אאוטינג
|
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: בלתי קריא, לוקה בכל שגיאת תעתיק אפשרית. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
למן העשורים המאוחרים של המאה ה-20, החל השימוש במונח אאוטינג (מאנגלית: Outing) בהתייחס ל"הוצאה מהארון" של אדם אחר, קרי: חשיפה של זהותו המינית או נטייתו המינית של אדם, ללא הסכמתו. בנוסף, נעשה לעתים שימוש במונח במשמעות רחבה יותר, כלומר – חשיפה פומבית של מאפיינים אישיים אחרים, כגון נטייה פוליטית או דתית שהאדם מבקש לשמור בסוד.
המונח האנגלי "התאזרח" בעברית הישראלית. לרוב הוא מופיע בצירוף: "עשה לו/ה אאוטינג".
תוכן עניינים
ההיסטוריה של האאוטינג
קשה לקבוע במדויק מתי נעשה שימוש במונח לראשונה במובנו המודרני. בגיליון של ההרפר'ס (Harper's) מ-1982, ניבא טיילור בראנץ' ש-"outrage" תהפך לטקטיקה פוליטית שבה אלה המצויים בארון ימצאו עצמם תחת אש צולבת. המאמר "Forcing Gays like Mike Howes Out of the Closet" מאת וויליאם הנרי השלישי (William A. Henry III) שפורסם במגזין טיים (29 בינואר 1990) הציג את המונח "אאוטינג" לקהל הרחב. (Johansson & Percy, p.4).
בעוד שהמונח המתאר אותו צעיר, המעשה עצמו הוא ישן נושן. אאוטינג הייתה טכניקת השפלה נפוצה בקרב נואמים רומים ויוונים. לפני העידן הנוצרי, מעשי סדום לא היו בלתי חוקיים ביוון, או כפי שרבים מאמינים, במשפט הרומי, בין אזרחים בגירים, אולם מעשים הומוסקסואלים בין אזרחים נתפסו כמקובלים רק בתנאים חברתיים מסוימים. הרומים והיוונים סברו בלעג ש"האשם" הוא גס רוח.
ה-Harden-Eulenburg Affair של 1907-1909 הוא שערוריית האאוטינג בפומבי הראשונה של המאה העשרים. עיתונאים ממחנה השמאל שהתנגדו למדיניות של הקיסר וילהלם השלישי עשו אאוטינג למספר חברים חשובים בקבינט שלו ובמעגל הפנימי שלו - וברמיזה גם לקיסר - החל ב-Maximilian Harden שהאשים את הדיפלומט האריסטוקרטי Prince Eulenburg. בעקבות האשמותיו של ארדן נגררו גם עיתונאים אחרים לעשות אותו הדבר, ובכללם אדולף בראנד (Adolf Brand), מייסד ה-Der Eigene ("המיוחד"), המגזין ההומוסקסואלי הראשון.
בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, עיתונאים מהאגף השמאלי עשו אאוטינג לארנסט רהם, בן ברית קרוב של אדולף היטלר, וגרמו לבראנד לכתוב: "כשאדם - כמורה, ככומר, כמייצג ציבור או כמדינאי - מבקש לקבוע בדרך המזיקה ביותר האהבה האינטימית של קונטקסט תחת שליטה משפילה - ברגע זה גם חיי האהבה הפרטיים שלו פוסקים מלהיות עניינים פרטיים והוא מאבד כל זכות להיות מוגן מעתה ואילך מפני מבט בוחן וחשדן של הציבור". [1]
לאחר מהומות סטונוול של 1969, המוני פעילים בתנועה הלהט"בית יצאו מהארון בעוצמה ב-1970, וזעקו "החוצה מהארונות, אל תוך הרחובות!". היו שדרשו מכל ההומואים לצאת מהארון. ואמרו שזו חובת הקהילה להוציא מהארון את אלה אשר לא מוכנים לצאת ממנו בעצמם. פעולות קיצוניות שכאלה גררו התנגדות. היו שסברו כי ידה של הזכות לפרטיות צריכה להיות על העליונה, וחשבו שמוטב שהתנועה תגן על הומואים המצויים בארון, במיוחד במוסדות הומופובים דתיים ובצבא. על אף מירב מאמציהם, מרבית ההומואים והלסביות עדיין לא הסכימו לצאת מהארון.
בתקופה זו היו פוליטיקאים שמרנים שהתנגדו לקבלה הציבורית הגוברת בהומוסקסואליות, ועסקו גם הם באאוטינג במטרה לבייש או לערער את האמון ביריביהם האידאולוגים. לדוגמה, ב-1981 הפרשן המסורתי Dinesh D'Souza שערך את העיתון של דארתמות' קולג' (Dartmouth College) בו למד, פרסם בעיתון את מכתביו של סטודנט הומו שלמד במוסד; בחלוף מספר שנים, העורכת החדשה של העיתון, Laura Ingraham, הקליטה בחשאי פגישה של ארגון הקמפוס הגאה, ופרסמה את תמליל הפגישה כחלק ממאמר מערכת שהוקיע את הקבוצה כ"מעודדות למעשי סדום נסתרים בקמפוס".
בשנות השמונים של המאה העשרים, מגפת האיידס הובילה לאאוטינג של מספר בדרנים מפורסמים, ובכללם רוק הדסון.
האאוטינג הראשון שבוצע על ידי אקטיביסט בארצות הברית התרחש ב-23 בפברואר 1989. מייקל פטרליס (Michael Petrelis) יחד עם מספר שותפים, החליט להוציא מהארון את מארק הארטפילד (Mark Hatfield), סנטור רפובליקאי מאורגון, מכיוון שהוא תמך בחקיקה שיזם ג'ס הלמס (Jesse Helms). באירוע לגיוס תרומות בעיירה קטנה ליד פורטלנד, הקבוצה קמה והוציאה אותו מהארון בפני כל הקהל. בהמשך, פטרליס עשה ניסיון להגיע לחדשות: הוא עמד על מדרגות הקפיטול וקרא בקול את שמותיהם של "שנים עשר גברים ונשים בפוליטיקה ובמוזיקה אשר... הם בסתר גאים". למרות שעיתונאים הגיעו למקום, אף כלי תקשורת גדול לא פרסם את הסיפור. (Gross, p.85) המוציאים לאור חששו שפרסום יסכן אותם בתביעות דיבה.
"אאוטוויק" (OutWeek), שיצא לאור לראשונה ב-1989 שימש כבסיס הפעילות של האקטיביסט וחלוץ האאוטינג מיכלאנג'לו סינגוריל (Michelangelo Signorile), שחולל סערה במרץ 1990 כאשר הוציא מהארון את מלקולם פורבס (Malcolm Forbes, שנפטר אך זמן קצר קודם לכן. הוא פרסם טור קבוע בשם "משמר הרכילות" (Gossip Watch) בו הוציא מהארון מפורסמים ועשירים רבים. הוא זכה לשבחים רבים כמו גם לביקורת שלילית רבה, ועורר מגוון רחב של תגובות שנעו בין "אחד מהגיבורים הגאים הגדולים בני זמננו" לבין אלה שגינו אותו וכינו את מעשיו "העלבות דוחות, ילדותיות וזולות". (Johansson & Percy, p.183)
דמויות מפורסמות נוספות שבוצע להן אאוטינג כוללים את פאני פלאג (Fannie Flagg), פיט וויליאמס (Pete Williams), קאסטיטי בונו (Chastity Bono) וריצ'רד צ'מברלין (Richard Chamberlain).
בשנת 2004 פעיל הזכויות הלהט"בי מייקל רוג'רס (Michael Rogers) הוציא מהארון את אדוארד שרוק (Edward Schrock), חבר הקונגרס האמריקאי מוירג'יניה. רוג'רס פרסם ידיעה באתר האינטרנט שלו בה חשף ששרוק השתמש בשירות מין טלפוני כדי לפגוש גברים לשם קיום יחסי מין עימם. שרוק לא הכחיש זאת, וב-30 באוגוסט 2004 הודיע כי לא יעמיד עצמו לבחירה חוזרת בבחירות הבאות לקונגרס. רוג'רס טען שעשה לשרוק אאוטינג על-מנת להענישו על הצבעתו בעד[חוק הגנת הנישואין (Marriage Protection Act), ועל כך ששרוק הצטרף לנותני החסות לתיקון הנישואין הפדרלי (Federal Marriage Amendment).
מושל ניו ג'רזי ג'ים מק'גריבי (Jim McGreevey) הודיע שהוא "אמריקאי גאה" באוגוסט 2004. מק'גריבי ידע שהוא עומד בפני תביעת הטרדה מינית שהגיש היועץ הביטחוני הקודם שלו, גולן שיפל (Golan Cipel), עימו קיים כביכול יחסי מין. מק'גריבי אמנם התפטר, אך בניגוד לשרוק הוא בחר שלא להיעלם מהחיים הציבוריים.
הקומיקאי ביל מהאר (Bill Maher) הוציא מהארון את קן מלמן (Ken Mehl) בתוכנית הטלוויזיה לארי קינג לייב (Larry King Live) בשנת 2006. מלמן היה אז יושב ראש המפלגה הרפובליקאית, ובשנת 2004 הוא שימש כיושב ראש הקמפיין לבחירות לנשיאות של הנשיא ג'ורג' ו. בוש בשנת 2004. מלמן הודיע מיד לאחר מכן על כוונתו לחדול מכהונתו כמנהיג המפלגה.[2]
מניעים
גבריאל רוטלו (Gabriel Rotello), שהיה בעבר עורכו של "אאוטוויק", השתמש במילה "להשוות" (equalizing), באומרו ש"מה שכינינו 'אאוטינג' הוא בראש ובראשונה תזוזה עיתונאית לעבר התייחסות בתקשורת להומוסקואליות כאל שווה להטרוסקסואליות". (Why I Oppose Outing", OutWeek, May 29, 1991")
המטרה של מבצעי האאוטינג אינה רק לחשוף את הצביעות של אלה אשר ברנץ' כינה "ארונות של כוח", אלא גם להביא למודעות נוכחות של אנשים גאים ושל סוגיות פוליטיות הקשורות להם, וכך להראות שלהיות הומו או לסבית אינו דבר "גרוטסקי עד כדי כך שאין להזכירו אף פעם". (Signorile, p.78) ריצ'רד מור (Richard Mohr) העיר ש"יש אנשים המשווים אאוטינג למקרטיזם... ואאוטינג כנקמה הוא כמו מקרטיזם: אאוטינג שכזה מאכיל את הזאבים בגאים, וכך הם נעשים חזקים יותר... אך סוג האאוטינג שאני דגלתי בו אינו מעודד, מגייס או מאשר בטקסיות ערכים המתנגדים לגאים; אלא דווקא פונה נגדם ופועל לחסלם. המטרה של אאוטינג, כפי שאני הגנתי עליו, אינה לנקום ולהעניש, ואינה לאפשר לאדם להסיט את תשומת הלב משפלותו שלו. מטרת האאטוניג היא להימנע מלהשפיל את עצמך". על כן, אאוטניג הוא גם כשר וגם תוצאה צפויה של חיים מוסריים". (Mohr, Richard. Gay Ideas: Outing and Other Controversies, Boston: Beacon Press, 1992)
יתרה מכך, אאוטינג אינו נפנוף בפרטים אישיים. כפי שסיגנוריל שאל, "כיצד ייתכן שלהיות הומו הוא עניין פרטי בעוד שלהיות סטרייט אינו עניין פרטי? סקס הוא פרטי. אולם כשאנו עושים אאוטינג איננו דנים בחיי המין של מאן דבאי. אנו רק אומרים שהוא גאה". (Signorile, p.80) "לאנשים רגילים עושים אאוטינג מזה עשורים. אנשים תמיד עשו אאוטינג לדוור, לחלבן, לבתולה הזקנה המתגוררת במורד הרחוב...המטרה של אאוטינג היא להראות שקיימים כל כך הרבה גאים בין מרבית האנשים הנראים בחברה שלנו, עד שכאשר מישהו יעשה אאוטינג לחלבן או לבתולה הזקנה, כולם יגידו, 'אז מה?' " (Signorile, p.82)
כמעט כל אלה שגיבשו עמדה לגבי אאוטינג מותחים גבולות שלדעתם אין לחצות בביצוע האאוטינג, אך יש ויכוח לגבי המקום שבו הגבולות הללו עוברים. בקצה אחד מצויה הגישה לפיה אין לעשות לאף אדם אאוטינג, ובקצה השני מצויה הגישה לפיה יש לעשות לכולם אאוטינג. בטווח, ניתן למנות ארבע גישות ביניים (Johansson & Percy, p.228):
- אאוטינג לאנשים צבועים בלבד, ורק כאשר הם מתנגדים באופן פעיל לזכויות ולאינטרסים של הקהילה הלהט"בית;
- אאוטינג לכל אדם שבאופן סביל עוזר להפעיל מוסדות הומופוביים;
- אישים בולטים שאאוטינג שלהם ינפץ סטריאוטיפים ויאלץ את הציבור לשקול מחדש את יחסו להומוסקסואליות;
- אאוטינג רק למי שחלף מהעולם.
הערכה לאיזו דרגה משתייך מבצע האאוטינג מאפשרת לקבל תובנה באשר ליעדים שאליהם הוא חותר. מרבית מבצעי האאוטינג שמים לעצמם למטרה את אלה שתומכים בהחלטות ומקדמים מדיניות, הן דתיים והן חילונים, המפלים גאים לרעה בשעה שהם עצמם חיים חיי גאווה חשאיים. לדברי העיתונאי ראנדי שילטס (Randy Shilts) מסן פרנסיסקו, "אמיתה בקרב פעילי התנועה הגאה [היא] שהמכשול הכבד ביותר העומד בפני התקדמות ההומוסקסואלים [היא] לעתים קרובות לא הטרוסקסואלים, אלא חברי [קהילה] המצויים בארון". (Johansson & Percy, p.226)
אאוטינג בכנסייה
גל מקרי התעללות מינית בכנסייה הקתולית שפורסמו לאחרונה הביאה לאאוטינג של חברים רבים מקרב הכמורה הקתולית.
השפעה ואפקטיביות
האפקטיביות של אאוטינג כטקטיקה פוליטית תלויה בנכונות התקשורת לדווח על כך שאדם מסוים הוצא מהארון. המצאת האינטרנט הקלה מאוד על ביצוע אאוטינג לדמויות ציבוריות. לפני עשרים שנה, כשמייקל רוג'רס ביקש מעיתונאים לפרסם את טענותיו לגבי שרוקה, הוא היה חייב גם לשכנע אותם ליטול על עצמם את הסיכון שתוגש נגדם תביעה משפטית. לו רוג'רס היה פועל היום, הוא היה יכול לפרסם טענות שכאלה באתר האינטרנט האישי שלו, וכך כלי תקשורת אחרים היו יכולים לדווח שבאתר האינטרנט שלו פורסם שאדם מסוים הוא הומו.
סיגנוריל טוען שהאאוטינג של פיט וויליאמס "ותוצאותיו גרמו לפגיעה קשה במדיניות הצבא נגד הומואים". הפרסום שנוצר הציב את המדיניות בחזית המירוץ לנשיאות ארצות הברית ב-1992, וכל מועמדי המפלגה הדמוקרטית, כמו גם המועמד העצמאי רוס פרוט, הבטיחו בפומבי שיביאו לקץ הנידוי.
תמיכה באאוטינג
פעילי זכויות גאים רבים מגנים על אאוטינג כטקטיקה. הפעיל הבריטי פיטר טטצ'ל (Peter Tatchell) אמר ש"לקהילה הלסבית וההומוסקסואלית ההזכות להגן על עצמה מפני אנשי ציבור העושים שימוש לרעה בכוחם ובהשפעתם כדי לתמוך במדיניויות הגורמות סבל להומוסקסואלים". ב-1994 הקבוצה האקטיביסטית של טטצ'ל, "אאוטרייג!" (!OutRage), פירסמה את שמותיהם של ארבע-עשר בישופים של כנסיית אנגליה כהומואים או ביסקסואלים, והאשימה אותם בצביעות על כך שהם תומכים במדיניות הכנסייה הרואה במעשים הומוסקסואלים חטא, בעוד שהם עצמם עוברים על האיסור בחייהם הפרטיים. לדברי טטצ'ל, "אאוטינג היא הגנה עצמית גאה. ללסביות והומואים יש זכות, וחובה, לחשוף צבועים והומופובים. אי ביצוע אאוטינג לבישופים התומכים במדיניות המזיקה להומוסקסואלים, תהווה הגנה על הבישופים האלה וכך תאפשר להם להמשיך להמיט ייסורים על חברים בקהילה שלנו. קנוניה עם צביעות והומופוביה אינה ניתנת להגנה אתית עבור נוצרים, או עבור אף אדם אחר".
נשיאת פינלנד טריה הלונן (Tarja Halonen) פירסמה ספר עבור מסע הבחירות שלה לכהונה נוספת בשנת 2006, בו היא ציינה את עבודות החקיקה שביצעה כדי לקדם שויון מיני כשהייתה בשנים 1980-1981 יושבת ראש ארגון הזכויות הלטב"י SETA. היא ביקרה את האנשים המצויים בארון על כך שהם "אינם מעיזים לעשות דבר בעצמם, אך הם שמחים שאנחנו עשינו את העבודה בשבילם".
ביקורת
יש פעילים בקהילה הלהט"בית שמביעים את מורת רוחם מאאוטינג כטקטיקה פוליטית. הם טוענים שגם לשמרנים המתנגדים לקהילה הלהט"בית יש זכות לפרטיות אישית, ויש לכבדה. סטיבן פישר (Steven Fisher), דובר הקמפיין לזכויות אדם (Human Rights Campaign), קבוצת ההגנה הגדולה ביותר להומואים ולסביות בארצות הברית, בהעירו על האאוטינג שבוצע לשרוק, אמר שהוא מתנגד ל"שימוש בנטייה מינית ככלי נשק. כריסטופר בארון (Christopher Barron), המנהל הפוליטי של הלוג קאבין רפאבליקנס (Log Cabin Republicans), קבוצה המייצגת הומואים ולסביות רפובליקאים, אמר: "אנו מאוד לא מסכימים עם קמפיין האאוטינג, אך אנו גם מאוד לא מסכימים עם החסות שהנשיא בוש נותן ל...תיקון הנישואין הפדרלי."
רוג'ר רוזנבלאט (Roger Rosenblatt) טען בינואר 1993 במאמרו שפורסם במגזין הניו יורק טיימס תחת הכותרת "מי הרג את הפרטיות?", ש"המנהג לעשות אאוטינג להומוסקסואלים מרמז שלהומוסקסואלים יש זכות לבחירה חופשית, אך לא לחיים פרטיים". (Signorile, p.80)
ביקורת נוספת על אאוטינג מתמקדת בפגיעה האישית והמקצועית שנגרמת לאדם שמבוצע בו אאוטינג החושף את היותו הומוסקסואל, לסבית, טרנסג'נדר, או טראנססקסואלית, ובכך שהיו אנשים שעשו להם אאוטינג בטעות, או שעשו להם אאוטינג מבלי שיש כל הוכחה לכך שהם הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים או טראנסקסואליות.
אאוטינג נעשה על ידי אמצעי תקשורת אירופאים ואמריקאים לקריסטין ז'ורגנסן (Christine Jorgensen), לבת' אליוט (Beth Elliott), לד"ר רנה ריצ'רדס (Dr. Renée Richards), לסאנדי סטון (Sandy Stone), לבילי טריפטון (Billy Tipton), לאלאן ל' הארט (Alan L. Hart), לאפריל אשלי (April Ashley), לקארולין קוסי (Caroline Cossey), לז'אנה סטיל (Jahna Steele) ולננסי ז'אן ברקהולדר (Nancy Jean Burkholder) , ובמקרה של בילי טיפטון על ידי חוקר מקרי המוות שלו. במקרים רבים, האאוטינג גרם לנזק רב בחייהם הפרטיים ובקריירה שלהם.
היו מקרים שבהם בוצע באנשים אאוטינג שחשף אותם כטראנססקסואלים כאשר למעשה לא הייתה אף הוכחה לכך שהם בכלל בני המין השני. לדוגמה, השחקניות ג'יימי לי קורטיס (Jamie Lee Curtis), איילין דוידסון (Eileen Davidson) וזוכת תחרות היופי אלודי גוסווין (Elodie Gossuin) (מיס צרפת [2001). נראה שהשמועה על כך שקורטיס הייתה אינטרסקסואלית נשענת על העובדה ששמה, ג'יימי לי, הוא אנדרוגינוס, ועל כך שהיא אימצה ילדים (ולא ילדה בעצמה), אך אין כל הוכחה לכך שנולדה כזכר או כאינטרסקסואלית.[3] במשך שנים רבות התרוצצה שמועה בהוליווד לפיה איילין דוידסון, כוכבת סדרות הטלוויזיה "צעירים חסרי מנוח" ו"היפים והאמיצים", נולדה כטרנסקסואלית, בעיקר בגלל מראה החיצוני, המזכיר את השחקנית הטרנססקסואלית קרוליין קוסי. השמועות הללו נסתרו לבסוף כשדייוידסון הרתה. ימים לאחר שזכתה בתואר "מיס צרפת", גוסווין נפלה קורבן לשמועה שפורסמה ב-8 בינואר 2001 באתר אינטרנט דובר צרפתית, לפיה גוסויין בת העשרים היא למעשה גבר טרנסווסטיט בן 27 בשם ניקולאס לבנאור (Nicolas Levanneur). על אף שהשמועה לא נתמכה בכל ראיה, השמועה התגלגלה לשמועה חדשה לפיה היא טרנססקסואלית לאחר ניתוח. בעוד שגוסווין פטרה זאת בתחילה כהבלים, השמועה התפשטה לאתרי אינרנט נוספים ברחבי העולם, וגוסווין נפלה קורבן למספר רב של בדיחות קריקטורות.
ראו גם
מיזמים
הערות שוליים
- ^ Brand, Adolph. Political Criminals: A Word About the Röhm Case (1931) Reprinted in Homosexuality and Male Bonding in Pre-Nazi Germany, edited by Harry Oosterhuis, 235-240. New York, Haworth, 1991.
- ^ http://www.outsidethebeltway.com/archives/ken_mehlman_out_as_rnc_chair/
- ^ snopes.com: Jamie Lee Curtis rumor
