לפי הדין בישראל, נישואים בין בני זוג מאותו מין ("נישואים חד-מיניים") אינם מוכרים כנישואים.
ככלל, "נישואים" בישראל נערכים על ידי רשויות הדת, לפי הדין הדתי של העדה אליה משתייכים בני הזוג. בדרך כלל מדובר ברשויות המשתייכות לזרמים שמרניים, ומפעילות גרסה נוקשה של הדין הדתי. לפיכך הן אינן מכירות בנישואי בני זוג מאותו מין.
כך, הרשות המוסמכת להשיא בני זוג יהודים היא בית הדין הרבני, הכפוף לרבנות הראשית. רבנות זו מפעילה את הדין היהודי לפי גרסתו האורתודוקסית, שאינה מכירה בנישואים בין בני זוג מאותו מין. זאת בשונה, למשל, מהגרסה הרפורמית לדין היהודי, אשר מכירה בנישואים מסוג זה. בדומה, הרשות המוסמכת להשיא בני זוג מוסלמים היא בית הדין השרעי, ומקבילים להם בתי הדין של העדה הדרוזית ובתי דין נוצריים שונים. כל הרשויות הדתיות הללו אינן מכירות בנישואים בין בני זוג מאותו מין.
אמנם, במקרים מיוחדים מכיר הדין הישראלי בנישואים אזרחיים, אשר נערכים בחו"ל או בבית המשפט המחוזי (למשל במקרה של זוגות מעורבים). ברם, גם תחת מסגרת זו נישואים בין בני זוג מאותו מין אינם מוכרים בישראל.
תחליפים להכרה הרשמית
רישום במרשם האוכלוסין
בני זוג מאותו מין יכולים להינשא במדינה אחרת אשר מתירה באופן רשמי נישואים גאים. בבואם ארצה, בני הזוג אינם נחשבים נשואים, שכן הדין בישראל אינו מכיר בנישואים אלה. עם זאת, בני הזוג יופיעו כ"נשואים" במרשם האוכלוסין הישראלי וכך יירשם גם בתעודת הזהות שלהם. לפי הדין בישראל מדובר בעניין רישומי גרידא שאין לו כל תוקף, אולם בפועל גופים רבים מסתמכים על הרישום בתעודת הזהות, ומתייחסים לבני הזוג כאילו אכן היו נשואים לכל דבר ועניין.
בעבר לא היה ברור, אם משרד הפנים אכן נדרש לרשום במרשם האוכלוסין בני הזוג מאותו מין כ"נשואים" לאחר שהתחתנו בחו"ל. הדברים הובהרו לבסוף ב-21 בנובמבר 2006, בפסק דין של בית המשפט העליון. בפסק הדין, בית המשפט הורה למנהל האוכלוסין לרשום כנשואים חמישה זוגות הומוסקסואלים ישראלים שהתחתנו בקנדה.[1] בית המשפט גם הבהיר כי אין לרישום במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות כל השפעה על הסטטוס של בני הזוג כרווקים או נשואים.
ידועים בציבור
ידועים בציבור הם בני זוג המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית, אך אינם נשואים זה לזה. הדין בישראל השווה באופן כמעט מלא את מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של נשואים. כלומר, החובות המוטלות על בני זוג נשואים, והזכויות המוענקות להם, חלות בדרך כלל גם על ידועים בציבור. בתי משפט קבעו מספר פעמים כי בני זוג מאותו מין יכולים להיחשב כידועים בציבור. הקושי הוא, כי נישואים מתחילים באופן ברור במועד החתונה, ואילו אצל ידועים בציבור קשה לעתים לזהות אם אכן הגיעו לדרגה של קיום מסגרת משפחתית דמוית נישואים, ומתי הגיעו לכך.
כדי להגביר את הוודאות בעניין זה, זוגות גאים עורכים לעתים טקסים אלטרנטיביים, אשר נועדו להביע את מחויבותם זה לזה ואת כניסתם למסגרת משפחתית דמוית נישואין. קיימים סוגים שונים של טקסים מסוג זה: לעתים מדובר בטקסים דמויי חתונה המנוהלים על ידי אנשי דת חסרי סמכות חיתון, כגון רבנים רפורמיים. לעתים מדובר בטקס אזרחי חילוני בעל סממנים חיצוניים של חתונה אזרחית. בנוסף, חתונה אזרחית בחו"ל, הגם שאינה מוכרת בישראל, יכולה אף היא להוות ראיה לכך שבני הזוג מקיימים מסגרת משפחתית ונחשבים ידועים בציבור. בני זוג גאים גם חותמים לעתים על הסכמים, שבהם הם מביעים את מחויבותם זה לזה ומגדירים את היחסים ביניהם. גם הסכם שכזה יכול להוות ראיה לכך שהשניים הם ידועים בציבור.
ניסיונות שינוי הדין
במסגרת הניסיון להנהיג בישראל נישואים אזרחיים לכל מי שיחפוץ בכך (בשונה מהמצב היום, בו נישואים אלה אפשריים רק במקרים חריגים), עלתה לא פעם השאלה האם יש לכלול במסגרת זו גם נישואים גאים. חלק מהצעות-חוק ברית הזוגיות, שנועד להסדיר נישואים אזרחיים בישראל, כללו בתוכן זוגות חד מיניים, אולם רובן נמנעו מכך כדי להגביר את הסיכויים שהחקיקה תתקבל בכנסת. הקהילה הגאה התנגדה בדרך כלל להוצאתה מהצעות החוק הללו, שכן הן כללו גם ביטול של מוסד הידועים בציבור, או לימדו על הגבלת הזוגיות המוכרת לכזו שבין גבר לאישה. בנוסף עלה החשש, שהסיכוי שהקהילה תצליח להעביר חקיקה פרטנית בעניינהּ קטן בהרבה מהסיכוי שתוכל לקבל הכרה כחלק מהסדר כולל, הנוגע גם לעניינם של מגזרים אחרים.
חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע-2010,[2], אשר התקבל לבסוף בכנסת ב-22 במרץ 2009 וייכנס לתוקף ב-22 בספטמבר 2010, אכן אינו נותן מענה לבני זוג מאותו מין המעוניינים להינשא. חוק זה מאפשר נישואים רק לבני זוג ששניהם "חסרי דת" (דהיינו, שאינם שייכים לעדה מוכרת בישראל), אך אין בו מענה לבני זוג מסוגים נוספים שמשטר הנישואים הנוכחי אינו מאפשר להם להינשא. כך, בנוסף לבני זוג מאותו מין, החוק אף אינו נותן מענה לפסולי חיתון, לבני אותה דת החפצים להינשא בנישואים אזרחיים, ולבני זוג שרק אחד מהם הוא "חסר דת".
ב-1 באפריל 2009 וב-23 בנובמבר 2009 הגיש חבר הכנסת ניצן הורוביץ הצעות חוק לנישואים וגירושים, שניתן לפרשן ככוללות גם זוגות חד-מיניים.[3] [4] הצעות אלה לא הבשילו לכדי חוק.
דעת הקהל
בדומה למדינות אחרות, גם בישראל נושא הנישואים החד-מיניים נמצא במחלוקת ציבורית, אולם סקרים מראים שרוב הציבור בישראל תומך בנישואים כאלה (בדומה לדעת הקהל במדינות רבות אחרות, בעיקר באירופה). על-פי סקר שהתפרסם בעיתון הארץ בחודש אוגוסט 2009, 61% מהציבור בישראל תומכים בנישואין חד-מיניים, ו-60% תומכים במתן הזכות לאימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים.[5] מספרים אלה גבוהים מהמספרים המקבילים להם באיחוד האירופי.[6]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- פסק דין אורית מויאל-לפלר נ' מבטחים
- תביעת גיורא רז נ' הביטוח הלאומי לשלם גמלת שארים לאלמן לאחר פטירת בן זוגו, באתר האגודה לזכויות האזרח
הערות שוליים
- ^ בג"ץ 3045/05 בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פסק-דין באתר בית המשפט העליון
- ^ חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע-2010, ס"ח 2235 מיום 22.3.2010
- ^ הצעת חוק נישואין וגירושין, התשס"ט-2009
- ^ הצעת חוק נישואין וגירושין, התש"ע-2010
- ^ http://www.angus-reid.com/polls/view/33967/homosexuality_an_aberration_for_many_israelis
- ^ http://ec.europa.eu/public_opinion/archives/eb/eb66/eb66_highlights_en.pdf