שער הערווה

בפסל דוד של מיכלאנג'לו ניתן לראות את שער הערווה.

שְׂעַר הָעֶרְוָוה הוא שיער בחזית איברי המין הזכריים והנקביים, על המפשעה, ולעתים בחלק העליון והפנימי של הרגליים. אזורים אלו מוגדרים כאזור הערווה. על אף קיומו של שיער עדין באזור זה בילדות, המונח "שער ערווה" מתייחס דווקא לשיער העבה והארוך יותר שמתפתח בגיל ההתבגרות, המושפע מעלייה ברמת האנדרוגנים על העור באזור איבר המין. מסיבה זו, שער הערווה הוא חלק מהשיער האנדרוגני.

התפתחות שער הערווה

אזור איבר המין אצל הילדים והילדות מאוכלס בשיער דק ועדין בטרם הגיעם לבגרות מינית. בסולם שלבי טאנר, המתייחס לסוג השיער ואופן התפתחותו, מסווג שלב זה כשלב ראשון. בתגובה לעלייה ברמת האנדרוגנים בגוף בגיל ההתבגרות, אזור איבר המין מתחיל להצמיח שיער עבה יותר, ולעתים מתולתל יותר, בקצב הולך וגדל. התחלה זו של התפתחות שער הערווה מכונה בלעז "Pubarche". השינוי בכל זקיק שיער הוא פתאומי באופן יחסי, אך מידת ההתפרסות של שער הערווה באזור הערווה גדלה בהדרגתיות במשך שנים מספר.

אצל מרבית הנקבות מופיע שער הערווה לראשונה בקצות השפתיים הגדולות (שלב שני בשלבי טאנר), ומשם מתפשט מעלה לכֵּף הָעֶרְוָה (שלב שלישי) בשנתיים-שלוש הבאות, בסמוך לקבלת הווסת הראשון עבור מרבית הבנות. אצל מרבית הנשים הצעירות, בשנתיים שלאחר מכן ממשיך השיער להתפשט מטה, בכמות קטנה, אל החלק העליון של הירכיים ומעלה עם הקו עד לטבור.

אצל הזכרים, תחילת גדילתו של שער הערווה בשיער דליל על כיס האשכים או בבסיס העליון של הפין (שלב שני). בתוך שנה מספר השערות מסביב לבסיס הפין כה רבות עד כי אינן ניתנות לספירה (שלב שלישי). בתוך שלוש עד ארבע שנים מתמלא כל אזור הערווה בשער ערווה (שלב רביעי) שעה שהוא הופך לעבה וכהה יותר. עד השנה החמישית מתפשט השיער מטה לחלק העליון של הירכיים ומעלה לכיוון הטבור (שלב חמישי).

השיער ממשיך לגדול במרוצת השנים באזורים אחרים בגוף הרגישים לאנדרוגנים ולשיער האנדרוגני. אזורים אחרים אלו, בסדר גס בהתאם למידת רגישותם לאנדרוגנים ולשיער האנדרוגני, כוללים את בית השחי, אזור פי הטבעת, השפה העליונה, באזור קדמת האוזן (פיאות לחיים), סביב הפיטמה, באמצע בית החזה, החלק העליון של הצוואר - מתחת לסנטר, שאר החזה ואזור הזקן, גפיים וכתפיים, גב ועכוז.

באפשרותך לעיין בתמונה הבאה שהוסתרה מהסיבה הבאה: 'תמונה של אזור הערווה הנקבי'. בתמונה ניתן לראות שער ערווה אופייני של אשה

באפשרותך לעיין בתמונה הבאה שהוסתרה מהסיבה הבאה: 'תמונה של אזור הערווה הזכרי'. בתמונה ניתן לראות שער ערווה אופייני של גבר

על אף שניצני שער הערווה נחשבים לתחילתו או חלקו של תהליך הבגרות המינית, תחילת הופעתו של שיער זה (pubarche) מהווה תהליך עצמאי ונפרד מתהליך ההתבגרות של בלוטת המין, המובילה לבגרות מינית והפרייתית. שער הערווה יכול להתפתח באמצעות אנדרוגן של בלוטת יותרת הכליה אפילו כאשר השחלה והאשכים פגומים ולא פעילים.

קיימים הבדלים מעטים, אם בכלל, בבחינת גוף הגבר אל מול גוף האישה בהתייחס לצמיחת השיער בתגובה לאנדרוגנים. ההבדלים הדימורפיים הבולטים בתפוצת השיער בגוף הגבר ובגוף האישה נובעים בראש ובראשונה מהשוני ברמת האנדרוגנים אליו מגיעים בעת הבגרות.

מגוון שער הערווה

קיים שוני בגון שער הערווה וצורתו בין אדם לאדם. אצל חלק מבני האדם שער הערווה עבה ו/או גס, בעוד שאצל אחרים הוא יכול להיות דליל ו/או עדין. מרקם השיער משתנה משיער מסולסל לשיער ישר לחלוטין.

שער הערווה ושער בית השחי יכולים אף לקבל צבע השונה לחלוטין משער הראש. אצל רוב האנשים והנשים הוא כהה יותר, אף שייתכן שהוא יהיה בהיר יותר. אצל גברים רבים דומה צבע שער הערווה לצבע שער הזקן (לפני שהוא הופך ללבן בעת זיקנה), יותר מלשאר השיער שבגוף. שער הערווה אצל גברים רבים מתפשט מעלה בקו שיער לכיוון הטבור. אצל מרבית הנשים, אזור שער הערווה הוא בצורת משולש הנמצא מעל כף הערווה. בדומה לשער בית השחי, שער הערווה תלוי בריכוז בלוטות חלב באזור.

תרבות

היחס לשער הערווה דומה להתייחסות לשיער בית השחי בכך שבשניהם התגובות החברתיות והתרבותיות נעות בין תענוג לבחילה, בין אם ישנו נוכחות של שער ערווה ובין אם יש היעדרות של שיער זה. בדומה לכל עניין טעון מינית, ישנם אנשים בשני המינים שלהם השקפה חזקה בהתייחס לנושא זה, מבחינה תרבותית.

שיער ערווה באמנות

פרנסיסקו דה גויה, "המאחה הערומה"

באמנות מצרים העתיקה, נראה שער הערווה של נשים בצורה ישירה בדמות משולש שחור, כגון, בתמונות של אלת השמים נוט. באמנות האירופית הקלאסית תואר שער הערווה של נשים רק לעתים נדירות, לעומת שער הערווה של גברים, שהיה נפוץ יותר. לעתים צויר השיער בסגנון מיוחד. באופן דומה, כך היה באמנות ההודית, ובציורים מזרחיים אחרים שבהם נראה אדם עירום. במאה ה־16 הרגיש מיכלאנג'לו האירופאי כי הוא יכול לפסל את פסל דוד עם שער ערווה מעוצב, ואולם, כאשר פיסל נשים, הן נשארו חסרי שיער מתחת לראש. ואף על פי כן, ציוריו של מיכלאנג'לו בתקרת הקפלה הסיסטינית, בהם נראים זכרים עירומים, אינם מציגים שער ערווה.

עד המאה ה־17, רמזים לשער הערווה אצל נקבות נראו בתגליפים פורנוגרפיים, כגון זה של אגוסטינו קראצ'י. עד סוף המאה ה־18 צויר שער הערווה הנשי בצורה פתוחה בספרי מין יפניים – שונגה, במיוחד במסורת האוקיואי. תמונתו של הוקוסאי, "חלומה של אשת הדייג", המתארת אישה החווה פנטזיה ארוטית, היא דוגמה ידועה. מלבד זאת, ציורי ופסלי האמנות היפה שנוצרו לפני המאה ה־20 בתרבות המערבית, תיארו בדרך כלל נשים ללא שער ערווה, ואף ללא פות נראית לעין.

נטען כי ג'ון רסקין, סופר, מבקר ואמן אנגלי מפורסם, הורגל לכאורה לתיאורים בלתי מציאותיים של עירום חסר שיער ביצירות שלו, מאשר מעולם לא ראה אישה עירומה לפני ליל הכלולות שלו. יש הטוענים שנישואיו בוטלו מכיוון שדחה את אשתו לאחר שראה את שער ערוותה [1]. מקורה של תאוריה זו בביוגרפית של רסקין, מרי לוטנס, ואולם אין ראיות לטענות אלו. אחרים, בהם הביוגרפים טים הילטון וג'ון בצ'לור, טוענים כי רסקין נבהל מדם הווסת של אשתו, ולכן נדחתה.

הציור "המאחה העירומה" (1800 לערך) של הצייר פרנסיסקו דה גויה היה ככל הנראה אחד הציורים האירופיים הראשונים שהציגו שער ערווה של אישה. הציור נחשב לפורנוגרפי בתקופה זו.

באפשרותך לעיין בתמונה הבאה שהוסתרה מהסיבה הבאה: 'ציור השמן הפרובוקטיבי
"מקורו של העולם"'.
[[:קובץ:L'Origine du monde.jpeg|גוסטב קורבה, "מקורו של העולם" (1866)]]

הציור "מקורו של העולם" (1866) של הצייר הצרפתי גוסטב קורבה נחשב לשערורייתי מכיוון שהציג את הגוף הנשי עם שער ערווה בצורה גאוותנית.

הצגת שער ערווה גברי באמנות המודרנית אינה נפוצה.

בציורים יפניים היה שער הערווה מושמט מסיבות משפטיות, וכך היה הנוהג באמנות ההאנטיי, שכן במשך זמן רב חל איסור לחשוף שער ערווה. מאז השתנתה פרשנות החוק.

באופן אירוני, גם ביפן נראה שער הערווה כמושך במיוחד בעיני רבים. בתרבויות המזרח התיכון ומזרח אירופה נחשב שער הערווה למלוכלך, ומסיבות של דת ואמונה ו/או של היגיינה, נשים רבים בתרבויות אלו הסירו את שער ערוותם במשך מאות שנים. דוגמאות למדינות אלו בהם המנהג היה אופייני, הם פרס, טורקיה, אלבניה ובחלקים בעלי מוצא אתני אלבני בקוסובו, ובמספר רב של תרבויות בים התיכון.

שער ערווה ביהדות

אידאל היופי הנשי המרומז בתלמוד הוא נטול שיער גוף בכלל ושער הערווה בפרט. על מושגי היופי של האמורא רבא, חברו ללימוד של אביי, מובא בגמרא במסכת סנהדרין: "דרש רבא מאי דכתיב (מהו שכתוב) 'ויצא לך שם בגוים ביפיך'? שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה". לפי אותה גמרא השתמשה תמר (בת דוד) המלך בשער ערוותה לכרות את איבר המין של אחיה למחצה אמנון כשזה אנס אותה (שמואל ב' פרק י"ג) "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה" את המצאות שיער בערוותה של תמר מתרץ רבא בהיותה של תמר בת לאם גויה כלומר לא מ"בנות ישראל" "שאני תמר דבת יפת תואר הואי...".

הגישה התלמודית רואה בהסרת שיער מאפיין נשי מובהק: "אמר ר' יוחנן המעביר (מגלח) בית השחי ובית הערווה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה" (גמרא, מסכת נזיר). כלומר, לדעת רבי יוחנן, אסור לגבר להסיר שיער בית השחי או שיער הערווה משום שזוהי דרכן של נשים, ואסור לגבר להידמות בהופעתו לאישה.

הופעת שער ערווה היא סימן להפיכתה של ילדה לנערה: "הבת, מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות--היא הנקראת קטנה, ונקראת תינוקת; ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה, אינן אלא כשומה. אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער, והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה--נקראת נערה. והבאת שתי שערות בזמן הזה, נקרא סימן התחתון." (משנה תורה, הלכות אישות, פרק ב')

הסרת שער הערווה

באפשרותך לעיין בתמונה הבאה שהוסתרה מהסיבה הבאה: 'תמונה של איבר מין נשי ללא שער הערווה'.
{{{הסבר}}}

ישנן דתות ותרבויות, כגון האסלאם ‏‏, בהן נהוג או מקובל, מבחינת תרבותית או דתית, להסיר את שער הערווה. ייתכנו מספר סיבות להסרת שער הערווה: אופנה, דת, מסורת, מנהגים מיניים (כגון עבור מין אוראלי) ונוחות.

מתודולוגיית הסרת השיער קרויה דפילציה (הסרת שיער מיותר מעל העור) או אפילציה (הרחקת שיער מיותר באופן מלא).

ראו גם

• שיער
• שער הבטן
• שער בית השחי
• שעירות יתר (Hirsutism, מחלה)

קישורים חיצוניים

• האמת העירומה, באתר הארץ, 21 בינואר 2004; במקור, מתוך האקונומיסט
• מלי זיידמן, עסק בוש: האם גילוח הערווה הנשית הוא אכן חובה, באתר nrg מעריב, 1 ביוני 2009; במקור, מתוך המגזין "את"