אונס

ערך זה עוסק בעבירת מין. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אונס (פירושונים).

הבולגרית המעונה, קונסטנטין מקובסקי, 1877

אונס הוא ביצוע יחסי מין תוך כדי כפייה, בניגוד לרצונו של הקורבן. הקורבן יכול להיות גבר או אישה, והתוקף, המכונה אנס, יכול גם הוא להשתייך לאחד משני המינים, אם כי המקרה הנפוץ הוא אונס אישה בידי גבר.

סוגי אונס

ניתן לסווג את האונס בהתאם למינו של הקורבן ומינו של התוקף. רוב מקרי האונס מבוצעים בידי גברים; חלק ניכר מהקורבנות הם נשים. אונס שנעשה על ידי קבוצת אנשים, קרוי אונס קבוצתי.

קיימים מקרי אונס הכרוכים בגילוי עריות. עם השנים חלה עליה בדיווחים על התעללות מינית מצד קרוב משפחה מדרגה ראשונה, הורה, אח או בן. נראה שמקרים רבים, שהיו מטואטאים בעבר מתחת לשטיח, הולכים ומתגלים. על הפולמוס באשר לאמינות תלונות בבגרות על התעללות מינית שנחוותה בילדות, ראו ערך זיכרון אנושי.

סוג נוסף של אונס הוא זה המתבצע במסגרת פעילות מלחמתית. באופן כללי, אונס מלווה מלחמות רבות. התורה לא אסרה כליל את אונס המלחמה (דברים כ״א, י״א - י״ד), אך היא הציבה על כך הגבלות, שעל טיבן המדויק חלוקים הפרשנים.

לפי כמה מחקרים, שיעור הנשים שחוו אונס עולה על עשרה אחוזים. בקרב ילדים שיעור הנאנסים והנאנסות שווה, אולם בקרב מבוגרים נשים נאנסות יותר מגברים. ברבים מהמקרים לא מדווח האונס לרשויות, לעתים בשל היותו של האנס בן זוג קבוע של האישה. מחקרים מראים כי בישראל רוב מקרי האונס (כ-80 אחוז מהם) אינם מתרחשים על ידי אנשים זרים, כי אם על ידי אנשים המוכרים לקרבן .

בחוקי מדינת ישראל

בחוקי מדינת ישראל, אונס הוא עבירת מין הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לפות של האישה, ללא הסכמתה החופשית (חוק העונשין, סעיף 345).

לפי ההגדרה בחוק, פעולת האונס מופנית אך ורק כלפי נשים. תקיפה מינית של גבר אינה מוגדרת בחוק כאונס אלא כביצוע מעשה סדום (חוק העונשין, סעיף 347). ברובם המכריע של המקרים מבצע האונס הוא זכר, אך נרשמו גם מקרים שבהם נשים אנסו.

קיום יחסי מין עם קטין מוגדר על פי החוק כאונס, אף אם הקטין רצה בו לכאורה (זהו אונס סטטוטורי). עם זאת, אין מקובל להגדיר קטין בהקשר זה כבן פחות מ-18, אלא כילד או נער הנמצאים לפני גיל מסוים הקבוע בחוק, שנקרא "גיל ההסכמה". יחסי מין מרצון בין שני קטינים לא נחשבים בדרך כלל לאונס. גם בהגדרה זו נכללים רק גברים.

שאלת הגבול, כלומר באיזה נסיבות קיום יחסי מין ייחשב כאונס ובאיזה נסיבות לא ייחשב ככזה, הובאה פעמים רבות להחלטתו של בית המשפט. בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון‏‏ נקבע שמצב שבו החלו בני זוג לקיים יחסי מין בהסכמה, ותוך כדי כך דרשה האישה בצורה מפורשת לחדול מכך והגבר לא נענה לדרישה זו, גם הוא אונס.

סמי אונס

כיום קיימים סמי אונס שונים, המבטלים את כוח הקרבן להתנגד. חומרים אלה, מוגנבים לרוב למשקה של הקורבן, וגורמים לו לאבד את ההכרה. לרוב הקורבן מתעורר עם תחושה מוזרה, ולעתים קרובות אינו מודע לכך שעבר אונס, וודאי אינו יכול לתאר את התוקף. יחד עם זאת, ההשפעות הפסיכולוגיות של מקרים אלה, חמורות במידה דומה. לקורבן לרוב יש זיכרונות מודחקים מהאירוע, השפעת החומר המרדים, אף היא ניכרת עליו פסיכולוגית, וכיוון שאינו יכול לתאר את הסיטואציה, הוא יתקשה לתת לה פרשנות, שתקל על יכולתו לחוש שוב שליטה בחייו. החומרים שנעשה בהם שימוש לרוב אסורים לשימוש כסמים מסוכנים.

מניעים לאונס

חוקרים מאסכולות פסיכולוגיות ופילוסופיות שונות ניסו להבין אם קיימים מניעים אוניברסליים שגורמים לאדם להפוך לאנס.

גישות פסיכופתולוגיות

הגישות הפסיכופתולוגיות רואות את מבצע האונס כאלים מטורף (Rape Fient) הנדחף על ידי כוחות שלא ניתן להשתלט עליהם. ראייה זו הביאה לחקיקה בשנות ה-30 ושנות ה-40 נגד "פסיכופאתים מיניים". הגישה מדגישה בעיות פסיכולוגיות באישיותו של האנס ומסבירה אונס במושגים כמו "פרברסיה" בפסיכואנליזה, סופר אגו חלש, תסביך אדיפוס לא פתור, תסביך סירוס, נחיתות מינית, והומוסקסואליות לטנטית. אולם חוקרים מגישה זו התקשו להסביר את תופעת עבירות המין בגורמים קליניים חד משמעיים. פסיכוזות אובחנו רק בקרב 1-5% מעברייני המין. עקב ממצאים אלו החלו להשתמש באבחנות כמו "נטיות סוציופאתיות" ו"הפרעת אופי".

גישות סוציולוגיות

הגישות הסוציולוגיות הסבירו פשע במונחי השפעת הסביבה, הקבוצה ותת התרבות, ובעזרת מונחים כמו עיור, מנגנוני למידה וליקויים במערכת הפיקוח. הסוציולוגים טענו כי האונס נפוץ בקרב קבוצות שהנורמות ההתנהגותיות שלהן אינן שוללות זאת, למשל בתת-התרבות של המעמד הנמוך, בקרב מהגרים ובקבוצות אתניות מסוימות. הטענה היא כי ישנו צידוק לאלימות בתרבות הרחבה, לרבות באמצעי התקשורת ובאוכלוסייה כולה.

גישות אלו מדגישות את הנורמליות של מבצעי האונס, ורומזות לתאוריה של החוקרים סייקס ומצא הטוענת שעבריינים שותפים למערכת הערכים הנורמטיבית בחברה, ועל פיה משתמשים בטכניקות נטרול להצדקת מעשיהם. בארצות הברית מצאו קשר בין שיעורי האונס בחברה לבין מידת אי השוויון בין המינים, נפיצות הפורנוגרפיה, חוסר היציבות החברתית, עיור, פערים בכלכלה ואבטלה.

הגישה הפמיניסטית

לפי הגישה הפמיניסטית, גברים אונסים נשים על מנת לשמר את תחושת העליונות הגברית ואת נחיתות מעמדן של הנשים. כלומר, אונס הוא תוצאה של מסורות חברתיות ממושכות, בהן לגבר יש דומיננטיות פוליטית וכלכלית. האונס תלוי ישירות במעמדן הפוליטי והכלכלי של נשים באותה תרבות. בחברות רבות קיימת התייחסות אל נשים כאל רכוש השייך לגבר. נוצר תהליך של היזון חוזר: אי-השוויון בין המינים משפיע על האינטראקציה בין גברים ונשים. הפחד מאונס משפיע על נשים להגביל את עצמן לפעילויות בטוחות, בהן הקשר עם גברים זרים הוא מינימלי או מוגבל לתנאים בטוחים, וכך מוגבלת הצלחתן ומשתמר אי-השוויון.

הנורמות התרבותיות מכינות את האישה להיות נאנסת (סוציאליזציה לתפקיד הקורבן): עליה להיראות רצויה, פסיבית, כנועה ולהמעיט בהתנגדות. הסטריאוטיפים הקיימים מחלקים נשים לאלו הראויות להגנה (אם, אחות, רעיה - המתנהגות "כראוי") ואלו "המופקרות" (היוזמת, הרווקה, הפעילה מינית). הסטריאוטיפים נותנים לגיטימציה לאונס ויוצרים אשמה אצל הקורבן.

פורנוגרפיה וזנות הם שני תחומים שבאמצעותם משמרים הגברים את נחיתותן של הנשים, משום שהם מובילים לדה-הומניזציה של נשים ולתפיסתן כחפץ מיני, ובכך תורמים לשיעורי האונס הגבוהים. הגישה טוענת כי מקרי האונס יופחתו במספר דרכים: החמרה בענישה, השגת שוויון בין המינים במונחים סוציו-אקונומים, והעלאת מודעות ומקורות תמיכה בקורבנות.

על פי הגישה הפמיניסטית, הסיפוק המיני אינו המניע לאונס, אלא האמצעי. המניע הוא אלימות לשם שימור העליונות והפיקוח הגברי על נשים. אונס הוא מעשה פסאודו-מיני, המונע על ידי תשוקה לכוח ושנאת נשים. גישה פמיניסטית רדיקלית, מציגה החוקרת סוזן בראונמילר, מחברת הספר "בניגוד לרצוננו, נשים, גברים ואונס" (1975), שטענה כי "אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד מתמיד".

גישת הלמידה החברתית

אלימות נגד נשים, ובתוכה אונס, הם תוצאה גם של מסורות חברתיות (השפעה חברתית) וגם של ניסיון אישי, כששני אלו מתווכים על ידי תפישת תפקידי המין ועל ידי עמדות הקושרות בין אלימות ומין במוחו של הגבר. (גישה זו משלבת בין הגישה הפמיניסטית וגישתו של התאורטיקן אלברט בנדורה לאלימות).

לפי תאוריה זו, חשיפה עקבית לגירוי כלשהו - תיצור עמדות ותחושות חיוביות כלפי אותו הגירוי. בנדורה טען כי אלימות נלמדת באמצעות חיזוקים וחיקוי (Modeling). המודלים לחיקוי אלימות באים משלושה מקורות: קשרים ראשונים (משפחה וחברים), תרבות או תת-תרבות אליה שייכים, ואמצעי תקשורת ההמונים. אמצעי תקשורת ההמונים מלמדים בפועל דרכי אלימות, מתעלמים מהמעצורים והמגבלות החברתיות נגד אלימות, יוצרים דה-סנסיטיזציה לאלימות, ומלמדים דרכי נטרול ורציונליזציה לאלימות. על פי גישה זו, פורנוגרפיה מגבירה נטייה לאנוס, עמדות שתומכות בביצוע אונס, ועמדות שתומכות באלימות כלפי נשים. אונס הוא התנהגות אלימה הנלמדת באמצעות 4 תהליכים הקשורים ביניהם:

• חיקוי - חיקוי של אלימות ואונס כפי שנצפו במציאות או בתקשורת - The Modeling Effect.
• קישור בין אלימות ומין - עקב הופעתם יחד באותו ההקשר - Sex-Violence Linkage.
• חזרה על מיתוסים לגבי אונס - למשל: "נשים רוצות / מגיע להן להיאנס" - Rape Myth.
• והורדת רגישות לכאב, לפחד, להשפלה הקשורים באלימות מינית - Desensitization Effect.

הגישה הביולוגית

לפי גישה זו גורמים ביולוגיים מסבירים את הסטייה המינית: כמות גבוהה מדי של ההורמון הגברי טסטוסטרון TST (הקשור לדחפי מין) היא גורם אפשרי לאונס. בנוסף, תומכי גישה זו עוסקים בחיפוש אחר אזור במוח (בהיפותלמוס) הקשור להתנהגות מינית. הם מציעים דרכי התערבות לדיכוי הדחף המיני של אנסים מסוכנים: סירוס כירורגי (ניתוח הסרת אשכים) וסירוס כימי-הורמונאלי (תרופות אנטי הורמונאליות מדכאות TST). אולם, בנורבגיה נהגו במשך 25 שנה לסרס עברייני מין ולא הקטינו בכך את הרצידיביזם, היות שהגירוי המוחי הגורם ליצר המין החזק, אינו נעלם עם הסירוס.

הגישה האבולוציונית

הגישה האבולוציונית רואה באונס אקט מיני בעיקרו, הנובע מדחף הרבייה האבולוציוני. בתקופה בה נחלשה התשוקה המינית של הנשים - החלה השליטה הגברית המינית, שאונס הוא אחד מתוצאותיה. אונס נובע מסלקציה טבעית: המיון הטבעי היה לטובת הזכרים האלימים יותר, שנטו להשתמש בכפייה לשם כיבושים מיניים. גברים אלו השאירו יותר צאצאים והורישו להם תכונה למין אלים. השקעת זמן ואנרגיה בתהליך ההולדה של יונקים שונה אצל זכרים ונקבות: האישה יכולה ללדת מספר פעמים מוגבל, ונוטה להדגיש טיפול בתינוקות, ולכן שואפת לגבר אחד שייטפל בצאצאים. נוצרה אצלה תגובה א-מינית (בעיקר לגברים שלא הראו רצון למחויבות כזו). לעומתה, היונקים הזכרים, עקב אי יכולתם ללדת, ועקב תחושת נחיתות הנובעת מביטחון נמוך באבהותם, נוטים לכיבושים מיניים רבים ככול האפשר, להבטחת הפצת זרעם, ומכאן נטייתם לאנוס. כך נוצר מתח בין הגישות האופטימליות של נשים וגברים כלפי הפריה והולדה, ומתח זה הביא לתופעת האונס.

הגישה האינטגרטיבית

הגישה האינטגרטיבית מנסה לשלב חלק מהגישות שהוצגו ומדגישה ארבעה גורמים:

1. גורמים מוטיבציוניים: שני דחפים בבסיס האונס - הדחף המיני והדחף לבעלות ושליטה. לא ניתן לבודד את השפעתם ולקבוע באיזו מידה כל אחד מהם תורם לאונס. שני הדחפים שוכנים בהיפותלמוס. הצורך לשליטה קיים גם אצל נשים (באהבה ובקנאה) אך הביטוי שלו שונה. לפי טענה זו, קיימות הוכחות לכך שהדחף לבעלות ושליטה הוא בבסיס האונס: בעבר אונס נחשב לעבירת רכוש (לכן רווחו מנהגים כחטיפת נשים ופיצוי כספי לאבי הנערה), ובנוסף, זכרים יונקים (וגם אחוז קטן מהאנסים) מסמנים בשתן את קורבנותיהם כביטוי להשפלה ובעלות. דוגמה לכך היא אונס גברים בכלא, שעל פי מחקרים, למעלה מעשרה אחוזים מהאסירים בארצות הברית נופלים לו קורבן. סוג אונס זה, המבוצע על ידי גברים שאינם הומוסקסואלים בדרך כלל, מתבצע על רקע מאבקי כוח ברורים. מעשי אונס אלו הם בדרך כלל אלימים במיוחד.
2. גורמים נלמדים: השיטה בה נוקט הגבר לאנוס היא נלמדת בעיקרה. היא נלמדת בעיקר דרך התניה אופרנטית (ניסוי וטעיה - הגבר מנסה לאנוס, מצליח, מקבל חיזוק חיובי ומנסה שוב) ומעט באמצעות חיקוי וגורמי עמדה (כמו מיתוסים במדיה ובפורנוגרפיה). האלימות הקשורה באונס אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא הטקטיקה הנלמדת, כשגברים מסוימים חשופים יותר ללמידה.
3. גורמים אבולוציוניים: הסלקציה הטבעית יצרה נשים מונוגמיות וגברים הטרוגמים. לגברים יש דחפים מיניים חזקים ודחף לבעלות ושליטה על מספר בנות זוג, מה שמניע אותם לאנוס.
4. גורמים נוירו-הורמונליים: האנדרוגן והורמוני מין אחרים יוצרים דחפים מיניים כלפי מספר שותפים מיניים. ככול שיהיו לגברים יותר הורמונים - דחפים אלו יהיו בעוצמה ובתדירות גבוהות יותר ויובילו לאונס.

ביקורת על הגישות השונות

הביקורת על תאוריות אלו היא הקושי לתקף אותן מבחינה מדעית. אולם, גם ברמה התאורטית, לא ברור מה מניע אדם לכפות את עצמו מינית על אדם אחר. אם זו באמת נטייה ביולוגית אבולוציונית של גברים - מדוע רק מיעוט מבין הגברים אונסים?; אם מדובר בדחף לשליטה ובעלות - מדוע הוא מקבל ביטוי שונה אצל גברים ונשים, ובקרב בני אדם שונים?; אם אונס הוא אכן דפוס הנלמד בלמידה חברתית - מדוע רוב האנשים מפעילים מנגנוני פיקוח על מנת לא ליישם למידה זו?; אם אונס אכן מונע על ידי הצורך לשמר את העליונות והפיקוח הגברי על נשים - כיצד ניתן להסביר נשים המתעללות מינית בבגירים ובילדים?; אם מדובר במעשה המאפיין תת-קבוצות ותת-תרבויות באוכלוסייה - מדוע אונס מופיע בכל המעמדות, בכל הגילאים ובכל התרבויות מראשית ימי האנושות?

השפעת האונס על הקורבן

לאונס השלכות קשות על הבריאות הנפשית של הקורבנות. קורבנות אונס מדווחים על חרדות, סיוטים, דיכאון ותחושות של זיהום והשפלה, הנמשכים לאורך זמן (ראו גם הפרעת דחק פוסט טראומתית).

קורבנות אונס, תקיפה מינית והתעללות מינית נזקקים בדרך כלל לעזרה נפשית מסוג כלשהו. לעתים קרובות אדם שעבר אונס או התעללות מינית יסבול גם שנים רבות אחר כך מהשלכות פסיכולוגיות קשות, ובמיוחד אם אירוע ההתעללות אירע בילדות. בין ההשלכות האפשריות ישנם דיכאון, התקפי חרדה, ניסיונות התאבדות, דיסוציאציה (תחושת ניתוק מהגוף), הפרעות אכילה, התנהגות אובססיבית, פלאשבקים, בעיות זיכרון ובעיות ביצירת מערכות יחסים חברתיות, רומנטיות או מיניות. רבים מקורבנות האונס פונים לטיפול פסיכיאטרי, אולם לא תמיד יש צורך בכך ופעמים רבות גם טיפול פסיכולוגי יכול להועיל רבות. ישנן גם מספר טכניקות אלטרנטיביות לשיקום לאחר אונס.

מחקרים מראים שהפחד מאונס הוא אחד מפחדיהן הגדולים של נשים. פנטזיות מיניות נשיות יכולות לכלול אלמנטים של מין בכפייה, אך אלו רחוקות מלהיות פנטזיות על אונס.

האשמת הקורבן והאשמה עצמית

במקרים רבים, מופנית טענה (במיוחד כלפי נשים), כי האונס היה בהסכמתן, כאילו "ביקשו את האונס" או "הזמינו על עצמן את האונס". לתופעה זו מספר סיבות. המחקר מצביע על הקשרים תרבותיים רבים לטענה זו. בחברות מערביות, מצוינת תחושת האיום של המין הגברי, עם התעצמות המין הנשי בחברה, כגורם להאשמת נשים ב"הזמנת האונס". המספר הרב של מקרי אונס, בהן האישה הכירה את התוקף, מחזקת את העמדה שהאישה יכלה לצפות את התקיפה, ולכן להימנע ממנה. נטייה זו, אינה לוקחת בחשבון את האמון שנוצר במערכות יחסים אלה, ולכן את הנטייה להתעלם מסימני אזהרה, שבמקרים בהם האדם הוא זר, קל לשים לב אליהן.

עמדות מסורתיות שונות, טוענות כי נשים צריכות להיות תמיד בסביבה מוגנת, ולכן אינוסן הוא תוצר מתבקש של פעילות שנחשבת בעינינו יומיומית, כמו יציאה לבילוי או אפילו לשוק. בתרבויות אלה, לעתים קרובות, הפחד מהאישה המפתה, מייחס לאישה כוח רב משיש לה בסיטואציית האונס, ולכן מצדיק את "האשמת הקורבן". במקרים כאלה, הנרטיב המצוי בחברות אלה, מתאר גבר חסר אונים כנגד השפעתה של האישה המפתה.

בנוסף, יש לזכור כי בתרבויות שונות, האישה עדיין זוכה להתייחסות של רק מעט יותר מחפץ, ולכן כל משגל, בין עם רצונה ובין ללא רצונה עם בעלה אינו נחשב לאונס בתרבויות אלה. במקרים כאלה, אינוס שנעשה על ידי אדם שאינו בעלה של האישה, נתפס בפגיעה ברכושו של הבעל, ולכן בכבודו.

הסבר נוסף הוא ההסבר הפסיכואנליטי, לפיו החברה מתקשה להתמודד רגשית עם תופעת האונס ועם תחושת האשמה שמתעוררת בה בעקבותיו ולכן היא מכחישה את האונס על ידי אוטוסוגסטיה, לפיה הנאנסת הזמינה את האונס ולפיכך בעצם לא קרה באמת אונס ועל ידי כך היא מקלה על עצמה ריגשית להתמודד עם התופעה.

גורם נוסף לתופעה זו, היא הנטייה הפסיכולוגית להאשמה עצמית בסיטואציות של אונס. תופעה זו, גורמת לקורבן לחוש אחריות כלפי דבר שלא הייתה לו עליו כל שליטה (במקרה זו אונס). לעתים קרובות, בשל הפחד, סובל הקורבן משיתוק, ואינו יכול להתנגד כפי שהיה יכול בחיי היומיום. תופעה זו, מחריפה הן את הנטייה להאשמה עצמית, והן את הנטייה החברתית להאשים את הקורבן.

אונס הגברים, מכיל אלמנטים נוספים, המחזקים את הנטייה להאשמה עצמית. גברים שחוו אונס, בשל הדימוי החברתי של גברים כחזקים יותר, עשויים לחוש השפלה על כך שלא התנגדו. הנטייה להאשמה עצמית, במקרים כאלה, גורם לערעור זהותו המינית של הקורבן, ולכן מביאה לנטייה חזקה יותר להדחיק את המקרה, ולא לדווח עליו. יחד עם זאת, הנטייה החברתית להאשמת הקורבן, קטנה יותר במקרים אלה, שכן גברים אינם נתפסים ברוב החברות, כאובייקטים של פיתוי לגברים אחרים.

האשמת הקורבן, והנטייה להאשמה עצמית, נחשבות לאלמנטים שמפחיתים את הנטייה לחלוק את מקרה האונס עם אחרים, ומכאן מפחיתים את הנטייה לדיווח על אונס, להגשת תלונה ולקבלת עזרה רפואית ונפשית. נטייה זו, מחזקת את תחושת הבדידות של הקורבן, שאינו חש כי הוא יכול לחלוק את סיפורו עם אחרים, מתוך חשש מהאשמה, ומתוך תחושת בושה. תופעה זו מקשה הן על הטיפול בקורבן, והן על הטיפול באנס.

חשוב לציין כי המציאות האובייקטיבית, אינה מצדיקה לרוב את התחושה הזו. לרוב לקורבן האונס הייתה שליטה מועטה, אם בכלל, על הסיטואציה שבה נפגע, ולא ניתן היה לצפות מתוך הנסיבות את סיטואצית האונס. כמו כן, על אף כל הנסיבות שנאמרו לעיל, החברה המערבית נוטה לשלול את האשמת הקורבן, ולכן אינו צפוי לגינוי מצד החברה הסובבת אותו, ומשפחתו. יחד עם זאת, מקומות המגישים עזרה לנפגעי אונס, נוטים לשמור על דיסקרטיות, מתוך הבנה של התחושות המורכבות, שמלוות תופעה זו.

אונס במסגרת הנישואים

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיסקס ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ראיית יחסי המין בין בני זוג נשואים כדבר מקובל וטבעי הביאו להתייחסות שונה לאונס במסגרת הנישואים. כיום הדבר השתנה ואונס במסגרת הנישואים נחשב כאונס לכל דבר. יתרה מזאת, בית המשפט העליון פסק כי הזכות להפסיק את יחסי המין שמורה בכל עת - גם תוך כדי היחסים, ואי-היענות לדרישה להפסיק נחשבת גם היא לאונס.

גם בהלכה פוסק הרב שלמה גאנצפריד בספרו קיצור שולחן ערוך, כי: "לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה".‏‏‏‏

האונס בתנ"ך

לאונס אזכורים מפורסמים בתנ"ך, וכשהמקרא מעוניין להצביע על יחסי מין שנעשו בכפיה הוא ישתמש בשורש ע.נ.ה.

בין מעשי האונס ניתן למנות את מעשה דינה (בראשית ל"ד), מעשה פילגש בגבעה (ספר שופטים, פרקים יט-כא), מעשה אמנון ותמר (שמואל ב' י"ג). בכל המקרים הללו, מעשי האונס אינם עוברים בשתיקה, והפתרון שמציעה התורה (דברים כב, כח-כט: להשיא את הנאנסת לאנס) איננו ננקט. אצל דינה אחיה נוקמים והורגים את אנשי העיר שבה התבצע האונס. במעשה פלגש בגבעה, ישראל יוצאים למלחמת חורמה כנגד אנשי שבט בנימין, שאינם מוכנים להסגיר את האונסים. ואילו במעשה אמנון ותמר, אבשלום - אח תמר נוקם את נקמתה, ורוצח את אחיו אמנון.

התורה (דברים כ"ב, כ"ג והלאה) מבדילה בין אונס אישה נשואה (כולל נערה "מאורסה" - מי שהתקדשה אך טרם נישאה) ואונס רווקה. במקרה של אונס נערה מאורסה בעיר, גוזרת התורה מוות על האנס ועל הנאנסת, עם הנימוק: "אֶת-הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ". במקרה של אונס נערה מאורסה בשדה, גוזרת התורה מוות על האנס לבדו, ומנמקת: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ--כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". המפרשים מבארים כי גם בעיר, אם לא יכלה הנערה לצעוק, רק האנס חייב מיתה, ולהפך: אף בשדה, אם היו שם אנשים שיכלו להושיעה ולא צעקה, זה מצביע על רצונה ביחסים עם האנס.

לגבי רווקה, הפתרון שמציע המקרא לאונס הוא לקיחת הנאנסת לאישה בידי האנס (על פי הפרשנות המסורתית, אך ורק אם הנאנסת חפצה בכך) ופיצוי על מוהר הבתולים האבוד. בכך נפתרת בעייתה החברתית הקשה ביותר של הנאנסת בחברה המסורתית - הפיכתה לזיווג בלתי נחשק בעיני חתנים פוטנציאליים. כמו כן, יש ענישה של האנס בחיוב הנישואין לה ובאיסור לגרשה שלא מרצונה לאחר מכן.

ההסבר המקובל לפערים שבין הסנקציה העונשית הקלה המוטלת על אונס של רווקה לפי הדין המקראי לבין התגובה הפטאלית שננקטה בפועל בכל אחד ממקרי האונס המתוארים במקרא הוא שבדין המזרחי הקדום היו קיימות שתי מערכות נורמטיביות, החוק הכתוב והנוהג, כפי הנראה החוק הכתוב קבע סנקציה קלה על מעשה זה ואילו הנוהג חייב את אחי הנאנסת לרצוח את האנס.

התמודדות החברה עם תופעת האונס

עד שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים הייתה מוכרת כאמור התופעה של האשמת הנאנסת באונס, כיום תופעה זו נפוצה פחות, אולם עדיין דרכי ההתמודדות עם האונס מתרכזים בעיקר בהגשת סיוע ותמיכה לנאנסת ולא במציאת דרכים למנוע את האונס עצמו, או את התופעה כתופעה חברתית.

קישורים חיצוניים

• איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית 1202
• שוברות שתיקה, עזרה לנפגעות תקיפה מינית, אונס, הטרדה מינית ואלימות
• מקום, אתר לעזרה עצמית לנפגעי תקיפה מינית
• עפרית שפירא-ברמן, הסוד ועונשו - עיגון זכויותיהם של קורבנות אלימות מינית בחוק, באתר מכון "אנימה" פסיכותרפיה לנשים
• ענת גור, השלכות נפשיות ארוכות טווח בנשים נפגעות תקיפה מינית, באתר מכון "אנימה" פסיכותרפיה לנשים
• יהודה בלו, אונס בקרב בני אדם: האם הוא תוצר אבולוציוני?, באתר "רשימות מן התיבה הלבנה"
• גיל גרינגרוז, הבסיס האבולוציוני לאונס, בבלוג "הומו סאפיינס"
• דוד כפרי, בגידת המלאך: מדוע קשה לנשים להילחם נגד אנס, בבלוג "ידיים טובות"