פתיחת התפריט הראשי
ויקיסקס, האנציקלופדיה למיניות

התעללות מינית בילדים

התעללות מינית
התעללות מינית
ילד שעבר התעללות מינית

התעללות מינית בילדים היא סוג של התעללות בילדים שבמסגרתה אדם מבוגר או מתבגר מתעלל בילד לשם גירוי מיני. קיימות צורות שונות של התעללות מינית בילדים: פנייה או הפעלת לחץ על ילדים לעסוק בפעילויות מיניות (ללא קשר לתוצאות הפנייה), חשיפת איברי מין בנוכחות ילדים, חשיפת ילדים למדיה פורנוגרפית, מגע מיני עם ילדים או הפקת ‏פורנוגרפיית ילדים בעזרתם.

להתעללות מינית בילדים השלכות רבות מבחינתו של הילד: דיכאון, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, חרדה, וזאת בנוסף לפגיעה פיזית אפשרית ובעיות אחרות. התעללות מינית על ידי בן משפחה היא סוג של גילוי עריות והיא יכולה לגרום לטראומה פסיכולוגית ארוכת טווח ומשמעותית ביותר, במיוחד במקרה שבו אחד ההורים הוא הפוגע.

על פי סקרים ומחקרים שונים, כ-15% עד 25% מהנשים וכ-5% עד 15% מהגברים בעולם עברו התעללות מינית בילדותם.[1][2][3][4][5] רוב עברייני המין הכירו את קורבנותיהם לפני התקיפה; כ-30% הם קרובי משפחה של הילד, בדרך כלל אחים, אבות, דודים או בני דודים; בסביבות 60% הם מכרים אחרים כגון חברים של המשפחה, שמרטפים או שכנים; ואילו זרים אחראים לכ-10% ממקרי תקיפה נגד ילדים. מרבית העבריינים הם גברים: מחקרים מראים כי נשים אחראיות ל-14% עד 40% מהתקיפות נגד בנים, ו-6% מהתקיפות נגד בנות שדווחו.[1][2][6] רוב העבריינים שתקפו ילדים בטרום גיל ההתבגרות הם פדופילים,[7][8] אולם אחוז קטן מהם אינם עונים על הקריטריונים להכללתם בהגדרה זו.[9]

בתחום המשפטי של מדינות המערב, "התעללות מינית בילד" היא מונח כולל המתאר עבירות פליליות ואזרחיות שבהם מבוגר עוסק בפעילות מינית עם קטין או מנצל קטין לצורך סיפוק מיני. האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה קובעת כי "ילדים אינם יכולים להסכים לקיים פעילות מינית עם מבוגרים", והיא מגנה כל פעולה כזו על ידי אדם מבוגר: "מבוגר שעוסק בפעילות מינית עם ילד מבצע מעשה פלילי ולא מוסרי, אשר לעולם לא יכול להיחשב לנורמלי או להתנהגות חברתית מקובלת".[10] החוק הפלילי בישראל נמצא בקו אחד עם קביעה זו; קטינים אינם יכולים לתת את הסכמתם לקיום יחסים בעלי אופי מיני עם מבוגרים.[11]

השפעה

נזק פסיכולוגי

התעללות מינית בילדים עלולה לגרום לנזק משמעותי בטווח הקצר והארוך, לרבות הפרעות נפשיות בשלב מאוחר יותר בחייהם של הילדים. ההשפעות הפסיכולוגיות, הרגשיות, הגופניות והחברתיות כוללות דיכאון,[12][13][14] הפרעת דחק פוסט-טראומטית,[15][16] חרדה,[17] הפרעות אכילה, הערכה עצמית ירודה, הפרעות חרדה וניתוק, מצוקה פסיכולוגית כללית והפרעות אחרות (כמו סומטיזציה ונוירוזה), כאב כרוני,[14] בעיות בהתנהגות המינית,[18] בעיות למידה בבית ספר ובעיות התנהגות (כולל התמכרות לסמים ולאלכוהול,[19][20] התנהגות הרסנית, נטייה לעבריינות בגיל מאוחר יותר ונטייה להתאבדות).[1][21][22][23][24][25] טרם זוהה דפוס מסוים ויש מספר השערות לעניין זיקתן של ההשפעות הללו להתעללות המינית.[12][26][27]

הילד עלול להיות קורבן להתעללות מינית נוספת בשלב מאוחר יותר בחייו, בשל השפעות התפתחותיות שליליות ארוכות טווח אשר נחשבות אף הן לתוצאה של התעללות מינית. מחקרים הצביעו על קיומה של זיקה בין התעללות מינית בילדוּ‏ת לבין תחומים מסוימים של פסיכופתולוגיה אצל מבוגרים, לרבות נטייה להתאבדות, התנהגות אנטי-חברתית, מצוקה פוסט-טראומטית, חרדה ואלכוהוליזם. מבוגרים עם היסטוריה של התעללות בילדותם, ובעיקר התעללות מינית, נוטים להפוך לצרכנים של שירותי החירום והטיפול הרפואי באופן תכוף יותר לעומת מבוגרים חסרי היסטוריה זו.[14] מחקר שהשווה את ההוצאות הכספיות של נשים בגיל העמידה שעברו התעללות בילדותן ונשים שלא עברו התעללות, מצא הוצאות בריאות ורפואה גבוהות יותר באופן משמעותי אצל הנשים שעברו התעללות.

ילדים שעברו התעללות מינית סובלים מתסמינים פסיכולוגיים רבים יותר מילדים שלא עברו התעללות; מחקרים מצאו תסמינים ב-51% עד 79% בקרב ילדים שחוו התעללות מינית.[23][28][29][30][31] קיים סיכון לקיומו של נזק גדול יותר כאשר מדובר בתוקף שהוא קרוב משפחה, או אם ההטרדה כללה גם מגע מיני, או אם נעשה שימוש באיומים או בכוח.[32] רמת הפגיעה הפסיכולוגית והפיזית עשויה להיות מושפעת מגורמים נוספים כגון חדירה, תדירות ומשך ההתעללות, והשימוש בכוח. חלק מהנזק הפסיכולוגי שנוצר אצל הילד נוגע גם לסטיגמה חברתית, ולכן הנזק הנגרם לילדים שעברו התעללות עשוי להיות חמור פחות אם הם גדלים בסביבה משפחתית תומכת מבחינה זו.[33][34]

ניתוק והפרעת דחק פוסט-טראומטית

 
"התעללות", זיקי מיקלי, 1906

קיים קשר בין התעללות בילדים, לרבות התעללות מינית (בעיקר כשמדובר בהתעללות כרונית שתחילתה בגיל מוקדם), לבין התפתחותם של תסמיני ניתוק, לרבות אמנזיה של זכרונות הקשורים להתעללות.[35] חומרת הניתוק תלויה בחומרת ההתעללות המינית או הפיזית. כאשר מדובר בהתעללות מינית חמורה (חדירה או מספר תוקפים או התעללות שנמשכה למעלה משנה), תסמיני הניתוק בולטים יותר.

ילדים עשויים לפתח תסמינים של מצוקה פוסט-טראומטית כתוצאה מהתעללות מינית, גם אם לא נפגעו פיזית או חוו אלימות, וגם אם לא נחשפו לאיומים ממשיים.[36]

מחקר

חוקרים טוענים כי חשוב להתייחס לגורמים רבים שעשויים להשפיע על מחקרים שמנסים להעריך את השפעות ההתעללות.[37] אחד הגורמים הוא הסביבה שבה גדל הקורבן, כגון משפחה ענייה. חומרת המעשים הוא גורם נוסף. בסקירה ספרותית מקצועית משנת 1998, נטען: "מאמר זה מסתמך על ההנחה כי, ברוב המקרים, הנזק המהותי שנגרם לילדים שעברו התעללות מינית, מקורו ביכולתם לפתח אמון, אינטימיות ומיניות, וכי בעיות נפשיות רבות המתפתחות בשלב מאוחר יותר בחייהם ואשר קשורות להיסטוריה הסביבתית שלהם, נחשבות להשפעות משניות".[38] מחקרים אחרים מצאו קשר בלתי תלוי בין התעללות מינית שאדם עבר בילדותו לבין ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות שחווה בבגרותו.[17][39][40]

מחקר משנת 2000‏[26] מצא כי הקשר בין צורות חמורות של התעללות מינית בילדים ופסיכופתולוגיה אצל מבוגרים שעברו התעללות בילדותם, אינו מושפע מהתייחסותם של בני משפחת הילד לאירוע. הסיבה לכך, על פי המחקר, היא שהשפעתו של קשר זה נחלשת רק מעט לאחר שמשתנים וגורמים מתאימים נוטרלו. המחקר גם מצא קשר בין התעללות מינית בילדים לבין פסיכופתולוגיה אצל מבוגרים בקרב זוגות תאומים שרק אחד מהם עבר התעללות מינית. בנוסף, בקרב הילדים שעברו התעללות קיים סיכון גבוה יותר באופן עקבי להיות חשופים להפרעות נפשיות, לעומת אחיהם שלא עברו התעללות.

מטא-אנליזה שנויה במחלוקת משנת 1998, מאת רינד ושות',[41] הציעה כי התעללות מינית בילדים לא בהכרח תגרום לנזק נפשי בבגרות; על פי האנליזה, מספר סטודנטים במוסד להשכלה גבוהה דיווחו על אירועי התעללות שעברו בילדותם כחוויות חיוביות. מסקנתה של האנליזה היא שהיקף הנזק הנפשי תלוי בדעתו של הילד - האם המעשים נעשו מבחינתו בהסכמה, אם לאו. בביקורות שפורסמו על ידי מדענים נאמר כי המתודולוגיה ואופן הסקת המסקנות של המחקר נראים פגומים, למרות שהאנליזה פורסמה לאחר ביקורת עמיתים שבה לא נתקבלו הערות בנוגע לבעיות אלו. בעקבות הפרסום הנרחב לו זכה המאמר, גינה הקונגרס האמריקאי את המחקר, בשל מסקנותיו ומכיוון שהיווה הצדקה לפעילותם של ארגונים פדופיליים.[42] מאמר משנת 1999 העלה את ההשערה כי תפיסה של התעללות מינית כ"חיובית" עשויה להיות חלק ממנגנון הגנה להתמודדות עם חוויות טראומטיות, ומעין סוג של התרצה.[43]

פגיעה פיזית

פציעה

התעללות מינית פיזית עשויה לגרום לפציעות פנימיות ודימום, בתלות בגיל ובגודל הילד, ובמידת הכוח שהופעל נגדו. במקרים קשים עלולים האיברים הפנימיים להינזק, ובמקרים מסוימים הדבר אף עלול להוביל למוות.[44] במחקר משנת 1999 נבדקו מקרי מוות בצפון קרוליינה בין השנים 1985 ו-1994.[45] במסגרת המחקר זוהו שישה מקרי מוות ודאיים כתוצאה מהתעללות מינית בילדים ושישה מקרי מוות שקרוב לוודאי נגרמו כתוצאה מהתעללות מינית בילדים. טווח הגילאים של הקורבנות היה בין 2 חודשים ל-10 שנים. סיבות המוות כללו טראומה גופנית לאיברי המין או לפי הטבעת, וכן הטלת מומים באזור איבר המין.

מחלות מין וזיהומים

התעללות מינית בילדים עלולה לגרום להעברתן של מחלות מין ולהתפתחות זיהומים, ככל מגע מיני בין זוג אנשים.[46] הסיכון להתפתחות זיהומים גדול יותר אצל ילדות, בשל היעדר נוזל נרתיקי רב. בין השאר, דווח גם על דלקת הנרתיק.[46]

נזקים נוירולוגיים

מחקרים הוכיחו כי מתח טראומטי, כולל מתח כתוצאה מהתעללות מינית, גורם לשינויים בפעילות והתפתחות המוח.[47][48] ואכן, במחקרים שונים נמצא קשר בין התעללות מינית חמורה בילדים לבין השפעה מזיקה על התפתחות המוח.[49][50]

מספר מחקרים מצביעים על כך שהתעללות מינית או פיזית בילדים יכולה להוביל לפעילות-יתר של מערכת לימבית, שאינה מפותחת דיה בגיל זה.[51]

מחקר משנת 2000 הישווה תוצאות של הבחינה הפסיכומטרית בארצות הברית בהקשר לרקע המיני של הסטודנטיות. ציוניהן במתמטיקה של נשים שדיווחו על התעללות מינית בילדותן, היה נמוך באופן משמעותי מציוניהן של נשים שדיווחו שלא עברו התעללות. בשאלות המילוליות השיגו הנבדקות שחוו התעללות ציונים גבוהים, ומסיבה זו עלתה ההשערה שציוניהן הנמוכים במתמטיקה "מקורם בפגם באינטגרציה ההמיספרית (hemispheric integration)". כמו כן, נמצא קשר חזק בין ליקויים בזיכרון לטווח קצר בכל הקטגוריות שנבדקו (מילולי, חזותי וכללי) לבין תקופת ההתעללות ואורכה.[52]

גילוי עריות

  ערך מורחב – גילוי עריות

גילוי עריות בין ילד או מתבגר לבין קרוב משפחה מבוגר נחשב לצורת ההתעללות המינית הנפוצה ביותר בקרב ילדים, והיא גם אחת הצורות המזיקות ביותר.[53] באחד המחקרים צויין כי יותר מ-70% מהתוקפים הם בני משפחה או מכרים של המשפחה.[54] במחקר אחר נמצאו אחוזים גבוהים יותר: 30% מעברייני המין הם קרובי משפחה של הקורבן, 60% הם מכרים של המשפחה, כמו שכנים, חברים או שמרטפים, ו-10% מהתוקפים הם זרים.[1]

הצורות הנפוצות ביותר של גילוי עריות הן בין אב לבתו ואב חורג לבתו. יתר הדיווחים כוללים בעיקר יחסים בין אם לבנה או לבתה ואם חורגת לבנה או בתה.[55] גילוי עריות בין אב לבנו מדווח פחות, אולם לא ידוע אם שכיחותו פחותה בפועל.[53][56] באופן דומה, יש הטוענים כי גילוי עריות בין אחים עשוי להיות נפוץ באותה מידה, או במידה רבה יותר, לעומת צורות אחרות של גילוי עריות: על פי מחקר שנעשה באוסטרליה,[57] ב-57% ממקרי גילוי עריות מעורבים אחים; מחקר אמריקאי דיווח כי במעל ל-90% ממקרי גילוי עריות במשפחה הגרעינית ישנה מעורבות של אחים,[58] בעוד שלפי נתוניו של מחקר בריטי, גילוי עריות בין אחים נפוץ פי שתיים מגילוי עריות בין אב או אב חורג לבנו.[59]

קשה להעריך את שכיחותה של התעללות מינית בילדים על ידי הורים, בגלל סודיות ופרטיות; מספר הערכות מדברות על 20 מיליון אמריקאים שנחשפו לגילוי עריות בידי הוריהם.[55]

צורות של התעללות מינית בילדים

המונח התעללות מינית בילדים כולל מגוון רחב של צורות התעללות, לרבות:

  • תקיפה מינית – עבירות שבהן מבוגר בא במגע עם קטין לצורך סיפוק מיני; לדוגמה, אונס (כולל מעשה סדום), וחדירה באמצעות חפץ כלשהו. רוב מדינות ארצות הברית כוללות בהגדרותיהן למונח "תקיפה מינית" כל סוג של חדירה לגופו של קטין, ואף הקלה שבקלות, אם המגע בוצע לצורך סיפוק מיני. בישראל קיימת הגדרה דומה, על פי סעיף 345 לחוק העונשין, שבו מוגדרת המילה "בועל": "המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה". גם המונח מעשה סדום, בסעיף 347 לחוק, מזכיר זאת: "החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת איבר מין לפיו של אדם".
  • הטרדה מינית – עבירות שבהן מבוגר מבצע פעילויות שאינן חודרניות עם קטין לצורך סיפוק מיני; לדוגמה, חשיפת הקטין לפורנוגרפיה או למעשים מיניים של אחרים.
  • ניצול מיני – עבירות שבהן מבוגר מנצל קטין לצרכים מיניים או למטרות רווח; לדוגמה, שידול ילד לעסוק בזנות, ויצירה של פורנוגרפיית ילדים או הפצתה.

חשיפת ההתעללות

בקרב ילדים שנחשפו לסביבה תומכת לאחר שההתעללות נחשפה, היו פחות תסמינים טראומטיים לעומת ילדים שלא זכו לתמיכה חיובית מהסביבה.[60][61] באופן כללי, ילדים זקוקים לתמיכה ולכלים לצמצום מתחים לאחר חשיפת ההתעללות המינית.[62][63] לעומת זאת, תגובות חברתיות שליליות לחשיפה עלולות לפגוע בקורבן.[64] מחקר משנת 1994 מצא כי ילד שחשף את המעשים בפני אדם כלשהו וקיבל ממנו תגובה שלילית, בייחוד אם האדם הוא קרוב משפחה, חווה תסמינים טראומטיים רבים יותר בהמשך חייו, לעומת ילדים שקיבלו תגובות חיוביות לאחר החשיפה.[65] במרבית מקרי החשיפה, איש סודו של הילד לא הגיב בצורה מתאימה. במקרים רבים הוא האשים או דחה את טענותיו של הילד, או עשה מעט, אם בכלל, כדי להפסיק את ההתעללות.[63]

על אף שלא קל להקשיב לחשיפה של התעללות מינית מפיו של ילד, חשוב מאוד להגיב באופן הולם. צעד ראשון וחשוב הוא לקחת את האירוע במלוא הרצינות ולהסביר זאת לילד. האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים מציגה הנחיות לגבי מה לומר לקורבן וכיצד לפעול לאחר החשיפה.[66]

טיפול

אופן הטיפול באדם שהיה קורבן להתעללות מינית תלוי במספר גורמים חשובים כגון גילו, נסיבות הפנייה לקבלת טיפול נפשי, ומצבו הרפואי הנוכחי. מטרת הטיפול היא לא רק לטפל בבעיות הנפשיות הנוכחיות, אלא גם למנוע התפתחותן של בעיות נפשיות בעתיד.

ילדים ומתבגרים

קיימות שלוש גישות עיקריות לטיפול בילדים ומתבגרים: טיפול משפחתי, טיפול קבוצתי וטיפול פרטני. השיטה שבה ייעשה שימוש תלויה במגוון גורמים. לדוגמה, הטיפול הנפשי של ילדים צעירים מצריך בדרך כלל מעורבות רבה של הוריהם ולכן הם עשויים להפיק תועלת מטיפול משפחתי, או טיפול פרטני עם הדרכת הורים. מתבגרים נוטים להיות יותר עצמאיים ולכן יכולים להפיק תועלת מטיפול פרטני או קבוצתי. לעתים מוחלפת השיטה במהלך הטיפול; למשל, רק לעתים רחוקות משתמשים בטיפול קבוצתי בשלבים הראשונים, כיוון שהנושא מאוד אישי ומביך את המטופל.[67]

הגורמים העיקריים המשפיעים על הפתולוגיה ועל אופן הטיפול הם סוג וחומרת התקיפה המינית, התדירות שלה, גיל הילד בעת התקיפה ובעת קבלת הטיפול, וסביבתו המשפחתית של הילד.

מבוגרים שעברו התעללות מינית בילדותם

מבוגרים בעלי היסטוריה של התעללות מינית מגיעים לעתים לטיפול עם בעיות שהתפתחו בזמן שלא קיבלו טיפול, לרבות התמכרות לסמים ולאלכוהול, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות, דיכאון, ובעיות במערכות יחסים רומנטיות ובין-אישיות.

לרוב הקווים המנחים לטיפול הם כי תחילה יש לטפל בבעיה הנוכחית, ולא בהתעללות עצמה. קיימות צורות טיפול מגוונות התלויות בבעיותיו הספציפיות של המטופל. לדוגמה, אדם עם היסטוריה של התעללות מינית הסובל מדיכאון חמור יקבל טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי בגין הדיכאון. עם זאת, לעתים יש לשים דגש על הטראומה שחווה המטופל ועל החזרה לשגרה. שיטות חדשניות כגון EMDR הוכחו כיעילות בטיפול בבעיות מסוג זה.

התעללות מינית קשורה לבעיות רבות שעתידות להופיע בשנים מאוחרות יותר בחייו של הקורבן. למשל, הפיכה של הילד לקורבן פעם נוספת בגיל ההתבגרות, בעיות מיניות, בעיות ביצירת קשרים רומנטיים, וחשיבה מעוותת על הנושא של התעללות מינית (למשל, שהיא נפוצה ושכולם חווים אותה). במפגש הטיפולי הראשון יכול המטופל להיות מודע לאירוע שעבר, אך הערכתו את מידת הנזק שנגרמה לו היא לעתים לא מידתית. למשל, ישנם מטופלים המאמינים שהאירוע אינו משמעותי או ראוי לציון (סוג של מנגנון הגנה). לעתים הקורבנות אינם מודעים לקשר שבין ההתעללות שעברו לבין מצבם הפתולוגי הנוכחי.

העבריינים

תוקפים בוגרים

דמוגרפיה

רוב העבריינים הם מכרים או קרובי משפחה של הקורבנות שלהם, ומיעוטם זרים.[68] מחקר שבדק 430 אירועי תקיפה מינית של ילדים בשנת 2006 ו-2007, מצא כי 82% מעברייני המין הצעירים הכירו את קורבנותיהם (46% מכרים ו-36% קרובי משפחה).[69][70]

מרבית העבריינים הם זכרים, אם כי האחוזים משתנים ממחקר למחקר. אחוז אירועי התעללות מינית שבוצעו בידי נשים, ושהגיעו למערכת המשפט האמריקאית, נע בין 1% ל-4%.[71] מחקרים של התנהגות מינית פסולה בבתי ספר אמריקאים הציגו תוצאות מעורבות: בין 4% ל-43% הן תוקפות.[72] מחקר משנת 1993 שבדק מדגם של 4,402 פדופילים שהורשעו בדין, מצא ש-0.4% היו נשים.[73]

היבטים פסיכולוגיים

חלק מהעבירות נעשות בחסות עיוותים קוגניטיביים (כלומר, תפיסה שגויה של המציאות), כגון מזעור הנזק שנגרם, האשמת הקורבן, והצדקת המעשים באופנים שונים.[74]

מחקרים ישנים משנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 החלו לסווג עבריינים על בסיס מניעיהם ותכונותיהם. מחקר משנת 1978 סיווגו עברייני מין בילדים לשתי קבוצות: "מקובעים" ("fixated") ו"נסוגים" ("regressed").[75] המקובעים הוגדרו כאנשים הנמשכים בעיקר לילדים ואילו הנסוגים שמרו, במידה רבה, על קשרים עם מבוגרים אחרים, ואף היו נשואים. בנוסף, המחקר הראה כי לנטייתו המינית של התוקף אין בהכרח קשר למינו של הקורבן. לדוגמה, גבר שהטריד מינית בנים יכול היה בו-בזמן להיות מעורב בקשר רומנטי עם אישה בת-גילו.

מחקר מאוחר יותר משנת 2002 הוסיף מספר סוגים של עברייני מין, על בסיס הפרופיל הפסיכולוגי של התוקפים.[76] הם מחולקים כך[77]:

  • "מצבי" (Situational) - אינו מעדיף ילדים אך פוגע בהם בתנאים מסוימים.
    • "נסוג" (Regressed) - בדרך כלל מצוי במערכת יחסים עם מבוגר, אלא שמניע כלשהו גורם לו לחפש ילדים בתור תחליף.
    • "חסר הבחנה מוסרית" (Morally Indiscriminate) - סוטה מין שעשוי לבצע גם עבירות מין אחרות שאינן קשורות לילדים.
    • "נאיבי/לקוי בנפשו" (Naive/Inadequate) - לעתים בעל נכות נפשית כלשהי, החש פחות מאויים מילדים.
  • "מועדף" (Preferential) - בעל עניין מיני אמיתי בילדים.
    • "פסיכוטי" (Mysoped) - אדם סדיסטי ואלים; פוגע בזרים בתדירות גבוהה יותר מאשר במכרים.
    • "מקובע" (Fixated) - בעל פעילות מועטת, אם בכלל, עם בני גילו. מתואר כ"ילד מגודל יתר על המידה".

גורמים סיבתיים של עברייני מין בילדים אינם מוחלטים וידועים לעומקם.[78] בעבר נהוג היה לחשוב שהיסטוריה של התעללות מינית עשויה להיות גורם בפני עצמו, אך מחקרים לא מצאו קשר סיבתי, שכן הרוב המכריע של הילדים שעברו התעללו מינית אינם הופכים לעברייני מין בעצמם, ורוב עברייני המין לא דיווחו על התעללות מינית בילדותם.[79]

פדופיליה
  ערך מורחב – פדופיליה

המונח "פדופיליה" מתייחס למבוגר או מתבגר שנמשך מינית לילדים בגילאי טרום גיל ההתבגרות, בין אם משיכה זו מומשה בפועל ובין אם לאו. אדם בעל משיכה זו קרוי "פדופיל".

במאמר שהוגבל לקורבנות מתחת לגיל 12 ולעבריינים מעל גיל 18, נמצא כי כ-95% ממקרי ההתעללות המינית בילדים מבוצעים על ידי עבריינים שעונים על קריטריונים להגדרתם כפדופילים.[7] עוד צוין כי הפדופילים מבצעים פי עשרה תקיפות יותר מאשר תוקפים שאינם מוגדרים כפדופילים. מאידך, במחקרים שבוצעו בשנים 1981 ו-1992, וכללו בחישוביהם הסטטיסטיים עבירות נגד מתבגרים ובני נוער, מרבית הנתונים הצביעו על כך כי הפדופילים מהווים מיעוט ביחס למספר העבריינים שהואשמו בדין ונכלאו.[80][81]

בתחום אכיפת החוק, המונח "פדופיל" משמש לתיאור אדם שהואשם או הורשע בהתעללות מינית בילדים בהתאם להגדרות המשפטיות של "ילד" (לרבות ילדים בטרום גיל ההתבגרות ונערים מתחת לגיל ההסכמה); עם זאת, לא כל תוקף-ילדים הוא פדופיל ולא כל פדופיל תוקף ילדים.

פשיעה חוזרת

שיעור העבריינים שחוזרים להתעלל בילדים לאחר שנתפסו אינו ברור. מחקר אחד[82] מצא כי 42% מהעבריינים תוקפים שנית (תקיפה מינית, אלימות, או שניהם) לאחר ששוחררו. הסיכון לביצוע עבירות נוספות היה גבוה ביותר בשש השנים הראשונות שלאחר השחרור, אך המשיך להיות משמעותי גם 10-31 שנים מאוחר יותר, כשבתקופה זו תקפו שנית 23% מהתוקפים. מחקר אחר שנעשה בקליפורניה בשנת 1965 מצא שיעור פשיעה חוזר של 18.2% עבור עבריינים שתקפו את בני המין השני, ו-34.5% עבור עבריינים שתקפו בני אותו מין, חמש שנים לאחר ששוחררו.[83]

תוקפים צעירים

כאשר ילד בטרום גיל ההתבגרות עובר התעללות מינית בידי ילד בן גילו, אחד או יותר, במצב בו אדם מבוגר אינו מעורב ישירות - המקרה מוגדר כ"התעללות מינית בין ילדים". ההגדרה כוללת כל סוג של פעילות מינית בין ילדים המתרחשת ללא הסכמה וכתוצאה מכפיה, בין אם העבריין השתמש בכוח פיזי, איומים, הונאה או מניפולציה רגשית כדי לכפות שיתוף פעולה. כאשר ההתעללות המינית מבוצעת בידי אח או אחות, מדובר בסוג של גילוי עריות.

בשונה ממחקרים שבוצעו על עבריינים בוגרים, נמצא קשר סיבתי חזק בין תוקפים צעירים לבין התעללות מינית שעברו בעצמם בידי מבוגרים או ילדים אחרים.[84][85][86][87]

שכיחות

ארצות הברית ואירופה

התעללות מינית בילדים נפוצה בעולם המערבי.[88][89] יחד עם זאת, קשה לקבוע את שיעור השכיחות.[90][91][92] ההערכה היא כי בבריטניה עברו התעללות מינית כ-8% מהבנים ו-12% מהבנות.[93] האומדנים בארצות הברית מגוונים. בסקירה של 23 מחקרים נמצאו שיעורים של 3% עד 37% עבור בנים ו-8% עד 71% עבור בנות; בממוצע מדובר ב-17% עבור הבנים ו-28% עבור הבנות,[94] בעוד בהתבסס על ניתוח סטטיסטי רוחבי של 16 מחקרים נמצא כי ההערכות הן 7.2% עבור בנים ו-14.5% עבור בנות.[5] משרד הבריאות האמריקאי דיווח על 83,600 מקרי התעללות מינית בילדים שדווחו בשנת 2005 וגם אומתו.[95][96]

על פי סקרים, חמישית עד שליש מכלל הנשים דיווחו על סוג של התנסות מינית עם מבוגר בילדותן.[97] סקר פיני משנת 1992 שבדק את נושא גילוי העריות בין אב לבתו, מצא כי מבין 9,000 נערות תיכון בנות 15 שמילאו את השאלונים, ומבין הבנות שמתגוררות עם אביהן הביולוגי, 0.2% דיווחו על גילוי עריות. מבין הבנות שמתגוררות עם אב חורג, 3.7% דיווחו על התנסות מינית עימו. בסיכום הסקר צוין כי "רגשותיהן של הנערות בנוגע לניסיון המיני הם שליליים באופן מובהק".[98] מחקרים אחרים מצביעים על כך ששיעורי השכיחות גבוהים הרבה יותר, ומשערים כי מקרים רבים מעולם לא דווחו. לפי מחקר אחד, כ-40% מאנשי מקצוע שהיו אמורים לדווח על התעללות מינית שהגיע לאוזניהם, לא דיווחו עליה.[99] במחקר אחר עולה כי ילדים רבים שעברו התעללו מינית "זוהו כנפגעי תקיפה מינית אך ורק בגלל תלונה פיזית שאובחנה בשלב מאוחר יותר כמחלת מין ... רק 43% מהילדים שאובחנו עם מחלת מין חשפו את ההתעללות במהלך הראיון הראשוני".[100] לא נמצא מאפיין דמוגרפי או משפחתי העשוי לסייע לזהות ילדים שעברו התעללות מינית.[90]

בבתי ספר

על פי משרד החינוך האמריקאי, בבית ספר אמריקאיים "כמעט 9.6% מכלל התלמידים מהווים מטרה להתנהגות מינית פסולה בידי מחנכם".[101] במחקרים על התעללות מינית בתלמידים בידי אנשי חינוך (הן נשים והן גברים), דווח על 23% עד 44% תלמידים זכרים שנפגעו.[101]

צורות התעללות שאינן מדווחות במידה מספקת

יש הטוענים כי התעללות מינית בבנים בידי נשים אינה נחשפת לעתים, בגלל סטריאוטיפים, הכחשה חברתית, הפחתת הנזק בידי הילד, והיעדר יחסי של מחקר על התעללות מינית בבנים.[102] מקרי התעללות מינית של בנים בידי אימותיהם או קרובות משפחה אחרות, מדווחים ונחקרים במידה פחותה משמעותית מיתר צורות ההתעללות. באופן דומה, יש החושדים כי גם יחסים בלתי נאותים בין אמהות לילדותיהן אינם נחשפים דיים.[103]

ישראל

על פי נתוני משטרת ישראל, בשנת 2007 נפתחו 2,428 תיקי חקירה בגין עבירות מין כנגד קטינים. 451 מהם (כ-19 אחוזים) נעשו בתוך המשפחה.[104] בשנת 2008 נפתחו 2,025 תיקי חקירה כאשר 487 (24%) אירעו בתוך המשפחה.[105] על פי נתוני 2007 של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל,[106] התקבלו במרכזי הסיוע 4,178 פניות שבהם מעורבים ילדים עד גיל 18, מתוכן 85% פניות בידי נשים. ב-2,060 מהפניות מעורבים ילדים עד גיל 12. מתוך קבוצת גיל זו, 1,062 עסקו בגילוי עריות ו-277 באונס, ניסיון אונס ובעילת קטינה בהסכמה. בקבוצת הגיל 13-18 עסקו 331 פניות בגילוי עריות ו-841 פניות באונס, ניסיון אונס ובעילת קטינה בהסכמה. על פי נתוני האיגוד, כ-70% מהקורבנות הכירו את התוקף. כ-43.7% מהתקיפות התרחשו בתוך הבית, 14.2% אירעו בחוץ, 5.7% במוסדות חינוך והיתר במקומות אחרים.

על פי שנתון סטטיסטי משנת 2008 של המועצה הלאומית לשלום הילד בשיתוף מכון חרוב, נחקרו 7,770 ילדים בשנת 2007 בידי חוקרי ילדים, מתוכם 56.1% היו עדים לעבירות מין, 31% היו נפגעי עבירות מין, 8% עברו התעללות בידי הורה או אחראי, ואילו היתר (4.7%) נחשדו בגין ביצוע עבירות מין. 2,764 תלונות בגין פגיעה מינית התקבלו באגודה להגנת הילד (אל"י) במהלך 2007. היחידה הקלינית של האגודה טיפלה ב-673 מטופלים שנפגעו מינית בידי ילד אחר וב-2,053 ילדים שנפגעו מינית בידי מבוגר.

סביבת האינטרנט מהווה כר פורה לעברייני מין בישראל. על פי דוח של מכון "תודעה" משנת 2006,[107] 1 מכל 7 ילדים בסביבת הצ'אטים ותוכנות המסרים המיידיים, קיבל הצעה מגונה מאדם אחר. על פי סקרים שבוצעו על ידי המכון, כ-20% מהילדים הגולשים באינטרנט הודו שנפגשו במציאות עם אנשים שהכירו דרך האינטרנט.

אפריקה

שכיחותה של התעללות מינית בילדים באפריקה עומדת בצילה של האמונה שיחסי מין עם בתולה יכולים לרפא אדם החולה ב-HIV או איידס. אמונה זו רווחת במיוחד בדרום אפריקה, שבה מספר חולי HIV הוא הגבוה ביותר בעולם. לפי נתונים רשמיים, אחד מתוך שמונה דרום אפריקאים נגוע בווירוס.[108] בשנת 2000 דווחו על למעלה מ-67,000 מקרים של תקיפות מיניות נגד ילדים בדרום אפריקה לבדה. ארגונים הדוגלים בזכויות הילד טוענים כי מספר האירועים שלא דווחו עשוי להיות גבוה פי עשרה.[109]

אסיה

לפי סקר שנערך בטאיוואן, 2.5% מהמתבגרים דיווחו על התעללות מינית שחוו בילדותם.[110]

הודו

19 אחוזים מכלל הילדים בעולם חיים בהודו,[111][112] נכון לשנת 2007, ויחד הם מהווים 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה ההודית.[113]

בשנת 2007 פרסם משרד הנשים והתפתחות הילדים ההודי את ה"מחקר על התעללות ילדים: הודו 2007".[111] במסגרת המחקר השתתפו 12,447 ילדים ו-2,324 צעירים מ-13 מדינות בהודו. המחקר בחן צורות שונות של התעללות בילדים: התעללות פיזית, התעללות מינית, התעללות רגשית והזנחה בחמש קבוצות שונות: ילדים בסביבה משפחתית, ילדים בבית ספר, ילדים בעבודה, ילדים ברחוב וילדים במוסדות טיפוליים.

לפי הממצאים העיקריים של המחקר, 53.22% מהילדים דיווחו על תקיפה בעלת אופי מיני, מהם 52.94% בנים ו-47.06% בנות. באנדרה פראדש, באסאם, בביהר ובדלהי נמצאו האחוזים הגבוהים ביותר של התעללות מינית בקרב בנים ובנות כאחד. 21.90% מהילדים נחשפו לצורות חמורות של ניצול מיני, 5.69% הותקפו מינית ואילו 50.76% דיווחו על צורות אחרות של ניצול מיני. בקרב ילדים ברחוב, בעבודה ובמוסדות טיפוליים נמצאה השכיחות הגבוהה ביותר של תקיפות על רקע מיני. לפי המחקר, כ-50% מהתוקפים היו מוכרים לילד או היו בעמדה של אחריות כלפיו (כגון מורה או מטפל), ומרבית הילדים לא דיווחו על מקרה התקיפה לאף אחד.

המשפט הבינלאומי

התעללות מינית אסורה על פי חוק בכל מדינה מפותחת. במרבית המדינות נשפטים המתעללים לעונשים חמורים, ובתחומי שיפוט מסוימים, אף למאסר עולם או עונש מוות. קיום יחסי מין עם ילד שגילו נמוך מגיל ההסכמה מוגדר בחוק כאונס, על בסיס העיקרון שילד אינו מסוגל לתת את הסכמתו לקיום יחסי המין, וכי כל הסכמה לכאורה של הילד אינה נחשבת לקבילה מבחינה משפטית.

אמנת זכויות הילד היא אמנה בינלאומית המחייבת מבחינה משפטית להגן על זכויותיהם של ילדים במדינות שחתמו עליה. סעיפים 34 ו-35 לאמנה דורשים מהמדינות להגן על הילדים מפני כל צורה של ניצול מיני או התעללות מינית, לרבות להוציא אל מחוץ לחוק את האפשרות לכפות על ילדים לבצע פעילות מינית, זנות של ילדים, וניצול של ילדים ליצירת פורנוגרפיה. המדינות נדרשות גם למנוע חטיפה, מכירה או סחר של ילדים. נכון לנובמבר 2008, 193 מדינות כפופות לאמנה ובכלל זה כל החברות באו"ם, למעט ארצות הברית וסומליה.

המשפט בישראל

ישראל חתומה על אמנת זכויות הילד. בהתאם לכך, במשפט הישראלי מוגדרים הגבולות החוקיים בסימן ה' לחוק העונשין. בעילת קטין או קטינה ("בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה) נחשב למעשה חמור מאוד. סעיף 345(א)(3) לחוק, קובע עונש של 16 שנות מאסר למי שאונס קטינה מתחת לגיל 14 (גם אם בהסכמתה), ועשרים שנים בנסיבות מחמירות יותר כמוגדר בסעיף. סעיף 346 עוסק בבעילה אסורה בהסכמה למי שבועל קטינה מעל גיל 14 ומתחת לגיל 16 בנסיבות הנמנות בסעיף. בהמשך מוגדר סעיף 347 המגדיר את עונשו של אדם המבצע מעשה סדום בקטינה מעל גיל 14 ומתחת לגיל 16. הסעיף משווה מעשה סדום בקטינה מתחת לגיל 14 לאונס, כמוגדר בסעיף 345. מעשה מגונה בקטין או קטינה מוגדר אף הוא בחוק הישראלי ("מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים"), בסעיף 348, הקובע שבע שנות מאסר לעבריין, ובנסיבות מחמירות - עשר שנות מאסר. ראו גם גיל ההסכמה בישראל.

החוק מפריד בין אונס בידי אדם זר לאונס בידי בן משפחה או אדם האחראי על הילד. ההפרדה באה לידי ביטוי בעונשים כבדים יותר, כמוגדר בסעיף 351 לחוק. בין השאר, החוק מטיל על תוקף מסוג זה עשרים שנות מאסר, בין אם מדובר בבעילה ובין אם מדובר במעשה סדום. עונשים חמורים יותר מוטלים גם בגין מעשה מגונה בקטין בידי "בן משפחה" (כמוגדר בסעיף).

החוק מטיל צנזורה על פרסום שמו של אדם - מכל מין וגיל - שנפגע מעבירות שבוצעו בו, לפי סימן ה' לחוק.

בדומה לחוקים שנחקקו בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות, גם בישראל חוק ההתיישנות מורחב כאשר מדובר בתקיפה של קטין. תחילת תקופת ההתיישנות בגיל 18 על פי סעיף 354 לחוק העונשין וסעיף 10 לחוק ההתיישנות, ומשך תקופת ההתיישנות היא שבע שנים לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות.

היסטוריה

התעללות מינית בילדים תפסה את תשומת הלב הציבורית בעשורים האחרונים והפכה לאחד הפשעים הידועים ביותר בציבור. התעללות מינית בילדים נחשבת למזיקה יותר לילדים מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, ולכן אינה מקובלת על החברה. ניצול מיני של ילדים בידי מבוגרים קיים לאורך ההיסטוריה, אך לעומת העבר הרחוק, שבו לא היה נהוג לשוחח על הנושא, בעת האחרונה קיימת תשומת לב ציבורית משמעותית לבעיה.

תיעוד

המאמר הראשון העוסק בהתעללות מינית בילדים ראה אור בצרפת בשנת 1857: "מחקר רפואי-משפטי של תקיפות על רקע מיני" (Etude Médico-Légale sur les Attentats aux Mœurs), על ידי אוֹגִיסְט אַמְבּרוּאַז טַרְדְיֶה, פתולוג וחלוץ בתחום הזיהוי הפלילי.

עליית חשש הציבור

התעללות מינית בילדים הפכה לסוגיה ציבורית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. עד לנקודה זו התעללות מינית לא הייתה נושא לשיחה מבחינה חברתית. מחקרים על הטרדת ילדים לא נערכו עד לשנות ה-20 של המאה ה-20. האומדן הלאומי הראשון של מספר מקרי התעללות מינית בילדים פורסם ב-1948. עד שנת 1968, 44 מתוך 50 מדינותיה של ארצות הברית חוקקו חוקים שמחייבים רופאים לדווח על חשדות להתעללות מינית בילדים. הפעילות המשפטית הפכה למשמעותית יותר בשנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נחקק בארצות הברית חוק טיפול ומניעה של התעללות מינית בילדים בשנת 1974, וכשהוקם מרכז לאומי לטיפול בילדים שעברו התעללות מינים והזנחה. מאז חקיקת החוק, גברו באופן משמעותי הדיווחים על ניצול מיני של ילדים. לבסוף, נוסדה קואליציה לאומית בשנת 1979 על מנת ללחוץ על הקונגרס לחוקק חוקים נוספים בתחום.

גל שני של פמיניזם הביא איתו מודעות גדולה יותר להתעללות מינית בילדים ולאלימות נגד נשים בארצות הברית, והפך אותם לסוגיות ציבוריות ופוליטיות כאחד. ג'ודית לואיס הרמן, פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת הרווארד, כתבה את הספר הראשון העוסק בגילוי עריות בין אב לבתו, זאת לאחר שנחשפה למקרים רבים במהלך ההתמחות הרפואית שלה. הספר השני שלה, "טראומה והתאוששות", נחשב לעבודה חלוצית וקלאסית,[114][115] והוא שטבע את המונח הפרעת דחק פוסט-טראומטית.[116]

בשנת 1986 נחקק בקונגרס האמריקאי חוק זכויות הקורבנות של התעללות מינית בילדים, אשר העניק לילדים זכות לתביעה אזרחית במקרים של התעללות מינית. החוקים הרבים שנחקקו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 הביאו לחשיפת מקרי התעללות רבים ולתלונות רבות. בשנת 2004 נחקק חוק מייגן שהעניק לציבור האמריקאי גישה למאגרי מידע של עברייני מין ברמה כלל-ארצית.

תביעות אזרחיות

בעקבות המודעות ההולכת וגוברת להתעללות מינית בילדים בארצות הברית, גדלו מספר התביעות האזרחיות בגין נזקים כספיים הנובעים מתקיפות על רקע זה. המודעות הגוברת עודדה קורבנות רבים לחשוף את עברם המר. מספר מדינות חוקקו חוקים המאריכים את חוק ההתיישנות על מנת לאפשר לקורבנות התעללות מינית בילדותם להגיש תביעה אזרחית ופלילית גם לאחר שהגיעו לגיל בגירות. כמו כן, התאפשר לתבוע ישויות כגון בתי ספר, ארגוני נוער וכנסיות, במצבים בהם היו אמונים על ביטחונם של הילדים ולא הצליחו למנוע התעללות מינית. כך למשל, מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 שילמו דיוקסיות קתוליות רבות ברחבי ארצות הברית כמיליארד דולרים לשם יישוב תביעות מעין אלה. יחד עם זאת, ילדים ומבוגרים רבים חוששים להפעיל אמצעים משפטיים מחשש לסבל נוסף שהם עלולים לעבור על ידי הנאשמים בהליך המשפטי, בדומה למתרחש בתביעות משפטיות כנגד אנסי נשים.

בזמביה, מקרה של התעללות מינית בין מורה לתלמידתו הגיע לבית משפט גבוה במדינה, ביוני 2008. בפסק הדין נקבע תקדים שבמסגרתו הוענק לתובעת, תלמידה בת 13, סך של 45 מיליון קוואצ'ה זמבי (כ-50,000 שקלים).[117]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Julia Whealin, Ph.D. (2007-05-22). Child Sexual Abuse. National Center for Post Traumatic Stress Disorder, US Department of Veterans Affairs.
  2. ^ 2.0 2.1 David Finkelhor (summer/fall 1994). "Current Information on the Scope and Nature of Child Sexual Abuse" (PDF). The Future of Children (1994) 4(2): 31-53. 
  3. ^ Crimes against Children Research Center
  4. ^ Family Research Laboratory
  5. ^ 5.0 5.1 Kevin M. Gorey and Donald R. Leslie (1997). "The prevalence of child sexual abuse: Integrative review adjustment for potential response and measurement biases". Child Abuse & Neglect Volume 21, Issue 4, April 1997: pp391–398. Elsevier Science Ltd.. doi:10.1016/S0145-2134(96)00180-9. 
  6. ^ Dube, Shanta R, Robert F. Anda, Charles L. Whitfield, David W. Brown, Vincent J. Felitti, Maxia Dong, Wayne H. Giles. (2005). Long-term consequences of childhood sexual abuse by gender of victim. American Journal of Preventive Medicine, Vol. 28, pp. 430-438. PMID: 15894146
  7. ^ 7.0 7.1 Hall, MD, Ryan C.; Richard C. W. Hall, MD, PA.. "A Profile of Pedophilia: Definition, Characteristics of Offenders, Recidivism, Treatment Outcomes, and Forensic Issues" (PDF). Mayo Clin Proc 82:457-471 2007. MAYO FOUNDATION FOR MEDICAL EDUCATION AND RESEARCH. 
  8. ^ Ames, A. & Houston, D. A. (1990). Legal, social, and biological definitions of pedophilia. Archives of Sexual Behavior. 19 (4), 333-342.
  9. ^ Laws, Dr. Richard; William T. O'Donohue (1997). Sexual Deviance: Theory, Assessment, and Treatment. Guilford Press, p175–193. ISBN 1572302410. 
  10. ^ Leadership Council - APA Statement on Child Sexual Abuse
  11. ^ חוק העונשין, התשל"ז-1977, סימן ה', סעיף 345
  12. ^ 12.0 12.1 Roosa M.W., Reinholtz C., Angelini P.J. (1999). "The relation of child sexual abuse and depression in young women: comparisons across four ethnic groups," Journal of Abnormal Child Psychology 27(1):65-76.
  13. ^ Widom, S.; Dumont K., Czaja, S. (2007). "A Prospective Investigation of Major Depressive Disorder and Comorbidity in Abused and Neglected Children Grown Up". Archives of General Psychiatry 64 (1): 49. doi:10.1001/archpsyc.64.1.49. PMID 17199054. ; lay summary
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Arnow, B. (2004). "Relationships between childhood maltreatment, adult health and psychiatric outcomes, and medical utilization.". Journal of Clinical Psychiatry 65 (Suppl 12:10-5.). PMID 15315472. 
  15. ^ Widom C.S. (1999). "Post-traumatic stress disorder in abused and neglected children grown up," American Journal of Psychiatry; 156(8):1223-1229.
  16. ^ Joan Arehart-Treichel (2005-08-05). "Dissociation Often Precedes PTSD In Sexually Abused Childre". Psychiatric News Volume 40 Number 15 (15): 34. American Psychiatric Association. 
  17. ^ 17.0 17.1 Levitan, R. D., N. A. Rector, Sheldon, T., & Goering, P. (2003). "Childhood adversities associated with major depression and/or anxiety disorders in a community sample of Ontario: Issues of co-morbidity and specificity," Depression & Anxiety; 17, 34-42.
  18. ^ Faller, Kathleen C. (1993). Child Sexual Abuse: Intervention and Treatment Issues. Diane Publishing, p6. ISBN 078811669X. 
  19. ^ "Long-term correlates of child sexual abuse: Theory and review of the empirical literature" . Applied and Preventive Psychology Volume 4, Issue 3, Summer 1995, Pages 143-166. Elsevier Ltd.. 
  20. ^ Childhood Sex Abuse Increases Risk for Drug Dependence in Adult Women. NIDA Notes, National Institute of Drug Abuse, volume 17, no. 1. National Institutes of Health (April 2002).
  21. ^ Freyd, J.J., Putnam, F.W., Lyon, T.D., Becker-Blease, K. A., Cheit, R.E., Siegel, N.B., & Pezdek, K. (2005). "The science of child sexual abuse". Science 308: p501. doi:10.1126/science.1108066+. PMID 15845837. 
  22. ^ Dozier, M., Stovall, K.C., & Albus, K. (1999) Attachment and Psychopathology in Adulthood. In J. Cassidy & P. Shaver (Eds.). Handbook of Attachment (pp. 497–519). NY: Guilford Press, ISBN 1572308265
  23. ^ 23.0 23.1 Kendall-Tacket, K. A., Williams, L. M., & Finkelhor. D. (1993). Impact of Sexual Abuse on Children: A Review and Synthesis of Recent Empirical Studies. Psychological Bulletin, 1993, Vol. 113, No. 1, 164-180. - also published in Hertzig, Margaret E.; Ellen A. Farber (1994). Annual progress in child psychiatry and child development 1994. Psychology Press, p321–356. ISBN 0876307446. 
  24. ^ Gauthier, L., Stollak, G., Messe, L., & Arnoff, J. (1996). Recall of childhood neglect and physical abuse as differential predictors of current psychological functioning. Child Abuse and Neglect 20, 549-559.
  25. ^ Briere, J. (1992). Methodological issues in the study of sexual abuse effects, Journal of Consulting and Clinical Psychology, p. 199.
  26. ^ 26.0 26.1 Kendler, K. S., Bulik, C. M., Silberg, J., Hettema, J. M., Myers, J., & Prescott, C. A. (2000). "Childhood sexual abuse and adult psychiatric and substance use disorders in women: An epidemiological and cotwin control analysis," Archives of General Psychiatry, 57, 953-959.
  27. ^ Briere, J., & Elliott, D.M. (1993). "Sexual abuse, family environment, and psychological symptoms: On the validity of statistical control," Journal of Consulting and Clinical Psychology, 61, 284-288.
  28. ^ Caffaro-Rouget, A., Lang, R. A. & vanSanten, V. (1989). The impact of child sexual abuse. Annals of Sex Research, 2, 29-47.
  29. ^ Mannarino, A. P. & Cohen, J. A. (1986). A clinical-demographic study of sexually abused children. Child Abuse and Neglect, 10, 17-23.
  30. ^ Tong, L., Oates, K. & McDowell, M. (1987). Personality development following sexual abuse. Child Abuse and Neglect, 11, 371-383.
  31. ^ Conte, J. & Schuerman, J. (1987b). The effects of sexual abuse on children: A multidimensional view. Journal of Interpersonal Violence, 2, 380-390.
  32. ^ Bulick, C. M., Prescott, C. A., & Kendler, K. S. (2001). "Features of childhood sexual abuse and the development of psychiatric and substance use disorders," British Journal of Psychiatry, 179, 444-449.
  33. ^ Romans, S., Martin, J., Anderson, J., et al. (1995). "Factors that mediate between child sexual abuse and adult psychological outcome," Psychological Medicine, 25, 127-142.
  34. ^ Spaccarelli, S. & Kim, S. (1995). "Resilience criteria and factors associated with resilience in sexually abused girls," Child Abuse and Neglect, 19, 1171–1182.
  35. ^ Chu, J; Frey L, Ganzel B, Matthews J (May 1999). "Memories of childhood abuse: dissociation, amnesia, and corroboration.". Anerican Journal of Psychiatry 156 (5): 749–55. PMID 10327909. 
  36. ^ American Psychiatric Association (1994). Diagnostic and statistical manual of mental disorders: DSM-IV. Washington, DC: American Psychiatric Association. ISBN 0890420610. 
  37. ^ Mullen PE, Martin JL, Anderson JC, Romans SE, Herbison GP (1996). "The long-term impact of the physical, emotional, and sexual abuse of children: a community study". Child Abuse Negl 20 (1): 7–21. doi:10.1016/0145-2134(95)00112-3. PMID 8640429. 
  38. ^ Mullen, P. & Fleming, J. (1998). "Long-term effects of child sexual abuse," Issues in child abuse prevention (9). Australia: National Child Protection Clearing House.
  39. ^ Nelson EC, Heath AC, Madden PA, et al. (2002). "Association between self-reported childhood sexual abuse and adverse psychosocial outcomes: results from a twin study.," Archives of General Psychiatry, 59:139–145
  40. ^ Kendler, K. S., Bulik, C. M., Silberg, J., Hettema, J. M., Myers, J., & Prescott, C. A. (2000). "Childhood sexual abuse and adult psychiatric and substance use disorders in women: An epidemiological and cotwin control analysis," Archives of General Psychiatry, 57 , 953-959.
  41. ^ Rind, B. & Tromovitch, P. (1997). "A meta-analytic review of findings from national samples on psychological correlates of child sexual abuse". Journal of Sex Research, 34, 237-255.
  42. ^ US Congress (1999). Whereas no segment of our society is more critical to the future of human survival than our children (PDF). 106th Congress, Resolution 107.
  43. ^ Russell, D. (1999). The secret trauma: Incest in the lives of girls and women. New York: Basic Books. Cited in Stanley (2004).
  44. ^ James F. Anderson; Nancie J. Mangels; Adam Langsam (2004) "Child Sexual Abuse: A Public Health Issue," Criminal Justice Studies, Volume 17, Issue 1 March 2004.
  45. ^ Marcia E. Herman-Giddens, et al., "Underascertainment of Child Abuse Mortality in the United States," Journal of the American Medical Association 1999;282:463-467 (1999)
  46. ^ 46.0 46.1 De Jong, AR (1985). "Vaginitis due to Gardnerella vaginalis and to Candida albicans in sexual abuse," Child Abuse Negl, 9, 27-29.
  47. ^ Developing Mind, Daniel Siegel, Guilford Press, 1999
  48. ^ Perry, Bruce (2007). The Boy Who Was Raised As a Dog. ISBN 0465056520
  49. ^ Ito Y, Teicher MH, Glod CA, et al.: "Preliminary evidence for aberrant cortical development in abused children: a quantitative EEG study," The Journal of Neuropsychiatry and Clinical Neurosciences, 10:298–307
  50. ^ Teicher MH, Glod CA, Surrey J, et al.: Early childhood abuse and limbic system ratings in adult psychiatric outpatients. J Neuropsychiatry Clin. Neuroscience 1993; 5:301–306
  51. ^ Teicher, Martin H. (2002). "Scars That Won't Heal: The Neurobiology of Child Abuse", Scientific American magazine.
  52. ^ Navalta, Carryl P., et al. (2006). "Effects of Childhood Sexual Abuse on Neuropsychological and Cognitive Function in College Women," The Journal of Neuropsychiatry and Clinical Neurosciences, 18:45-53
  53. ^ 53.0 53.1 Dorais, Michel; Translated by Isabel Denholm Meyer (2002). Don't Tell: The Sexual Abuse of Boys. McGill-Queen's Press, p24. ISBN 0773522611. 
  54. ^ Barabara E. Bogorad, Psy.D., A.B.P.P.,Founder and Former Director, Sexual Abuse Recovery Program Unit South Oaks Hospital, New York. Sexual Abuse:Surviving the Pain. The American Academy of Experts in Traumatic Stress, Inc..
  55. ^ 55.0 55.1 Turner, Jeffrey S. (1996). Encyclopedia of Relationships Across the Lifespan. Greenwood Publishing Group, p92. ISBN 031329576X. 
  56. ^ Courtois, Christine A. (1988). Healing the Incest Wound: Adult Survivors in Therapy. W. W. Norton & Company. ISBN 0393313565. 
  57. ^ Goldman, R., & Goldman, J. (1988). The prevalence and nature of child sexual abuse in Australia. Australian Journal of Sex, Marriage and Family, 9(2), 94-106;
  58. ^ Finkelhor, D. (1979). Sexually victimised children. New York: Free Press
  59. ^ Cawson, P., Wattam, C., Brooker, S., & Kelly, G. (2000). Child maltreatment in the United Kingdom: A study of the prevalence of abuse and neglect. London: National Society for the Prevention of Cruelty to Children.
  60. ^ Gries, L., Goh, D., Andrews, M., Gilbert, J., Praver, F., & Stelzer, D. (2000). Positive reaction to disclosure and recovery from child sexual abuse. Journal Of Child Sexual Abuse, 9(1), 29-51.
  61. ^ Kogan, S. (2005). The Role of Disclosing Child Sexual Abuse on Adolescent Adjustment and Revictimization. Journal Of Child Sexual Abuse, 14(2), 25-47.
  62. ^ Arata, C. (1998). To tell or not to tell: Current functioning of child sexual abuse survivors who disclosed their victimization. Child Maltreatment, 3(1), 63.71.
  63. ^ 63.0 63.1 Palmer, S., Brown, R., Rae-Grant, N., & Loughlin, J. M., (1999). Responding to children's disclosure of familial abuse: what survivors tell us. Child Welfare, 2(78), 259-282.
  64. ^ Ullman, S.E. (2003). Social reactions to child abuse disclosure: A critical review. Journal of Child Sexual Abuse, 12, 89-121.
  65. ^ Roesler, T.A. (1994). "Reactions to disclosure of childhood sexual abuse: the effect on adult symptoms." Journal of Nervous and Mental Disease. 182, 618-624.
  66. ^ "Responding To Child Sexual Abuse." American Academy of Child & Adolescent Psychiatry.
  67. ^ Cynthia Winn; Anthony J. Urquiza (2004). Treatment For Abused And Neglected Children: Infancy To Age 18 - User Manual Series. Diane Pub Co. ISBN 0-7881-1661-4. 
  68. ^ Childhood sexual abuse and psychiatric disorder in young adulthood: Prevalence of sexual abuse and factors associated with sexual abuse," Fergusson, D. M., Lynskey, M. T., and Horwood L. J. (1996) Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 35(10), 1355-64.
  69. ^ Joint Submission by The Office of the Governor C.L. Butch Otter, Governor and The Office of the Attorney General Lawrence Wasden, Attorney General January, 2008. The Prosecution of Child Sexual Abuse in Idaho July 1, 2006–June 30, 2007 (pdf). Retrieved on 2008-01-28.
  70. ^ Idaho Releases Yearly Report on Sexual Abuse, KPVI.com, Suzanne Hobbs
  71. ^ The myth of innocence: sexual scripts and the recognition of child sexual abuse by female perpetrators . The Journal of Sex Research, Vol, 40, No, 3, 2003: pp. 303–314, Denov, M, S. (2003)
  72. ^ Educator Sexual Misconduct: A Synthesis of the Literature", U.S. Department of Education, 2004, p25, Shakeshaft, C.
  73. ^ Maletzky, B.M. (1993). "Factors associated with success and failure in the behavioral and cognitive treatment of sexual offenders," Annals of Sex Research, 6, 241-258.
  74. ^ Ward, T., Hudson, S. M., & Marshall, W. L. (1995). "Cognitive distortions and affective deficits in sex offenders: A cognitive deconstructionist interpretation," Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, 7, 67-83.
  75. ^ Groth, A. Nicholas & Birnbaum, H. Jean (1978). "Adult sexual orientation and attraction to underage persons," Archives of Sexual Behavior Vo. 7, No. 3, 175-181
  76. ^ Holmes, Ronald M.; Holmes, Stephen T. (2002-03-12). Profiling Violent Crimes: An Investigative Tool. Thousand Oaks, CA: Sage Publications, Inc. ISBN 9780761925934. 
  77. ^ Pedophilia and Psychological Profiling
  78. ^ "Pedophilia". Psychology Today. Sussex Publishers, LLC (7 September 2006).
  79. ^ E L Rezmovic ; D Sloane ; D Alexander ; B Seltser ; T Jessor (1996). Cycle of Sexual Abuse: Research Inconclusive About Whether Child Victims Become Adult Abusers (PDF). US Government Accountability Office General Government Division United States.
  80. ^ Okami, P. & Goldberg, A. (1992) "Personality correlates of pedophilia: Are they reliable indicators?," Journal of Sex Research, 29, 297-328. "This is a particularly important point because most data suggest that only a relatively small portion of the population of incarcerated sexual offenders against minors consists of persons for whom minors (particularly children) represent the exclusive or even primary object of sexual interest or source of arousal."
  81. ^ Howells, K. (1981). "Adult sexual interest in children: Considerations relevant to theories of aetiology," in Cook, M. & Howells, K. (eds.), Adult sexual interest in children, 55-94.
  82. ^ Hanson RK, Steffy RA, Gauthier R (August 1993). "Long-term recidivism of child molesters". J Consult Clin Psychol 61 (4): 646–52. doi:10.1037/0022-006X.61.4.646. PMID 8370860. 
  83. ^ Frisbie, L.V. (1965). Treated sex offenders who reverted to sexually deviant behavior. Federal Probation
  84. ^ Gray, A., Pithers, W.D., Busconi, A., & Houchens, P. (1999). Developmental and etiological characteristics of children with sexual behavior problems: Treatment implications. Child Abuse & Neglect, 23, 601– 621.
  85. ^ Alison Gray et al. (October, 1997). Children with sexual behavior problems and their caregivers: Demographics, functioning, and clinical patterns,” Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, Volume 9, Number 4 / October, 1997, p. 267-290.
  86. ^ Bromberg, D. S., & Johnson, B. T. (2001). "Sexual interest in children, child sexual abuse, and psychological sequelae for children," Psychology in the Schools, 38(4), 343-355.
  87. ^ Wieckowski, E., Hartsoe, P., Mayer, A., & Shortz, J. (1998). Deviant sexual behavior in children and young adolescents: Frequency and patterns. Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, 10, 293–303.
  88. ^ "{{{title}}}" (1994): 57 –65.  in Sinason, Valerie (1994). Treating Survivors of Satanist Abuse. New York: Routledge. ISBN 0-415-10542-0. 
  89. ^ Kendall-Tacket, K.; Meyer Williams, L. and Finklehor, D. (1993). "Impact of child sexual abuse: a review". Psychological Bulletin 113: 164–180. doi:10.1037/0033-2909.113.1.164. 
  90. ^ 90.0 90.1 Finkelhor, D. (January - February 1993). "Epidemiological factors in the clinical identification of child sexual abuse.". Child abuse and neglect 17 (1): 67–70. doi:10.1016/0145-2134(93)90009-T. PMID 8435788. 
  91. ^ Juliette D. G. Goldman and Usha, K. Padayachi, "Some Methodological Problems in Estimating Incidence and Prevalence in Child Sexual Abuse Research". Journal of Sex Research, Nov, 2000[1]
  92. ^ Gorey, Kevin (April 1997). "The prevalence of child sexual abuse: Integrative review adjustment for potential response and measurement biases". Child abuse and neglect 21 (4): 391–398. doi:10.1016/S0145-2134(96)00180-9. 
  93. ^ Baker, AW; Duncan, SP (1985). "Child sexual abuse: a study of prevalence in Great Britain.". Child Abuse and Neglect 9 (4): 457–67. doi:10.1016/0145-2134(85)90054-7. PMID 4084825. 
  94. ^ Rind, B; Tromovitch, P., & Bauserman, R. (1998). "A meta-analytic examination of assumed properties of child sexual abuse using college samples.". Psychological Bulletin 124 (124): 22–53. doi:10.1037/0033-2909.124.1.22. 
  95. ^ ACF Questions and Answers Support. Administration on Children and Families. US Department of Health and Human Services. Retrieved on December 26 2007.
  96. ^ Child Maltreatment 2005. Administration on Children and Families. US Department of Health and Human Services. Retrieved on December 26 2007.
  97. ^ Herman, Judith (1981). Father-Daughter Incest. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 282. ISBN 0-674-29506-4. 
  98. ^ Sariola, H. & Uutela, A. (1996). The prevalence and context of incest abuse in Finland. Child Abuse & Neglect, Volume 20, Issue 9, September 1996, Pages 843-850.
  99. ^ Keuhnle, K., Assessing Allegations of Child Sexual Abuse, Professional Resources Press, Sarastota, FL, 1996
  100. ^ pg7., In. Keuhnle, K., Assessing Allegations of Child Sexual Abuse, Professional Resources Press, Sarastota, FL, 1996
  101. ^ 101.0 101.1 Shakeshaft, C, "Educator Sexual Misconduct: A Synthesis of the Literature", U.S. Department of Education, 2004
  102. ^ Watkins, B. & Bentovim, A. (1992). The sexual abuse of male children and adolescents: a review of current research. Journal of Clinical Psychology & Psychiatry, 33(10), 197-248 [2]
  103. ^ Shakeshaft, C, "Educator Sexual Misconduct: A Synthesis of the Literature", U.S. Department of Education, 2004, p22.
  104. ^ PDF באתר משטרת ישראל
  105. ^ PDF באתר משטרת ישראל
  106. ^ נתונים באתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל
  107. ^ ניר הופמן, דו"ח: 1 מכל 7 ילדים קיבל באינטרנט הצעות מגונות מבגירים, אתר nana10, ‏19 ביוני 2007
  108. ^ United Nations HIV/AIDS Fact Sheet, United Nations Development Programme, 2002.
  109. ^ South African Men Rape Babies as "Cure" for AIDS, Jane Flanagan, Daily Telegraph (UK), November 11, 2001.
  110. ^ Yen, Cheng-Fang; Yang, Mei-Sang; Yang, Ming-Jen; Su, Yi-Ching; Wang, Mei-Hua; Lan, Chu-Mei (2008). "Childhood physical and sexual abuse: Prevalence and correlates among adolescents living in rural Taiwan," Child Abuse & Neglect, 32(3), 429-438
  111. ^ 111.0 111.1 Study on Child Abuse: India 2007 (PDF). Published by the Government of India, (Ministry of Women and Child Development).
  112. ^ Women's Rights by Amy Steiner. Georgetown University.
  113. ^ Budget Analysis for Child Protection (PDF). Published by the Government of India, (Ministry of Women and Child Development).
  114. ^ Amazon.com: Trauma and Recovery: Judith Lewis Herman: Books
  115. ^ Trauma and Recovery: Praise, Table of Contents, & Excerpts. Jim Hopper, Ph.D. with the author and publisher's permission (2008-03-23).
  116. ^ Herman, Judith Lewis (1997). Trauma and recovery: The aftermath of violence from domestic abuse to political terror. Basic Books. 
  117. ^ [3]"When A Girl Student Stands Up and Wins," Women News Network - WNN, August 11, 2008

ראו גם

תיאור קצר: ערך זה סוקר את ההיסטוריה ותופעה שמאחורי התעללות מינית בילדים.
מילות מפתח: התעללות מינית בילדים, פגיעה בילדים, תקיפת ילדים, אונס ילדים, פדופיליה.

אוחזר מתוך "https://www.wikisex.co.il/w/index.php?title=התעללות_מינית_בילדים&oldid=16928"