמייתר את הכתובה. לכן רק לעתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל). על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי אם כתוב בה סכום בלתי מציאותי, שהבעל ודאי לא התכוון להתחייב בו, יכול בית הדין להתערב כדי להפחיתו. עם זאת, בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון ש"ח, במקרה של בעל שבגד באשתו, ולא קיבל את טיעון הבעל כי "כתב זאת בצחוק" ‏‏. גם סכום קטן מדי אינו חוקי. לעתים, במטרה להימנע מן המבוכה שנגרמת כאשר החתן נוקב כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, נמנעים הרבנים מלנקוב בסכום המדויק בפומבי, ובמקום זאת אומר הרב "כך וכך שקלים".

בטקסי חתונה של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמים) מקובל לשנות את הדגש בכתובה. הכתובה הופכת להיות מסמך המעוצב ומתוכנן על ידי שני בני הזוג בפיקוח הרב. במסמך מצהירים שני בני הזוג באופן שוויוני על אהבתם, על כוונתם להקים בית יהודי ועל העקרונות שינחו את חייהם. כתובה זו כתובה בדרך כלל בשפה המדוברת באותו מקום, בניגוד לכתובה המסורתית הכתובה בארמית.

קישורים חיצוניים

• משמעותה של כתובה בעת גירושין
• אוסף כתובות היסטורי מרחבי העולם, באתר הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית
• כתובה, באתר דעת
• אליעזר מלמד, ‏הלכות קנין הנישואין חלק ב', באתר ישיבה
• אליעזר מלמד, ‏הלכות קנין הנישואין חלק ג', באתר ישיבה

ראו גם

• תנאים