איסור הסתכלות בערווה
בהלכה חל על הגבר איסור על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום עוררות מינית ולהביא למחשבות מיניות ('הרהור עבירה'). עיקר הביטוי לאיסור זה הוא איסור על הסתכלות בנשים שאסורות על הגבר (עריות), שנעשית על מנת ליהנות מיופיין או למטרת גירוי מיני. האיסור מכונה גם "הסתכלות אסורה", והשמירה העצמית של האדם מאיסור זה מכונה "שמירת עיניים" או "קדושת עיניים". איסור זה הוא השורש לנוהגים שונים בציבור הדתי והחרדי.
מקור האיסור
מקור האיסור הכללי להרהור עבירה נדרש בחז"ל על סמך הנאמר בספר במדבר בסוף פרשת ציצית:
| ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם | ||
.[1]
בספרי פירשו את הפסוק - "'ולא תתורו אחרי לבבכם' - זו מינות, ...'ואחרי עיניכם' - זו זנות, שנאמר '[וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו], אוֹתָהּ קַח לִי, כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינֵי' (שופטים יד, ג)"[2]. פרשנות דומה קיימת בתלמוד ירושלמי שבו נאמר: "'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' - אמר רבי לוי: ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב (משלי כג) "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה" - אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי (=אם נתת לי את לבך ועיניך, אני יודע שאתה שלי)."[3]. דהיינו שמראה העיניים הוא המוביל לחטא עריות, כפי שמובא גם במסכת נדרים: "כל הצופה בנשים - סופו בא לידי עבירה"[4].
מקור נוסף בתורה שממנו חז"ל לומדים בעניין זה הוא:
| כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ - וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע | ||
ממקור כללי זה, חז"ל לומדים הלכות רבות בענינים מגוונים הקשורים לתפיסתם את הרע. בין היתר "שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת"[6].
במניין המצוות של ספר החינוך נמנית מצווה זו במצווה שפ"ז - "איסור ההליכה לרעה אחר מחשבת הלב ומראה העיניים" - "שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו" (ואילו ברמב"ם לאו מ"ז ובסמ"ג לאו ט"ו)[7].
בספרי הקבלה, המוסר והחסידות הושם דגש נרחב על איסור זה ועל חומרתו כחלק מהחמרה כללית בדיני צניעות, ולכן ישנה נטייה להחמרה בנושאי צניעות בקבוצות דתיות המושפעות במידה רבה ממקורות אלו.
הגדרת האיסור
ראיה במקומות מוצנעים
קיים איסור להביט באופן מכוון במקומות בגוף האישה העלולים לעורר גירוי מיני, כפי שאמרו חז"ל: "טפח באישה ערווה...שוק באשה ערוה...שיער באשה ערוה."[8]. לדעת רש"י האיסור דווקא באשת איש"[9], ולדעת הרמב"ם בנשים המוגדרות עריות[10].
מאותו טעם נדרש בתלמוד על האדם להישמר בעת מעברו במקומות בהם ישנה סבירות גבוהה שבהם ישנן נשים שחלקים מגופן גלוי, לדוגמא בסמוך לנהר בשעה שהנשים מכבסות בו ומגלות את רגליהן. אולם אם אין דרך אחרת למעבר, אין האדם צריך להימנע מלעבור במקום רק בגלל החשש למראות לא צנועים, שכן הוא נחשב אנוס. אך אם הייתה לו דרך אחרת לעבור בה, עליו להשתמש בדרך האחרת. אם האדם העדיף לעבור בדרך הראשונה בכוונה במקום שישנה דרך אחרת, הוא אף נקרא רשע[11]. וכן נפסק ברמב"ם: "וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה. אפילו להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור"[12].
מקור נוסף שחז"ל מתייחסים אליו בחומרה הוא בתלמוד במסכת ברכות: "כל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא"[13]. על פי רש"י ותוספות שם, בגמרא מדובר באשה נשואה, ואת חומרת העניין הם מסבירים בכך שהאשה מגביהה את בגדיה בעת מעבר בנהר, וסופו של מי שרגיל שלא להישמר ממקרים ומראות כאלו הוא שיבוא לידי ניאוף.
הסתכלות שלא במקומות מוצנעים
איסור נוסף הוא להסתכלות בכל איבר שהוא בגוף האישה, אם הכוונה היא בכדי ליהנות מכך. האיסור אינו על ראייה סתמית, אלא דווקא הסתכלות ממושכת המביאה הנאה או התעוררות מינית. כדברי התלמוד, "תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה"[14].
על כך אמרו חז"ל: "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף[15]", וכפירוש הרמב"ם ונתכוון ליהנות - כמי שנסתכל במקום התורף (=איבר מינה)"[16], לדעת הרמב"ם מדובר במקום באיסורי עריות[17]. וכן כתב הרמב"ם: "המסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' (במדבר טו, לט)" [18].
בחז"ל מובאת דוגמא לאיסור כדרשה לפסוק "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע" - "המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם". חז"ל הטעימו את האיסור בכך שאיסור זה הוא גדר לעריות: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים" וש"אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי קרי בלילה"[19], שיש בכך הוצאת שכבת זרע לבטלה שנאסרה בחז"ל.
על בסיס הפסוק: "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה" (איוב לא א)[20], הרמב"ם והשולחן ערוך בעקבותיו אוסרים גם להסתכל על פנויה ב"דרך זנות" - כלומר ראייתה כאובייקט מיני, אבל איסור זה הוא מדברי קבלה, ואינו באותה דרגת חומרה של עריות[21], ואילו לפי אבות דרבי נתן ופירוש רש"י במקום מדובר במנהג חסידות "כך היתה חסידותי שלא לתת עין אפילו בפנויה שמא לאחר ימים תנשא ונמצאתי כרוך אחריה"[22].
הליכה אחר אשה
על פי התלמוד ישנו איסור ללכת אחרי אשה. "לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך" (ברכות סא א). על פי רש"י מדובר באשה נשואה. אימרה נוספת בהקשר שם היא "אמר רבי יוחנן: אחורי ארי ולא אחורי אשה" (ברכות סא א); כלומר, עדיף ללכת מאחורי אריה מאשר ללכת מאחורי אישה. אף איסור זה מנומק בחשש מהגירוי של הראייה. בעקבות התלמוד פסק הרמב"ם: "מי שפגע באשה בשוק אסור לו להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו, וכל המהלך בשוק אחרי אשה הרי זה מקלי עמי הארץ..."[23]; כלומר, הוא צריך למהר ולהשיג או להקדים את האישה, כך שהוא לא ילך מאחוריה; מי שהולך מאחורי אישה הרי הוא מוגדר כעם הארץ.
פוסקי הלכה אחרונים כמו הרב אליעזר יהודה ולדנברג והרב שלמה זלמן אויערבך לא החמירו בדבר, בעקבות פסיקת "לקט יושר" בשמו של רבו ישראל איסרלין מהמאה ה-15, שבמקרים כמו כבוד אימו או לחלוק כבוד לאשת חבר - מותר. "ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו, משום דבזמן הזה אין אנו מוזהרים כל כך מלילך אחר אשה" [24]. הרב שלמה זלמן אויערבך[25] בחליפת מכתבים עם הרב ולדנברג, הסתמך על דבריו, וכתב כי בשעת הדחק ניתן לסמוך על דבריו להקל ללכת אחרי אשה. נימוק נוסף שהוא מעלה שכיום שנמצאות הרבה נשים ברחוב, לא יועיל לו להסתלק מאחורי אשה, שכן תופיע אשה אחרת, בעוד הגמרא מדברת על מציאות שבה אשה ההולכת ברחוב היא מראה לא מצוי.
היתרים
איסור זה נדחה מפני פיקוח נפש, וחז"ל אף כינו את הנמנע מהגשת עזרה לאישה טובעת מטעמי צניעות בשם "חסיד שוטה" [26]. כמו כן, חז"ל גינו אדם שהולך עצום עיניו מלראות נשים ומתוך כך חובט את ראשו בקירות עד שהוא שותת דם וכינוהו "פרוש קיזאי" ש"מכלה עולם" [27].
כמו כן הותרה ואף חויבה הסתכלות במפגשים לצורך נישואין, היות ו"אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה"[28].
היתר נוסף להסתכל בגוף האישה, אף במקומות מוצנעים, הוא כאשר האדם טרוד במלאכתו ומחמת ההתרכזות בעיסוקו לא יבוא להתגרות. היתר זה נקרא בלשון התלמוד "בעבידתיה טריד" ומטעמו מותר לרופא לטפל בחולה, להרביע בעלי חיים, או לשמש כמציל בבריכה וים וכדומה[29].
בתלמוד מסופר על רשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים נאה ביותר ואמר "מה רבו מעשיך ה'", וכן מסופר על רבי עקיבא שראה את אשת טורנוסרופוס ובכה על יופיה הרב שיבלה בעפר. על פי תירוץ התלמוד מדובר שנפגשו בקרן זוית, ובמקרה כזה אין איסור לאדם, והוא כאנוס[30]. ועוד מסופר בתלמוד על רב גידל ורבי יוחנן, שהיו נוהגים לעמוד ליד שערי טבילה (מקום שנמצאות שם נשים), לצרכים תורניים כמו להורות הלכות לנשים, וכאשר שאלו אותם חכמים האם אין הם מפחדים מגירוי היצר, ענו שאין הם חוששים לדבר, מנימוקים שונים[31].
כלל מסייג שקבעו חז"ל בעניין, אגב דיון בהקשר של אישה סוטה, ש"אין יצר הרע שולט, אלא במי שעיניו רואות" - כלומר שהגירוי קונקרטי לאותה אישה שהגבר רואה בלבד, ואיננו מושלך על ידי הגבר מאישה לאישה, כך למשל במקרה שהאישה איננה בחיים, לא יחול גירוי לגביה, אף שראה את איבריה המוצנעים[32].
איסור ההסתכלות אף בעריות, הוא רק היכן שעלול להיות גירוי. ולכן הסתכלות באמו ובתו מותרות, מכיוון שאין היצר הרע שולט בהן.
איסור הסתכלות של אשה באיש
במדרש שמואל[33] מובאת דעתו של רבי יוסי, הסובר ש"כדרך שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מן האיש שאינו ראוי לה". יש מן הפוסקים שכתבו שאין הלכה כדעה זו[34], ויש שהחמירו בדבר.[35]
דעות הפוסקים
בין הפוסקים ישנה קשת רחבה של דעות להגבלות ולגדרות שאדם צריך לשים על עצמו בעניני צניעות בכלל ובעניין ההסתכלות בפרט.
על פי רבנו יונה אסור להסתכל באשת איש מן התורה, ובפנויה מדברי קבלה (נ"ך) וכן הוא כותב "וכל המסתכל באשת איש מכחיש כח יצרו הטוב והודו נהפך עליו למשחית" - על פי דברי חז"ל ש"כל המסתכל בעריות - קשתו ננערת"[36].
קריטריון ציבורי-כללי להגמשה אפשרית זו, והוא עקרון ה"רגילות", שיסודו בראבי"ה, מגדולי חכמי אשכנז. בעקבותיו הרב יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן[37], והבן איש חי[38] התירו להתפלל ולברך למול ראשיהן המגולים של נשים נשואות, כיוון שרובן הולכות כך, הם נחשבים כמקומות המגולים בגופן, ואין בהן גירוי. עמדה זו התקבלה על ידי חלק מהפוסקים המאוחרים כמו הרב עובדיה יוסף והרב שלמה זלמן אוירבך.
הריטב"א, מגדולי חכמי ספרד, מרחיק לכת, ודוגל ב"עקרון גמישות אינדיבידואלית" בהקפדה על גדרי הצניעות, כפי שכתב בסוף חידושיו למסכת קידושין (פא ע"ב):
- "הכל לפי דעת יראת שמים, וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו. אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כמו שמוזכר במסכת עבודה זרה: "ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע ור' אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא...ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן...[39].
הרב משה פיינשטיין, חילק בין הסתכלות (התבוננות מעמיקה) שנאסרת בהלכה, לבין ראייה שאיננה נאסרת בהלכה, והתיר בחו"ל לאדם חולה ללכת לשם בריאותו לבריכה מעורבת שאין בה הפרדה מגדרית לנשים וגברים, במקום שאין בריכות נפרדות, וזאת בתנאי שבטוח שלא יבוא לידי הרהור.[40].
ביטויים לאיסור זה כיום
דינים שונים נגזרים מהצורך בהרחקה בין גברים לנשים במקומות בהם ישנו לבוש חלקי, כדוגמת רחצה נפרדת בחוף ים ובבריכה. ישנם מקומות בהם ישנה הפרדה או איזור נפרד בחדרי כושר. נשוא נוסף הנגזר הוא צינזור תוכן בעל גוון מיני בסרטי מדיה המותאמים לציבור הדתי. ביטוי נוסף הוא איסור ריקוד של נשים בפני גברים.
ביהדות החרדית קיימים ביטויים שונים ומרחיקים לאיסור זה, דוגמת ההימנעות מהצגת תמונות נשים מעל גיל שלוש בעיתונות חרדית או בשלטי פרסום באזורי מגורים של אוכלוסייה חרדית, וטשטוש חלקים בתמונות המוצגות בעיתונות החרדית בהם מופיעות נשים כחלק מתמונה גדולה יותר. מקורם של נוהגי לבוש שונים לנשים בציבור החרדי, ובהפרדה יתירה בין גברים לנשים הוא בניסיון לגרום לכך שהגברים לא יכשלו בהסתכלות בנשים.[41]
האינטרנט הכשר והסלולרי הכשר המקובלים בציבור החרדי כיום, נועדו גם בכדי לחסום תכנים הכלולים באיסור ההסתכלות על מה שעלול לעורר גירוי מיני, בצד ניסיון למניעת התרועעות בין המינים וחשיפה לתכנים "חילוניים". אצל חרדים נהוג בהרבה תחומים לבצע הפרדה מגדרית כמו למשל בחתונות, שיעורים, הופעות פומביות וקווי מהדרין, גם בכדי למנוע הסתכלות של גברים על נשים. הרב עובדיה יוסף פסק כי על נחמה ליבוביץ לתת שיעורים מאחורי וילון, דבר שהיא סירבה לעשותו.
בחוגים חרדים שונים כמו בחסידות גור נהוגה הקפדה יתרה שלא להסתכל על נשים בכל עת אפילו בראיה סתמית, גם בעת הליכה ברחוב למשל.
ראו גם
מיזמים
קישורים חיצוניים
- טעמה וגדריה של המחיצה בבית הכנסת, אתר רב צעיר
- על הסתכלות בבנות ועל ענינים באמונה, אתר חברים מקשיבים
הערות שוליים
- ^ ספר במדבר, טו, לט
- ^ ספרי על במדבר טו לט
- ^ ירושלמי ברכות א ה
- ^ מסכת כלה פרק ב, מסכת דרך ארץ פרק א, בבלי, מסכת נדרים כ עא. פרשנים מבארים שלא מדובר במאורע חד פעמי אלא שצופה באופן תמידי.
- ^ (דברים כג י
- ^ עבודה זרה כ א, וכן ספרי על דברים כג י
- ^ נראה שעיקרו של הלאו הוא הנתירה אחרי מחשבות הלב וראית העיניים באמונות זרות ומחשבות שליליות כפי שמרחיב בכך ספר החינוך. מונה המצוות מציינים כי בלאו זה אין מלקות, מכיוון שיתכן שלא יהיה בו מעשה
- ^ ברכות כד א. הרי"ף השמיט סוגיא זו ואיננו לומד ממנה דבר, והמאירי פירש "ערוה - הרהור, סבר שהיא נוגעת רק לקריאת שמע, אבל לא לסתם הסתכלות.
- ^ על פי רש"י במקום הדיון רלבנטי לשני דברים א. באשת איש להסתכל, ב. ובאשתו לק"ש"
- ^ משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א ו-ב: "כל הבא על ערוה מן העריות או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה מקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה ... ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור."
- ^ "'ועוצם עיניו מראות ברע' - אמר רבי חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה." (בבלי, מסכת בבא בתרא נז ב)
- ^ רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא כא
- ^ מסכת ברכות סא א
- ^ בבלי, שבת סד א
- ^ מסכת ברכות כד, א
- ^ הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ב.
- ^ שם וכן רמב"ם הלכות תשובה ד ד
- ^ רמב"ם הלכות תשובה ד ד
- ^ כתובות מו א
- ^ חז"ל ביקרו את איוב על התפארותו ואמרו שאברהם, אפילו באשתו לא הסתכל, על פי הפסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" בבא בתרא טז א
- ^ ברמב"ם איסורי ביאה כא, ג ובשו"ע אבן העזר כא, ג
- ^ ראיה לדבריהם שלא מדובר בכל הנשים, אפשר למצוא באבות דרבי נתן, שעל הפסוק בספר איוב "ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא) - הוא כותב: "מלמד שהחמיר איוב על עצמו, ולא נסתכל אפילו בבתולה. והלא דברים קל וחומר: ומה אם בתולה זו שאם ירצה ישאנה לעצמו, החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל בה, אשת איש על אחת כמה וכמה". אבות דרבי נתן ב ה - עם זאת היו פוסקים שניסו להוכיח מפסוק זה כי גם רווקה אסורה בהסתכלות
- ^ רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא כב
- ^ "הלקט יושר" (חלק יו"ד סי שעו) בשם רבו ישראל איסרלין (תרומת הדשן), וכן שו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סי' נ)
- ^ שו"ת מנחת שלמה, ח"א סימן צ"א אות כג
- ^ יש להזין הערת שוליים בתבנית
- ^ בקטגוריה של חסיד שוטה ישנם גם "מכות פרושים" שעל פי פירוש התלמוד (בבלי, סוטה כב ב) אלו אנשים שבשל פרישות יתירה גורמים לעצמם חבלות. "ומכות פרושים - שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע, כגון שמהלך עקב בצד גודל ואינו מרים רגלו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים, והוא שנקרא בגמרא פרוש נקפי. או מי שעושה עצמו כעוצם עיניו שלא להסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל ויוצא ממנו דם, והוא הנקרא פרוש קוזאי, כלומר שמקיז דם מראשו מחמת פרישותו." (ברטנורא על משנה סוטה ג ד)
- ^ מסכת קידושין, מא, ב וכן רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג' י"ט
- ^ מסכת עבודה זרה כ ב
- ^ בבלי, עבודה זרה כ א
- ^ בבלי, ברכות כ א
- ^ בבלי, סנהדרין מה א
- ^ פרשה י"ג, פסקה ח'.
- ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק א', סימן ו, ה.
- ^ הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק ה', סימן קל"ב.
- ^ דבריו מובאים ב"דרישה", אבן העזר סימן כא סעיף א'
- ^ ערוך השולחן אורח חיים עה ז: "לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות, [= של נשים נשואות] כיון שעתה רובן הולכות כך, והוה כמקומות המגולים בגופה"
- ^ בן איש חי שנה א בא יב: "ובסה"ק מקבציאל העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך".
- ^ הסבר ותרגום לעברית: ואם הוא יודע שהוא שולט ביצרו מותר לו להסכל באשה ולדבר עמה ולברך אשה נשואה; וזה מסביר את מנהגו של רבי יוחנן לשבת מול פתח המקוה שהנשים יוצאות ממנו לאחר טבילתן, והוא לא חשש לגירוי יצריו בכך; וכך מובנים גם מנהגיהם של רבי אמי ועוד חכמים שלא חששו לדבר עם אצילות... ולא כל תלמידי חככמים בטוחים ביצריהם...
- ^ איגרות משה אה"ע א סימן נו
- ^ דוגמאות:
- הפרדה במאה שערים: גברים לימין - נשים לשמאל, וואלה!, 9/10/2003
- החרדים מלבישים את בר ונועם, ערוץ 2, 26/10/2909
- משטרת הפוטושופ בעזרת השם, נענע 10, 18/8/2008