פורנוגרפיה

פורנוגרפיה ביוון העתיקה, כד משנת 430 לפנה"ס לערך

פּוֹרנוגרפיה (או בקיצור פּוֹרנו) היא הצגה של גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני.

במדינות רבות בעולם קיימות מגבלות על יצירה והפצה של פורנוגרפיה. דוגמאות לאיסורים מקובלים הם איסור על יצירת פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים ועל הצגת פורנוגרפיה בפני ילדים.

מאפייני הפורנוגרפיה

השאלה האם יצירה מסוימת היא בגדר פורנוגרפיה שנויה לעתים במחלוקת. מחלוקת זו הנובעת בין השאר ממחלוקות על הגרתה המדויקת של הפורנוגרפיה. פוטר סטיוארט, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, עקף קושי זה בהגדרה, כאשר בפסק דין משנת 1964 כתב: "לא אטרח עוד להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני מזהה אותה כאשר אני רואה אותה".

יש הטוענים שבנוסף לתנאי הבסיסי, של הצגת גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני, הגדרת הפורנוגרפיה מכילה תנאים הכרחיים נוספים. דוגמאות לתנאים כאלה הם חוסר ברור של ערך אמנותי‏‏ (כלומר הפסל דוד של מיכלאנג'לו אינו פורנוגרפי לדידם למרות שנראה בו גבר יפה בעירום מלא) ויחס מבזה לאישיותו של האדם המוצג ‏‏. לדידם של המחייבים בתנאי הגדרה נוספים יש להבחין בין פורנוגרפיה לבין אירוטיקה, שהיא תיאור של גוף האדם או ההתנהגות המינית האנושית בצורה בוטה פחות, מוכוונת פחות לגרימת עירור מיני ולעתים בעלת ערך אומנותי מסוים.

יש הבחנה בין פורנוגרפיה "רכה" ופורנוגרפיה "קשה". הפורנוגרפיה ה"רכה" מתייחסת לעירום, ולסצנות המעלות דימויים מינים. הפורנוגרפיה ה"קשה" מתייחסת למעשה המשגל עצמו, ומתמקדת במעשה ובאיברים המשתתפים בו. הגבול שבין ה"פורנו הרך" לבין האירוטיקה הוא דק לפעמים. כמו כן מטושטש גם הגבול בין תעוד התנהגות ולבוש מקובלים לבין פורנו רך. זאת משום שיחס התרבות להתנהגויות שונות ואילוצי האקלים על הלבוש שונים ממקום למקום בעולם. "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה", אומר סקיני במחזה "בית התה של ירח אוגוסט", וקביעה זו משקפת את היחס המשתנה של החברה להגדרת הפורנוגרפיה. עוד יותר מאשר לפי גאוגרפיה, הגדרת הפורנוגרפיה משתנה עם השנים. תמונות כגון עירום פרונטלי (חזיתי), שבשנות ה-60 לא הופיעו בירחוני עירום, החלו מופיעות בסוף המאה ה-20, בהקשר המתאים, גם בעיתונים הפונים לציבור הרחב.

אטימולוגיה

מקור המילה פורנוגרפיה ביוונית. היא מורכבת מהמילה πόρνη שמשמעותה זונה ומהמילה γράφω שמשמעותה לכתוב.

מקורו של הביטוי "סרט כחול" באנגלית (Blue movie). המילה blue (כחול) הוגדרה כדבר גס או מגונה באנציקלופדיה סקוטית שיצאה לאור ב-1824. ככל הנראה הקשר בין הצבע הכחול למין הוא אף מוקדם יותר.

הסבר אחר נובע מעולם הסלנג של מופעי הוודוויל והבורלסקה. החומר החריף יותר מבחינה מינית שהוצג על ידי הלהקות הנודדות בארצות הברית של המחצית השנייה של המאה ה-19 צונזר בפקודות בתי משפט מקומיים. הוראות הצנזורה הגיעו במעטפות כחולות ולכן החומר הראוי לצנזורה כונה "חומר כחול", שם שדבק בתכנים מיניים בוטים עד ימינו.

מדיות מקובלות להפצת פורנוגרפיה

ציור קיר אירוטי מפומפיי

פורנוגרפיה יכולה להיות חומר המתועד מראש או הופעה חיה. בהופעה חיה, פורנוגרפיה מופצת על ידי חשפנים או ב"שיחות טלפון אירוטיות". חשפנים יכולים להיות "רקדנים אירוטיים" במועדוני חשפנות, הופעות חשפנות באולמות שעל תיאטרון וניתן להזמין חשפנים למסיבות פרטיות.

מדיה נפוצה להפצת פורנוגרפיה בעת החדשה היא סרטים מסוגת "סרטים כחולים". החברות המפיקות סרטים כאלה נוהגות לקרוא להם "סרטי מבוגרים". מדיה מקובלת אחרת היא ירחוני פורנוגרפיה כגון פלייבוי ופנטהאווס. בסוף המאה ה-20 הפכה הפורנוגרפיה, על כל צורותיה, זמינה ביותר בעולם המערבי. אם בעבר על מנת לצרוך פורנוגרפיה היה צורך לצאת לבתי קולנוע, או למועדונים, לרכוש חוברות או ספרים בדוכנים, פעולות הדורשות מאמץ מסוים וסכנת חשיפה, עם התפתחות הוידאו, הדי.וי.די., הטלוויזיה בכבלים, ורשת האינטרנט, צריכת הפורנוגרפיה שווה לכל נפש, הן בזמינותה, הן במחירה, והן באפשרות להשתמש בה בין כותלי הבית. השימוש באינטרנט מביא לפעמים את הפורנוגרפיה ישירות אל המחשב של המשתמש, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא. רשת האינטרנט תפסה תפקיד מרכזי בהפצת תמונות, סרטוני וחיבורי פורנוגרפיה.

סרטי פורנוגרפיה

סרטי הפורנוגרפיה הראשונים הופקו בראשית המאה ה-20, הם היו סרטים אילמים בשחור לבן והוקרנו בעיקר במחתרת.

בסוף שנות ה-60 החלו להפיק בדנמרק ובמערב סרטי פורנוגרפיה שיועדו להקרנה בבתי קולנוע. חוקיותם של סרטים אלה הייתה מוטלת בספק. דנמרק הייתה הראשונה להפוך אותם לחוקיים.^{[דרוש מקור]}

בשנות ה-70 החלו להפיק סרטים כאלה בארצות הברית: "גרון עמוק" (1972), "מאחורי הדלת הירוקה" (1972) ו"השטן בגברת ג'ונס" (1973). סרטים אלה הוקרנו בקולנוע, בין היתר בבתי קולנוע מיוחדים לסרטי פורנו שנקראו XXX Theater.

בית המשפט העליון של ארצות הברית הגדיר בפסק-הדין מילר נ' קליפורניה את המצב החוקי של הפורנוגרפיה.

בשנות השמונים, עם עליית הווידאו הביתי החלו לשווק את סרטי הפורנוגרפיה בקלטות והם הפכו לצורה הנפוצה ביותר להפצת סרטים כאלה. במהלך שנות התשעים, ה-DVD, הטלוויזיה הדיגיטלית הרב-ערוצית ורשת האינטרנט החליפו את קלטות הווידאו. תעשיית הפורנו הייתה מהראשונות לאמץ את פורמט הדיגיטלי Blu-ray, למרות שאיכות השידור בו חושפת פגמי עור בתצלומי התקריב הרבים שסרטים הפורנוגרפיים.

בארצות הברית לבד מופקים אלפי כותרים כל שנה. הרוב המוחלט (כ-90%) של סרטי הפורנוגרפיה המקצועיים מופקים בסביבת עמק סן פרננדו שבקליפורניה שזכה לכינוי "עמק הפורנו"^{[דרוש מקור]}. שאר סרטי הפורנוגרפיה מופקים בעיקר באירופה, בעיקר בהונגריה^{[דרוש מקור]}. רוב שחקנית הפורנוגרפיה המקצועיות הן ילידות ארצות הברית^{[דרוש מקור]}. לאחר ארצות הברית באות מדינות כמו צ'כיה, הונגריה, צרפת, רומניה וגרמניה. ביפן קיימת תעשיית מקומית סרטי פורנוגרפיה ענפה, הכוללת בין השאר פורנוגרפיה מצוירת.

כמו לתעשיית סרטי הפרסומת, גם לתעשיית סרטי הפורנוגרפיה יש טקס שנתי לסרטים מצטיינים. הפסלונים המחולקים לזוכים דומים לפסלונים של פרס האוסקר, בהבדל אחד: לדמות שבפסל יש זיקפה בולטת.

ביקורת כנגד הפורנוגרפיה

הביקורת המקובלת נגד הפורנוגרפיה באה מהכיוון המסורתי-שמרני, ובמיוחד מאנשי הדת. אלו סבורים כי הפורנוגרפיה מנוגדת למוסר ורואים בה כפירה בדת, ועידודה תורם להתנהגות בלתי מוסרית בחברה. מסיבה זאת כמעט בכל המדינות המוסלמיות (כאשר טורקיה יוצאת דופן בעניין הזה) הפורנוגרפיה אינה חוקית והפקתה או צריכתה עלולים לגרור עונשים כבדים ואף עונש מוות. לעומת זאת במדינות העולם המערבי הפורנוגרפיה חוקית והיחס אליה סובלני יחסית. מדינות אירופה למשל, ידועות ביחסן הליברלי לפורנוגרפיה. במדינות כדוגמת הולנד, גרמניה ודנמרק ניתן לראות סרטי פורנו בערוצי טלוויזיה רגילים ולקנות סרטי פורנו בחנויות רגילות.

ההתנגדות לפורנוגרפיה כיום באה גם מכיוונן של חלק מהכותבות הפמיניסטיות. לטענתן, הפורנוגרפיה גורמת לאובייקטיביזציה (החפצה) של האדם (הורדתו לרמה של חפץ). ההתמקדות הפורנוגרפית אינה במכלול התכונות האנושיות, כי אם בפעילות מינית, המתוארת לעתים כמגע בין איברי מין ולא כמגע בין אנשים.חלק מזרמי הפמיניזם טוענים אף שהפורנוגרפיה משפילה את הנשים המשתתפות בה, מציגה נשים ככלי לשימוש מיני בלבד וכזמינות בכל עת לשימוש מיני. הפורנוגרפיה, כך נטען על ידי הפמיניסטיות, מעודדת השפלת נשים באשר הן נשים, דיכויין בחברה, ואפילו אונס.

לעומת זאת יש זרמים אחרים בפמיניזם התומכים ומעודדים פורנוגרפיה כחלק מהמאמץ הכולל להגדרה מחדש של המיניות בצורה שיוויונית, תוך כדי מתן לגיטימציה למיניות הנשית.

יש הקושרים בין פורנוגרפיה אלימה ובין הגידול בפשיעה המינית. לתאוריה זו אין ביסוס מדעי עד כה. מתנגדי התאוריה מצביעים על העובדה שביפן, שבה משגשגת פורנוגרפיה אלימה (בעיקר בקומיקס - מאנגה), שיעור עבירות המין הוא מהנמוכים בעולם. לטענת חוקרים אלו, משמשת הפורנוגרפיה דרך מקובלת חברתית לפריקת יצרים, שאחרת היו עלולים להתבטא בפשיעה מינית.

המצב החוקי במדינת ישראל

פורנוגרפיה במצרים העתיקה. פסלון מתקופת בית תלמי המתאר את האלה איזיס מקיימת יחסי מין עם אוזיריס. הפסלון מוצג במוזיאון ברוקלין.

המשפט בישראל עוסק בהסדרת הביטוי הפורנוגרפי במסגרת דיני העונשין, אך מטבע הדברים עלו בעבר, ועודן עולות, שאלות בעלות משמעות חוקתית, הנוגעות לחופש הביטוי, שאף להן נדרש בית המשפט הגבוה לצדק במספר פסקי דין. כמו בארצות הברית מהווה הפורנוגרפיה מקרה מבחן, דרכו בוחן בית המשפט העליון את גבולותיו של חופש הביטוי, ואת המותר והאסור במסגרתו.

סעיף 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 אוסר על פרסום או הצגת "תועבה". הסעיף, בשל לשונו המעורפלת ובשל ניסוחו הארכאי, נאכף היום כמעט רק בהקשר של פורנוגרפיית קטינים, עליה אוסר סעיף 214 (ב) לפיו "המפרסם פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, לרבות הדמיית קטין, או ציור של קטין, דינו מאסר חמש שנים". רבים הצביעו על הצורך בשינוי סעיפים אלו, והתאמתם הן לשיח הציבורי בנוגע לפורנוגרפיה, והן לעידן המחשב והאינטרנט.

איסורים פליליים אלו נאכפו בעבר, כמו במקרה של הסופר והמבקר דן עומר, אשר הורשע בפלילים ונקנס בשנת 1966 בשל פרסום ספרו "בדרך", שהיה בעל תכנים מיניים ופוליטיים קיצוניים.

על פי תקנות רשות הדואר בישראל, חל איסור על משלוח חבילות דואר מחוץ לארץ המכילות פורנוגרפיה.

בתחום האמנויות הוויזואליות פועלת המועצה לביקורת סרטים ומחזות. סמכותה של המועצה לבקר מחזות נשללה זה מכבר, והמועצה עוסקת במיוחד בסיווג סרטים, ופסילת קטעים הנגועים, לדעתה, בפורנוגרפיה קשה. למשל, סרטו של נגיסה אושימה "אימפריית החושים", שחלקים ממנו נפסלו בעבר על ידי המועצה, כבלתי ראויים לצפייה. החלטה זו, על אף שאושרה על ידי בית המשפט העליון, הייתה נתונה אף היא לביקורת. יש הרואים בסרטו של אושימה אמנות, ואף אמנות במיטבה, ואין ספק כי מטרתו בעשיית הסרט לא הייתה להביא לגירוי מיני.

בשנת 2000, עם תחילת השידור הדיגיטלי בישראל (תחילה של יס ומאוחר יותר של חברות הכבלים), החלו לשדר בישראל ערוצי פורנו בתשלום (כמקובל בעולם המערבי), בהזמנה אישית של הערוצים. ביס שודרו הערוצים "בלו" ו"פלייבוי" ובחברות הכבלים שודרו הערוצים "ויויד", "ספייס" ו"פלייבוי" לצד סרטי פורנו בהזמנה אישית ב"הום סינמה". ח"כ יגאל ביבי מהמפד"ל, יזם הצעת חוק האוסרת על שידורי פורנו בטלוויזיה באמצעות תיקון לחוק הבזק. החוק אושר ביולי 2001. יס והוט עקפו את החוק על ידי שידור ערוצי הפורנו, כאילו הם סרטים בודדים במתכונת של "שלם וצפה", שבה היה צריך להזמין את הערוצים באופן יומיומי. בתגובה יזם ח"כ ביבי חוק נוסף שאסר שידורי פורנו גם במתכונת זו, והחוק אושר ביוני 2002. כתוצאה מכך אין היום שידורי פורנו "אמיתיים" ביס ובהוט: ערוצי הפורנו ירדו מהמסך ולאחר זמן מה הוחלפו בערוצים אירוטיים או "פורנוגפיים רכים". בין הערוצים שהוחזרו היה "ערוץ פלייבוי" במתכונת מצונזרת. ב-2005 יס והוט נקנסו ב-90,000 ש"ח עקב שידור סרט פורנו בערוץ פלייבוי.

סעיף 6כה לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, כפי שתוקן בשנת 2002,‏‏ אוסר על שידורי טלוויזיה שיש בהם "תועבה" כמשמעותה בחוק העונשין, לרבות:

• הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
• הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
• הצגת אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;

והכל כשמשדרים אלו אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי, המצדיק בנסיבות העניין את שידורם.

בשנת 2003 עסק בג"ץ בעתירה כנגד שידורי "ערוץ פלייבוי" (במתכונתו המצונזרת), שבהם תכנים ארוטיים או פורנוגרפיים, ובמסגרת זו שב ובחן את גבולות הביטוי הפורנוגרפי, בהרכב מורחב. את דעת הרוב נתנה השופטת דליה דורנר, שקבעה כי הביטוי הפורנוגרפי מוגן על פי חופש הביטוי וכי הוא "מהווה חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את השיח הציבורי, ומשפיע על העמדות המשתתפות בו", וכי העותרים, בצאתם כנגד הביטוי הפורנוגרפי, יוצאים, בעצם כנגד העמדות שהתכנים הפורנוגרפים מבטאים, ובכך מצהירים על הביטוי הגלום בהן. השופטים מישאל חשין ויעקב טירקל הצטרפו למסקנת שופטי הרוב, אך הסתייגו מחלק מהנמקתם. לשיטתם, הביטוי הפורנוגרפי לסוגיו איננו נכלל אוטומטית בין הביטויים הראויים להגנה במסגרת חופש הביטוי.

המצב החוקי בעולם

המדינות הבאות אוסרות על פורנוגרפיה: אוזבקיסטן, אינדונזיה (*), איראן, איחוד האמירויות הערביות (כולל את אבו דאבי ודובאי), אלג'יריה, אפגניסטן, בחריין, הודו (*), וייטנאם, ירדן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, כווית, לוב, מאוריטניה, מלזיה, מצרים, ניגריה, סודאן, סנגל, סומליה, סוריה, סין, סינגפור, סרי לנקה (*), עומאן, עיראק, ערב הסעודית, הפיליפינים (*), פקיסטן (*), קובה, קוריאה הצפונית, קזחסטן, קטאר, קירגיזסטן, קניה, תאילנד, תוניסיה ותימן.

(*) - אכיפה חלשה מאוד.

איסור פורנוגרפיית ילדים

פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים אסורה במדינות רבות, גם אלה שבהן פורנוגרפיה בהשתתפות מבוגרים מוגבלת פחות או שאינה מוגבלת כלל. בארצות הברית, למשל, אסור להפיק, להפיץ, להחזיק או לצרוך בכל דרך שהיא פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים. בישראל, האיסורים בתחום זה חמורים אף הם.

ראו גם

• ארוטיקה
• Adult Industry Medical Health Care Foundation

לקריאה נוספת

• עמליה זיו, "בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה", תיאוריה וביקורת 25, 2004
• רם ריבלין, פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שוויון, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003.

קישורים חיצוניים

• אריאלה דאור, דבורקין על פורנוגרפיה, באתר מט"ח
• איתן גוטמן, פורנוגרפיה ודמוקרטיה: קונפליקט, מתחים והדדיות
• פורנוגרפיה אמריקאית - תחקיר של תוכנית הטלוויזיה Frontline על העסקים של הפורנוגרפיה בארצות הברית (באנגלית)