חדר ייחוד

חדר ייחוד הוא מנהג יהודי שהחתן והכלה מתייחדים בחדר המכונה 'חדר ייחוד' במהלך החתונה, לאחר טקס החופה.

רקע

תהליך הנישואים בהלכה היהודית מתחלק לקידושין (הנקראים בלשון התורה אירוסין), אשר אחריהם האשה עדיין נחשבת ברשות אביה לגבי דינים מסוימים, ולנישואים, שהם כניסת האשה לרשותו של הבעל ויציאה מרשות האב לגמרי.

הדרך המקובלת לקיים את הנישואין היא על ידי חופה. במשך הדורות הטקסים השתנו, והתעוררו מחלוקות מהי המקבילה התקפה ל'חופה' המקורית. לפי גישה אחת, העובדה שבחופה המקורית החתן והכלה היו מתייחדים, היא מרכזית, והחופה שלנו אינה תקפה שכן אין בה ייחוד, ולכך צריך להתייחד לאחר טקס החופה. נהוג להדר ולבצע מספר פעולות כדי לוודא שהכלה אכן נכנסה לרשות הבעל בהתאם לכל הדעות.

הנוהג כיום

החופה בתקופת התלמוד הייתה חדר שהיה בבעלות החתן, ויש סוברים שהחופה אינה תקפה אם החדר אינו בבעלות החתן, שכן המטרה בחופה היא הכנסת האשה לרשות החתן. מאחר שמרבית טקסי החתונה כיום, מתקיימים באולם אירועים, מקובל כי החתן שוכר מבעל האולם חדר זה.

לאחר טקס החופה החתן והכלה נכנסים לחדר סגור ושוהים שם יחד משך זמן מסוים, ללא אנשים אחרים. שני עדים כשרים (לרוב עדי הקידושין) מופקדים לוודא מראש שהחדר אכן סגור וריק, ולאחר כניסת החתן והכלה ונעילת הדלת, הם שומרים מבחוץ למשך מספר דקות על החדר. מטרת בדיקת החדר והשמירה עליו היא ליצור מציאות בו יכולים החתן והכלה לממש פיזית את הנישואין ("ייחוד הראוי לביאה"). הנוהג הוא שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילה (לאחר הצום הנהוג ביום הנישואין).

מנהג חדר הייחוד נפוץ בכל קהילות יהדות אשכנז. בחלק מקהילות יהדות ספרד לא מקובל מנהג זה, אך יש מקפידים שיהיו עדים על התייחדות החתן והכלה בליל הכלולות במקום ההתייחדות במהלך החתונה.

במידה ובזמן טקס החתונה הכלה נידה, לא ניתן הלכתית לאפשר מצב של ייחוד, למרות שאיסור ייחוד לא קיים בזוג נשוי כשהאשה נידה, כאן מחמירים, שכן לא קיימו יחסי אישות מעולם. אחרי החתונה, "הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים" עד שהכלה נטהרת מנידתה. נוהגים לא לפרסם דבר זה, והזוג נכנס לחדר, אך לא יוצר את התנאים שמאפשרים ייחוד (למשל, לא נועלים את הדלת). מקרה כזה מכונה "חופת נידה".

ראו גם

• איסור ייחוד